ראשי » חדשות » צבא וביטחון

בדיקה: היד שמונעת את הריסת בתי המחבלים

גם בג"ץ השתכנע בהרתעה שבהרס בתי מחבלים, ובכל זאת מצמצם שוב ושוב את יישום והיקף הפעילות. בצה"ל מפנימים את הקו, ומגישים מראש בקשות מרוככות. בדיקת מקור ראשון: מאז 2014, רק שליש מצווי ההריסה בוצעו באופן מלא

בפיגוע בהר־אדר בספטמבר האחרון נרצחו לוחם מג"ב ושני מאבטחים. המחבל חוסל. כבר באותו שבוע הוציא מפקד פיקוד מרכז צו הריסה לבית המחבל כפר בבית־סוריכ, במטרה לייצר הרתעה למפגעים אחרים. לפני כשבוע נשלחה לכתבים הצבאיים הודעה המבשרת כי "צה"ל הרס את בית המחבל מהר־אדר", כותרת שהגיעה במהרה לראש אתרי החדשות.

אלא שלהודעה צירף צה"ל תיעוד של ההריסה, והוא, איך לומר, לא ממש תאם את הכותרת "הריסת בית המחבל". אולי הריסת כמה קירות מבית המחבל. ברשתות החברתיות חגגו, והיה מי שפרסם פרוספקט הנושא את הכותרת "צה"ל שיפוצים בע"מ". בדיקה מעמיקה מגלה כי הדבר הפך למנהג אצל דובר צה"ל: פרסום הודעה על הרס בתי מחבלים, כשבפועל הפגיעה במבנה קטנה בהרבה.
 
בתחקיר מקיף שערכנו השבוע בעקבות המקרה, בדקנו את כל הריסות בתי המחבלים משנת 2014 ועד היום. השווינו בין הצווים שהוציא צה"ל ובין עיצובם המחודש בידי שופטי בג"ץ, וחשפנו תופעה מדאיגה: השופטים מצמצמים את צווי ההריסה ופוגעים בהרתעה שיוצרת הריסת הבתים. אם לא די בכך, צה"ל מפנים את הביקורת ומגיש מראש צווי הריסה מצומצמים.

במקרה של המחבל בהר־אדר, למשל, השופטים לא נזקקו לצמצם את הצו משום שצה"ל תחם את ההריסה מראש לקומה הראשונה בלבד. כמו במקרים רבים, גם במקרה הזה כסף אירופי הוא שמגלגל את ההכרעה לשולחנם של השופטים, בעזרת עמותת שמאל שעותרת לבג"ץ נגד כל צו הריסה. מי שמשלמים את המחיר הם קורבנות  הטרור.
 
כדי להבין את הנושא, נציג את שורשיו המשפטיים. הבריטים ששלטו בארץ עשו שימוש נרחב בהריסת בתים של המתקוממים נגדם. מדינת ישראל הצעירה ירשה מהבריטים את תקנות שעת החירום, ובהן תקנה 119 הקובעת כי "מפקד צבאי רשאי להורות בצו שיוחרמו לטובת ממשלת ישראל כל בית שיש לו טעם לחשוד שממנו נורה נשק אש כלשהו שלא כחוק או שנוכח לדעת כי תושביו... היו שותפים לעבירה שבה כרוכות אלימות או הטלת אימה... משהחרימהו, רשאי המפקד הצבאי להחריב את הבית". מדינת ישראל הפעילה את התקנה הזו החל ממלחמת ששת הימים, והרסה מאות בתי מחבלים במטרה לייצר הרתעה. ההיגיון פשוט:  אדם יימנע מלבצע פיגוע אם ידע בוודאות כי ביתו ורכוש משפחתו ייפגעו.

התקנה הקצרה מעניקה לצה"ל מרחב פעולה אדיר, כמעט בלי מגבלות. הגבלות כאלה החלו להופיע בעיקר לאחר חקיקת חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו', מכיוון שפגיעה בחפים מפשע - כלומר משפחת המחבל - אינה עולה בקנה אחד עם חוק היסוד החדש. עקרון "שמירת הדינים", הקובע כי חוקים שנחקקו לפני חוק היסוד יהיו מוגנים מפניו, אמור היה לשמוט מידי השופטים את היכולת לבטל את התקנה. ואכן, במהלך השנים הוגשו עתירות שונות נגד הריסות בתי מחבלים, ובכל המקרים אישר בג"ץ את הפעולה אולם הגביל אותה יותר ויותר. צווי ההריסה יושמו בשלוש דרכים: הריסת בית מלאה, הריסה חלקית ואטימה.
 

