התבשלה לי בלב שנאה גדולה לצבא
כשקיבלתי את המדים בבקו"ם בירכתי שהחיינו. היום, אחרי שהייתי טירון ומפקד וקצין, אני נזכר בברכה ההיא ומחייך במבוכה
לפני אחת־עשרה שנים בדיוק התגייסתי. כמה חודשים לפני הגיוס הלכתי עם אמא לקצין העיר במרכז העיר בירושלים, כדי שהיא תחתום לי על מסמכים שיאפשרו לי לשרת ביחידה קרבית. הפקיד המקריח שישב במשרד חיפש במשך דקות ארוכות את הטופס הנכון, אבל לא מצא אותו בשום מקום. בסוף הוא שלף טופס של משפחות שכולות, מחק את הכותרת עם טיפקס, רשם על גביו בעט שחור בן יחיד ואז הגיש את הטופס המאולתר לאמא שלי, שתחתום. ואמא בכתה וחתמה ובכתה.
כשקיבלתי את המדים בבקו"ם בירכתי שהחיינו בשם ובמלכות. היום אני נזכר בזה ומחייך במבוכה. אבל אז, כשלבשתי את המדים הבוהקים בפעם הראשונה, לא הייתה בי טיפה של ציניות. התרגשתי, על אמת. העיניים שלי היו לחות. שמחתי על הזכות שניתנה לי, להצטרף למירוץ השליחים של אהבת המולדת, ולהפוך אגב כך לגבר. פחדתי מהצבא. פחדתי נורא. אבל התרגשתי לקראתו. קשה להסביר.
לפני שהטירונות התחילה, הייתי שבוע בבא"ח ולא עשיתי כלום. קוראים לתקופה הזאת טרום טירונות. אני לא יודע אם הטמטום הזה עדיין קורה בעולם. זה היה כל כך משעמם. במשך שבוע פשוט שכבנו על המיטות באוהלים והתבטלנו. שרפנו אבק שריפה. פתרנו תשחצים. הדלקנו סיגריה בסיגריה. התקלחנו בצהריים. ישנו מלא. ולא עשינו כלום. אני זוכר שחשבתי לעצמי, לא ייאמן שככה נראה השבוע הראשון שלי בצבא. לא ייאמן שיש לצה"ל את הפריבילגיה לבזבז ככה את הזמן של כולנו. לא היה לי מושג שככה רוב הצבא נראה, רוב הזמן.
הסמל שחילק לנו את הנשקים הסביר לנו, כשעמדנו בח' מחוץ לנשקייה, שהנשק שלנו הוא כמו החברה שלנו. אנחנו לא עוזבים אותה בחיים. אנחנו מנשקים אותה כשאנחנו קמים בבוקר ולפני שאנחנו הולכים לישון. אנחנו כל הזמן דואגים לה. כל הזמן מוודאים שטוב לה. אחר כך הוא קרא לנו, אחד אחד, לקבל את הנשקים. כל מי שחתם על נשק היה צריך לנשק אותו. ומי שלא נישק באהבה, נדרש לנשק שוב. עד שהסמל השתכנע. בלילה ההוא, לפני שהלכנו לישון, הנחתי את הנשק מתחת לראש, חשבתי על החברה שלי, שעזבה אותי, והתגעגעתי אליה.
לקראת סוף חודשי ההכשרה נשלחנו לשבועיים של אבטחת יישובים בדרום הר חברון. המפקדים סמכו עליי, ושלחו אותי, יחד עם עוד שני חברים טובים, לשמור על גבעה בקצה הישוב עתניאל. גרנו בקרוואן קטן. בישלנו לעצמנו את האוכל. את כל הארוחות אכלנו ביחד, בעמדה. שיחקנו שחמט בלי סוף. היה שם כלב קטן ושחור שאימצנו. קראנו לו מוטי. הוא ישן איתי במיטה כל לילה. בוקר אחד, כששמרתי, הגיע לעמדה רועה צאן ישראלי עם מלא עיזים שחורות. הוא בא להגיד לי תודה שאני שומר עליו, ואז שאל אותי אם בא לי לטעום קצת מהחלב של העיזים שלו. אמרתי שכן, והבאתי לו את כוס הקפה הריקה שהייתה לי ביד. הרועה ניגש לאחת העיזים, התכופף, וחלב את אחד העטינים שלה במהירות ובעדינות. תוך חצי דקה הכוס התמלאה בחלב חמים ואוורירי. אחר כך הוא הגיש לי את הכוס, ואני שתיתי את החלב החם. לאט, ומתוך אדיקות גדולה. ומאז ועד עתה, לא בא משקה מופלא יותר אל קרבי.