בשנת 2005 המליץ צוות חשיבה בראשות האלוף אודי שני על צמצום השימוש באמצעי הריסת בתים, וזאת בשל ירידה במספר הפיגועים. בנוסף, האלוף אימץ את עמדת השופטים וקבע כי אמצעי ההריסה הוא "על סף החוק", ומוטב לצה"ל לצעוד בגבולות הברורים יותר של החוק ולהימנע ממנו. הרמטכ"ל דאז, בוגי יעלון, החליט על השעיית ההריסות, וההחלטה אושרה בידי שר הביטחון שאול מופז.

עקב גידול משמעותי במעורבות תושבי מזרח ירושלים בפעילות טרור בשנים 2008־2009, הוציא אלוף פיקוד העורף צווי הריסה נגד ביתו של המפגע בישיבת מרכז הרב והמפגעים בפיגועי הדריסה בירושלים. עתירות שהוגשו נגד ההחלטות הללו נדחו. למעט המקרים האלה, מאז 2005 ויתרה מערכת הביטחון על השימוש באמצעי ההריסה.

מה שהשיב את הריסת בתי המחבלים לארגז הכלים של מערכת הביטחון הוא עליית גל הטרור בחטיפת שלושת הנערים בגוש עציון, והפיגוע שבו נרצח סנ"צ ברוך מזרחי ב־2014. בתחקיר שערכנו בדקנו את כל צווי ההריסה והיקפם, ואת מידת הצרתם בידי בית המשפט. הגוף שמגיש את העתירות נגד ההריסות הוא ארגון השמאל 'המוקד להגנת הפרט', הזוכה למימון מהאיחוד האירופי. ארגון זה מגיש את כל העתירות בנושא, ומדיניותו היא לעתור גם כאשר הסיכוי למנוע את ההריסה נמוך מאוד.

בניגוד למצג שמספק דובר צה"ל, מ־2014 ועד היום אישר בג"ץ לצה"ל להרוס באופן מלא רק 36% מכלל הצווים. כלומר, 64% מסתיימים בהריסה חלקית, באטימה או בביטול הצו: 34% נהרסו באופן חלקי, 18% נאטמו וב־12% בג"ץ ביטל לגמרי את הצו. כך, בשלוש השנים האחרונות נהרסו רק 20 בתים באופן מלא. בשנת 2016 למשל יצאו הכי הרבה צווי הריסה בעקבות גל הטרור - 30 צווים. רק שמונה מהם הסתיימו בהריסה מלאה של בית המחבל. בשנה הנוכחית נהרס במלואו רק בית אחד. הנתונים מלמדים כי גם לאחר שהשימוש בהריסת בתים הוחזר באופן עקרוני, בפועל הדבר כמעט לא מתבצע.
 

כיצד זה קרה? עתירות עקרוניות שהוגשו בשנים האחרונות בידי ארגוני שמאל אמנם נדחו בבג"ץ, אך באופן מחוכם. השופטים מודים כי התקנה מוגנת מפני חוקי היסוד מכיוון שהיא קדמה להם, אבל משתמשים בחוקי היסוד כדי להגביל את אופן הביצוע. נקודת המוצא היא כי ככל שיצומצם היקף ההריסה, כך ייטב: "על המפקד הצבאי לעשות בסמכות זו שימוש זהיר ומצומצם, בהתאם לעקרונות של סבירות ומידתיות... דברים אלה קיבלו משנה תוקף לאחר חקיקתו של חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר לאורו יש לפרש את התקנה", קבעו השופטים באחד התיקים.

ביסוד הסוגיה עומדת מחלוקת עקרונית בשאלה מה גובר: המאבק בטרור והצלת חיים, או שמירה על זכויות וחירויות הפרט - במקרה זה של משפחת המחבל. "פגיעה מודעת ומכוונת בחפים מפשע, וכל שכן פגיעה קשה בזכויותיהם החוקתיות, וזאת אך 'למען יראו וייראו' מבצעי עבירה פוטנציאליים אחרים, היא מעשה שאינו עולה על הדעת בשום הקשר", כתב השופט מני מזוז, הסמן הקיצוני במחנה הרוב בבית המשפט העליון, המתנגד להריסת בתים.

השופט הבולט כיום במחנה התומכים הוא נעם סולברג, שכתב: "אנו ניצבים בפני הקושי של פגיעה גם בחפים מפשע. דא עקא, אם לא כן, הרתעה מפני פיגועי התאבדות ודומיהם, מאין תוּשׂג? אין זאת אלא מן הפֵּרות הבאושים של הטרור הרצחני, שמוכרחים אנחנו גם באופן הזה לקדם הרתעה, ולוּ במעט, מפני מעשה מזוויע מעין זה שעשה המחבל. הריסת המבנה מונחת על כף המאזניים, והיא קשה; אך מנגד, על כף המאזניים השנייה, נשקלת הצלת חיים".

שופטים אחרים סבורים כי הריסת בתי מחבלים ופגיעה במשפחותיהם הן בעיה חוקתית, אך נוטים להאמין להערכת שב"כ כי פעולה כזו מונעת טרור ומצילה חיי אדם. לפני כשנה הגישה המדינה חוות דעת חסויה של השב"כ, ובה רשימת מקרים שבהם מחבלים נרתעו מלבצע פיגוע בשל הפגיעה האפשרית במשפחתם. השופט ניל הנדל כתב כי "החומר הסודי שהוצג בפנינו, המבסס את ההנחה שהריסה יוצרת הרתעה אפקטיבית, היה משכנע יותר משציפיתי. בחלק החסוי הוגשה לעיוננו חוות דעת עדכנית שבמסגרתה הוצגו דוגמאות של מקרים שבהם נמנע פיגוע, או שהייתה התלבטות רבה למפגע אם לבצעו, מחשש להריסת בית המשפחה.
 

במקביל, היו מקרים לא מועטים שבהם פעלו בני משפחתו של מפגע, אשר היו מודעים לתוכנית הפיגוע, לסיכול כוונה זו, בשל החשש לתגובה קשה בדמות הריסת הבית. מנגד, הוצגה גם האפשרות כי הריסת בתים עלולה להגביר את המוטיבציה לביצוע פיגועים מתוך רצון לנקמה, אך המסקנה הסופית הינה כי התועלת ההרתעתית המושגת ממהלך של הריסות בתים היא משמעותית ביותר, ועולה לאין שיעור על החשש מפיגועי נקמה".

כך כתב גם השופט אליקים רובינשטיין: "עולה מחוות הדעת העדכנית של שירות הביטחון כי יש בסיס משמעותי בהחלט לטענה כי אמצעי זה אכן מרתיע מפגעים בכוח מביצוע מעשים דומים, והראיות המוחשיות עולות בהרבה על אינדיקציות בכיוון ההפוך".

למרות השתכנעותם לכאורה ביעילות ההריסה, שופטי בג"ץ הגבילו עוד ועוד את מערכת הביטחון. בניגוד לתקנה המאפשרת הריסת מבנה גם כאשר קורבן הטרור נותר בחיים, שופטי בג"ץ פסלו זאת. מקרה מוזר התרחש בעתירה נגד הריסת בית המחבל שניסה לרצוח את ח"כ יהודה גליק. במהלך הדיונים התבשרו השופטים כי מצבו של גליק משתפר וכי אינו נתון עוד בסכנת חיים, ובהתאם לכך דרשו מצה"ל לצמצם את הריסת הבית. לצה"ל לא נותרה ברירה אלא להודיע כי "הוחלט לנקוט צעד מידתי יותר ולהורות על אטימת החדר שבו התגורר המחבל בלבד, בלא פגיעה בשאר חלקי הדירה". רובינשטיין הגיב: "בהחלטה החדשה והממותנת איננו רואים מקום להתערב". הרופאים הצילו לא רק את חייו של גליק, אלא גם את ביתו של המחבל.
 