אחרי שסיימתי את קורס הקצינים נשלחתי לפקד על מוצב בגבול מצרים, ליד ניצנה. בימים היינו מתחבאים מהשמש הרעה, ובלילות הקפואים היינו יוצאים ללכוד אריתראים שחצו את הגדר הרעועה שבין המדינות. הם היו רצים אל תוך החולות, כאחוזי טירוף, ואנחנו רדפנו אחריהם, במשך שעות, עד שלכדנו אותם. אחר כך היינו מניחים אותם בקרוואן נטוש במוצב. מביאים להם שמיכות. ומים. ואוכל. ושתייה חמה. הם גמרו הכול, בשניות. את כל מה שהבאנו להם. ניסיתי קצת לדבר איתם אבל הם לא ידעו מילה באנגלית, ולא היה להם כוח לכלום. אחר כך, בבקרים, הטיולית הייתה נכנסת למוצב, ולוקחת אותם למתקן מעצר זמני. ואנחנו היינו נשארים בקרוואנים העייפים שלנו, ומחכים ללילה שירד.
מגבול מצרים עלינו לאימון, ומשם הועברנו לשכם. המ"פ שלי היה איש קיצוני. אהבתי אותו אבל גם פחדתי ממנו. הוא היה דתי מאוד, וקרבי מאוד, ועקשן מאוד. הוא הכיר את השמות של כל הצמחים והעצים. וכל הזמן רצה לצאת למעצרים. על הרבה מעצרים אני פיקדתי. הייתי ניגש לחיילים שלי, שנרקבו בחדרים ושיחקו בפלייסטיישן כאילו שטרום טירונות, ומתחנן בפניהם שיסכימו לבוא איתי למעצר.
וככה זה עבד. היינו יוצאים מהמוצב בשעת לילה מאוחרת, נכנסים למחנה פליטים בשקט. מתמקמים מסביב לבית, ואז פורצים את הדלת עם ערכת פריצה משוכללת, צועקים פקודות במחסומית, מרכזים את כל תושבי הבית מחוץ לדלת הכניסה, ואז ניגשים למבוקש ואוזקים אותו. על הידיים היינו מהדקים לו אזיקון עבה. ואת העיניים היינו מכסים בפלנלית. זה מין בד כזה שמנקים איתו את הנשק. רוב העצורים היו בני ארבע־עשרה בערך. חלק מהם התנגדו, אז היינו צריכים להתגושש איתם. המון לילות כאלה נגמרו בצעקות נוראיות של אמהות, ובזריקות אבנים.
לא יכולתי לשאת את המעצרים. זה היה פולשני מדי, ואינטימי מדי, ואלים מדי בשבילי. הרגשתי שאני מחולל שנאה. בעצמי ובעולם. החיילים שלי הפכו לאגרסיביים. הם קיללו את המשפחות והרביצו לעצורים. כל כך סבלתי בשכם. כשהייתי יוצא הביתה, פעם בשלושה שבועות, הייתי נפגש עם החברה שלי, ומייבב לה לתוך הבטן, במשך שעות. הייתי ממלמל בשקט, למה הלכתי לקרבי. למה התעקשתי.
אחרי שמונה חודשים ביקשתי שיחת מג"ד. ישבתי במשרד המכוער שלו, וגמגמתי לו שאני לא יכול להישאר בגזרה. המג"ד לא התרגש ממני. הוא טען שהמצוקה שלי היא פריבילגיה, ואמר לי לחזור לחיילים שלי. את הדרך חזרה למוצב עשיתי בשקט. בלב שלי התבשלה שנאה גדולה לצבא הזה, ולדרך שבה הוא מתנהל. העיניים שלי היו לחות. והלב שלי היה אטום. עד עכשיו הוא קצת אטום. ככה זה כשצבא.
אקו"ם