עוד קבעו השופטים כי היקף ההריסה ייקבע בין השאר על פי חומרת הפיגוע, צמצום שאינו מופיע בתקנה. "כאשר המעשים המיוחסים לחשוד הם חמורים במיוחד, ייתכן שיהיה בכך כדי להצדיק את הריסת הבית. כאשר מדובר בטבח שבמהלכו נרצחו חמישה בני אדם ונפצעו אחרים, ואשר הסתיים אך נוכח פעילותם של כוחות הביטחון במקום - לא עלה בידי העותרים להוכיח כי החלטת המשיב (משרד הביטחון, נ"ב) בעניינם הייתה לא מידתית באופן המצדיק את התערבותנו", כתב השופט רובינשטיין.

שוב התוצאה היא כי ככל שקורבנות הטרור יפעלו היטב לסכל את הפיגוע, כך יצילו את קן גידולו של המרצח. בצה"ל הפנימו זאת, ובעשרות פיגועי דקירה בירושלים שהסתיימו בפציעה ולא במוות, נשלחו מודדים לבית המחבל אולם לא הוגש צו הריסה. הסכינאות קיבלה חסינות.

בנוסף, שופטי בג"ץ העלו את רף הזיקה הנדרש של המחבל אל הבית. אחד המחבלים מהפיגוע במתחם שרונה בתל־אביב ב־2016 התגורר בבית בן שלוש קומות, כשהוא עצמו דר ביחידה משלו עם שירותים ומטבחון. השופט אורי שהם קבע כי אין להרוס את כל הבית אלא רק את חדרו של המחבל: "יש להקפיד על עקרונות הסבירות והמידתיות גם כאשר מדובר בפיגוע חמור ורצחני. מהתשתית הראייתית עולה כי המחבל התגורר בקומה השלישית ביחידת דיור נפרדת. אינני סבור כי יש להסיק מהעובדה שהוא שהה מעת לעת גם בקומה הראשונה, כי קיימת זיקה מובהקת בינו לבין הדירות בקומה זו, באופן המצדיק את הריסת הקומה כולה".
 
אם לא די בזאת, אחת השאלות שעולות כמעט בכל עתירה היא מידת המעורבות של בני המשפחה בתמיכה בטרור, בעוד התקנה עצמה כלל אינה דורשת זאת. השופט דנציגר קבע כי "לא תיתכן קבלת החלטה על הפעלת הסמכות, אלא אם הייתה מודעות של הגרים במבנה לכוונותיו של המחבל".

מקרה מוזר התרחש בעתירה לביטול הריסת בית המחבל שביצע את הפיגוע בקו 78 בירושלים באוקטובר 2015, בהאא עליאן. הבית מורכב משלוש קומות - המחבל גר בקומה האמצעית, ואילו יתר בני המשפחה ובהם אביו ואמו גרים בקומות האחרות. בדיון שאל השופט מזוז את נציג מחלקת הבג"צים "האם מיוחסת מעורבות מכל סוג שהוא של המשפחה במעשיו של המחבל". לאחר שנענה בשלילה, שאל: "האם בנסיבות אלה נשקלה האפשרות להסתפק בסנקציה כלפי חדרו של המפגע בלבד?" התשובה הייתה כי החלופה הזו נשללה נוכח חומרת הפיגוע, ומאחר ש"אין לחלופה זו אותו אפקט הרתעתי". בסופו של דבר ולמרות צמצום ההרתעה, הוחלט להרוס את הקומה האמצעית בלבד.

בדיקה מגלה כי לאביו של המחבל, מחמוד עליאן, מעורבות שנויה במחלוקת בתמיכה סמויה לכאורה בטרור, והוא אחד הפעילים הקיצוניים במזרח ירושלים. הוא מעביר הרצאות בבתי ספר ובאוניברסיטאות על "מורשת בנו" המחבל, תומך כלכלית במשפחות מחבלים, הוביל עתירות לשחרור גופות מחבלים המזוהים עם חמאס, ואף טען באו"ם כי "ישראל מוציאה אותנו להורג". זהו הבית שבו גדל המחבל, בית שעד היום עומד על תלו. השופט יצחק עמית אף הנחה את צה"ל לנקות את בית עליאן מההריסות, כדי שלא יכבידו על הקומה התחתונה.

השופטים הציבו שיקול נוסף להריסה, והוא הימצאות ילדים בבית המחבל. באחד מפסקי הדין כתב השופט יורם דנציגר: "אין לכחד כי הקושי בהפעלת סנקציה של הריסת בתים כלפי חפים מפשע מתעצם כאשר במבנה מתגוררים ילדים קטינים". על אחד המחבלים בחוליה שרצחה את בני הזוג הנקין, שתפקידו היה לרכוש כלי הנשק ולהשיג מימון, נגזרו שני מאסרי עולם. השופטים החליטו שלא להרוס את ביתו אלא להסתפק באטימה חלקית.

השופטת ענת ברון הסבירה כי הסיבה לכך היא הימצאותם של ילדי המחבל בבית: "השיקול של חומרת המעשים המיוחסים למחבל אינו ניצב לבדו בבחינת המידתיות של צו ההריסה. כאשר מדובר בקורת הגג המשמשת למגורים של בני משפחה חפים מפשע, שאינם מודעים ולא כל שכן מעורבים במעשה הטרור, דעתי היא כי הריסת הבית מהווה פגיעה בלתי מידתית בזכויות אדם חוקתיות מן המעלה הראשונה".
 

בהתייחסות לסוגיית הקטינים, השיב השופט סולברג לחבריו וכתב: "כאשר סבור המשיב (משרד הביטחון, נ"ב) כי הרתעה זו נדרשת, אכן עלולה גם סביבתו של המחבל לשלם מחיר, וגם ילדיו הקטנים בכלל זה. סבלם של הילדים מכביד, אך לעתים אין מנוס ממנו. גם כאשר בענישה פלילית עסקינן, העונש מוטל על הנאשם אך הנושאים בסבל הם גם בני המשפחה, כך הוא גם בענייננו. כמו כן, משעה שבהרתעה עסקינן, עלינו להישמר היטב מלייחס משקל רב מדי לשאלת המוּדעוּת של בני המשפחה: קביעה לפיה תנאי הכרחי להפעלת הסמכות הוא 'אשמה' מסוימת של בני המשפחה, מבליעה הנחה כי הללו נענשים על אשמה זו - ללא משפט, ובחוסר פרופורציה.

אין הדבר כן; אטימה או הריסת בית מחבל מיועדת להרתיע את המחבל הפוטנציאלי הבא מלבצע את זממו, מתוך שהוא מודע לגורל האפשרי של בני משפחתו לאחר מכן. הרתעה זו חשובה ביתר שאת כאשר במחבל מן הסוג של 'מפגע בודד' עסקינן, שהמודיעין לגביו מוגבל, ואשר אינו זוכה לגיבוי מאת בני המשפחה ומסתיר את כוונותיו מעיניהם".
 
דרך נוספת שאיתר 'המוקד להגנת הפרט' לצמצום אפשרות ההריסה, היא הגבהת רף הראיות הנדרש. באחד מפיגועי הדריסה בירושלים נטען כי מדובר היה בתאונת דרכים. השופט סולברג טען שדי בראיות הקיימות להוכיח אחרת, אף שבחלקן אפשר להטיל ספק. מה שהביא אותו לכך הוא לשון התקנה הדורשת ראיות "המניחות את הדעת", כלומר רף בסיסי, וקביעה מוקדמת של השופט אהרן ברק כי "השאלה היא אם אדם סביר היה רואה בחומר המצוי לפניו חומר בעל ערך הוכחתי מספיק".

השופטים זילברטל ועמית חלקו עליו וקבעו רף גבוה יותר: "נוכח חומרת האמצעי של תקנה 119, הרף הראייתי הנדרש הוא ברמה גבוהה יותר של ראיות ברורות, חד־משמעיות ומשכנעות". צמצום משמעותי נוסף הוא כי בניגוד לפסקי דין חלוטים של בג"ץ היוצרים תקדים מחייב, תקדימי הריסת בתי מחבלים נקבעו ככאלה שיש לבחון אותם מעת לעת.

שיעורי ההריסות הנמוכים אינם נובעים רק מביטול או צמצום הצווים של צה"ל בידי בג"ץ, אלא גם בקשה של צה"ל מראש להריסה בהיקף קטן. 26% מהצווים המצומצמים - הריסה חלקית ואטימה - שניתנו בשנים 2016־2017, נקבעו ככאלה ביוזמת צה"ל עצמו, ללא ביקורת שיפוטית. כאמור, מ־2014 לא יצאו צווי הריסה לפיגועי דקירה שלא היו בהם הרוגים. פיגועים בולטים שבהם צה"ל הגיש מראש צו להריסה חלקית הם הפיגוע בהר־אדר, פיגוע דריסת הצוערים בארמון־הנציב, פיגוע הירי בירושלים שבו נרצח שוטר ואזרחית בדרך בר־לב ועוד. בשני מקרים נדירים לא הוגשה עתירה נגד נגד צו ההריסה, אחד בשל סירוב משפחת המחבל ושני בשל כשל תקשורתי בין צה"ל ל'מוקד להגנת הפרט'. המקרה האחרון התרחש בהריסת בית המחבל שרצח שלושה מבני משפחת סלומון בנוה־צוף. צה"ל הרס את הבית באופן חלקי, אף שכלל לא הוגשה עתירה על כך לבג"ץ.

בהתאם למדיניות הצמצומים של בג"ץ, נאלצו מהנדסי צה"ל למצוא פתרונות למגבלות: הריסות באמצעות פיצוצים הפכו להריסות באמצעות דחפור, משם עברו להריסות ידניות שאינן פוגעות בשלדת הבית, ומשם לאטימה. בצה"ל נדרשו להגות אמצעי הריסה נוסף, מלבד הריסה מלאה חלקית או אטימת בטון, כדי שאפשר יהיה להפעיל את העונש ולנסות להרתיע במקרים שהשופטים אינם מאפשרים אף לא אטימת בטון או הריסה ידנית. כך נולדה בצה"ל "האטימה ההפיכה" - ריתוך לוחות מתכת לפתחי הבית. כשמה כן היא, אטימה שאפשר להסיר אותה בקלות יחסית.

ב־2016 מצאו מהנדסי צה"ל פתרון יצירתי אף יותר, כזה שאפשר יהיה ליישמו כאשר נדרש רף הריסה שבין אטימה הפיכה לאטימת בטון. באחד מפסקי הדין ביקר השופט עמית את הריסת בתי המחבלים, אלא שהפעם היה זה מטעם חדש - כלכלי. "אצביע על זווית נוספת הנוגעת להריסת בתים, אף היא במישור התועלתני, ואשר חזקה על מקבלי ההחלטות שהיא נלקחת בחשבון - כמה זה עולה לנו?" כתב עמית.

"הכוונה היא לתשומות שמשקיעים גורמי הביטחון בביצוע ההריסות ולפוטנציאל ההסתבכות הנובע מכך. לפחות בחלק מהמקרים, ביצוע צו ההריסה כרוך במבצע צבאי של ממש, המצריך הצבת כוחות אבטחה במספר מעגלים. ההריסה כרוכה לעתים בסיכון של הכוחות המאבטחים". ואכן, אטימת בטון למשל נמשכת לילה שלם, ודורשת הפעלה של כוחות רבים לאבטחת כעשר משאיות בטון.
 

בצה"ל מצאו מענה להערת השופט בדמות פתרון אטימה חדש - קצף. בשנה שעברה החלו להשתמש בקצף קשיח בשם פוליאוריתן. איש הנדסה מניח גדרות תיל בתוך הבית ואז שופך חומר מיוחד, המתנפח ומתקשה. מכיוון שהקצף מתנפח ומכפיל את גודלו פי חמישה, הרי שנדרש חומר מועט והיקף המבצע קטן. עם זאת, בצה"ל דוחים את הטענה כי אטימת הקצף הופעלה בשל שיקול כלכלי.

שאלנו שני קבלנים שעובדים עם החומר המדובר, האם הקצף אוטם את הבית באופן בלתי הפיך. הם השיבו בשלילה, והסבירו כי אפשר "לחצוב" בקצף הקשה באמצעות טורייה או כלים מתכתיים אחרים, ואת סבך התיל ניתן להתיר בדיסק חיתוך. השניים העריכו את פינוי הקצף בימי עבודה בודדים, אף שהקצף מסב פגיעה משמעותית לטיח הבית, לשקעי החשמל ולעתים אף לצנרת. במקרים שבהם נעשה שימוש בקצף, דובר צה"ל אינו מפיץ את תמונות האטימה, כנראה כדי להימנע מביקורת ציבורית באשר לאטימה הפחותה. בצה"ל דוחים את הטענה הזו. מ־2016 התרחב השימוש בקצף, ו־62 אחוז מהאטימות נעשות בשיטה הזאת.

הפיחות בעוצמת ההריסה פוגם מן הסתם בהרתעה, שכן משפחות המחבלים מסוגלות לשחזר את ביתן בקלות יחסית. במקרים רבים האוכלוסייה המקומית עורכת מגבית ובונה את הבית מחדש. גם הרשות הפלסטינית מפעילה קרן לבניית בתי מחבלים. האפשרות שהמשפחה תשוב לבית ידועה לפעילי השמאל, ובכמה מקרים של צווי אטימת קצף ביקשו העותרים מהשופטים שלא להרוס קירות פנימיים. הנימוק המוצהר היה שככל שיפחת ההרס כך יובטח שלום השכנים ויתר הקומות במבנה, אולם לא מן הנמנע כי שיקול השיבה לבית הוא שעומד בבסיס הטענה.

פגם משמעותי נוסף שיצרו שופטי בג"ץ הוא איבוד התגובה המהירה. מבדיקתנו עולה כי בכל עתירות 'המוקד להגנת הפרט' הוציאו השופטים צו הקפאה להריסה עד למתן פסק הדין. משך ההליך המשפטי הממוצע מאז 2014 הוא כחודשיים. יש להניח כי שיהוי זה מפחית מעוצמת ההרתעה.

השופטים עצמם מודעים לכך שהתגובה המהירה היא מרכיב משמעותי בהרתעה. השופט זילברטל כתב כי "הרתעת הרבים אינה אפקטיבית במיוחד במקום שבו הזיקה בין המעשה לבין הסנקציה בגינו מיטשטשת. הביטוי 'למען יראו וייראו', אשר עומד בבסיס עקרון הרתעת הרבים, מבוסס על כך שהקהל שאותו יש להרתיע נוכח כי לעבירה מתלווה מחיר כבד, והחשש הממשי מפניו ימנע מאחרים לפעול באופן דומה בעתיד. מובן כי כשהדרישה לתשלום המחיר מבוששת לבוא, התוצאה ההרתעתית מתפוגגת אט־אט, וככל שחולף זמן רב יותר, כך גם הסיכוי להשיג את ההרתעה המבוקשת הולך ופוחת".
  

משפטנים בכירים שעמם שוחחנו על פתרון לפגיעה בהרתעה הביעו פסימיות. לדבריהם, אי אפשר לחוקק את תקנה 119 באופן שיאפשר לצה"ל מרחב פעולה, מכיוון שחוק זה יגיע מהר מאוד למבחנם של השופטים בעקבות עתירות נגדו. הסיכוי שהשופטים יאשרו חוק כזה נמוך מאוד.

במהלך בחינת פסקי הדין ניסינו לאפיין את עמדות השופטים, בהתאם לשלוש קבוצות: התומכים בהריסה, הסבורים כי ישנה בעייתיות חוקתית אך סומכים על מערכת הביטחון בדבר יעילות ההרתעה, והמתנגדים. במחנה הראשון התומך נמצא רק שופט אחד: נעם סולברג. במחנה האמצע אפשר כנראה לכלול בזהירות את השופטים הנדל, עמית, מלצר, חיות ושהם, ואילו במחנה המתנגדים נמצאים ברק־ארז, ברון, מזוז ופוגלמן. השופטים קרא, מינץ ווילנר טרם ישבו בתיקים בנושא. הסיכוי שחוק להרחבת תקנה 119 יעבור בבג"ץ הוא אפוא נמוך מאוד.
מדובר צה"ל נמסר בתגובה: "צה"ל נוקט מגוון אמצעים לשמירה על בטחון אזרחי המדינה ומיגור הטרור, בהם הריסת בתי מחבלים.

צה״ל פועל בכל הקשור להריסת בתי מחבלים בהתאם להנחיות הדרג המדיני ותוך הקפדה על פסיקת בית המשפט העליון, למשל לעניין מידתיות ההריסה ותיחומה לחלק שאליו הייתה למחבל זיקת מגורים. צה"ל פועל להריסת ביתו של כל מחבל שהביא למותם של אזרחים, בכפוף למבחנים המשפטיים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון. ברובם המכריע של המקרים, צעד ההריסה הובא לפתחו של בית המשפט העליון ואושר על ידו".

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg