ראשי » חדשות » דעות

למה ויתר הימין על יהודי ארה"ב?

יש מי שמסתכלים על יהדות אמריקה רק כנכס פוליטי או כלכלי. זו טעות. הקשר בינינו לא תועלתני, הוא מהותי. וכשהוא הולך ונשחק משני הצדדים, אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש ולשנות כיוון

בשבוע שעבר נמצא אשם חדש במשבר בין מדינת ישראל ליהדות התפוצות: סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי. הסערה סביב התבטאותה הלא־מוצלחת הייתה קטנונית וטהרנית להפליא. לכולם היה נוח להשליך את הכדור הלוהט הזה על חצי משפט של סגנית שר החוץ.
 
אחת לכמה זמן נדלקת בתוכי נורת "ישראל־תפוצות". לרוב היא דועכת מעצמה, ברצף האירועים היומיומיים, אך הפעם אני רוצה להשאיר אותה רגע דולקת. יוסטון, יש לנו בעיה. ולא, לא קוראים לה ציפי חוטובלי. הבעיה היא קשר שהולך ומתרחק בין מדינת ישראל ובין היהודים בעולם. אובדן האמפתיה, ההזדהות ושותפות הגורל, חוסר הרצון להבין או לקבל, תחושת נטל הדדית - כל אלה תופסים תאוצה בשנים האחרונות. וזהו תהליך דו־צדדי.

קשה להם איתנו. האירועים המכוננים שקשרו אותם אלינו - צל השואה, הקמת המדינה, הניצחון בששת הימים, כל אלה מתרחקים והזיכרון נשחק. הצעירים היהודים גדלים באמריקה שהשיח השולט בה הוא ליברלי־פרוגרסיבי. שיח שעוסק בתיקון עוולות וצדק חברתי, לפעמים באופן מעוות ומוגזם, רווי בתרבות של פוליטיקלי קורקט ומוסר כפול.

כל אלה באים לידי ביטוי גם ביחס לישראל. קשה להם עם מדיניות ישראל ביהודה ושומרון, בין אם מתוך אי־הבנה או חוסר ידע, בין אם מתוך עמדה אידאולוגית ובין אם משניהם יחד. קשה להם גם עם הכיוון הדתי שאליו צועדת ישראל: ההסתגרות בעניין הגיורים, השלילה המוחלטת של הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי (הזרמים הדתיים הגדולים ביותר בקרב יהדות ארה"ב), וכמובן - מתווה הכותל.

"ישראל לא מכירה בי כיהודי", זהו משפט ששומעים יותר ויותר מצעירים יהודים אמריקנים, ודווקא כאלה שאוחזים בשיניים בזהות היהודית, אך אינם משתייכים לזרם האורתודוקסי. זהו נושא מורכב ואני לא מציעה כרגע פתרון, אבל חשוב להציף את הבעיה ואת התסכול העמוק. בתוך רצף האתגרים היומיומיים שלנו קשה לנו לראות ולהבין את זה, אבל המגמה הולכת ומחריפה. אנשים חושבים פעמיים לפני שהם תומכים בישראל. אגב, כעס הוא עוד מקרה טוב כי הוא מעיד על אכפתיות. ניכור ואפתיה הן המגמות המדאיגות.

אי אפשר להאשים רק את ישראל בהתרחקות הזו, שנובעת בעיקר ממגמות הקשורות לפוליטיקה ולחברה האמריקנית, אבל בהחלט רצוי לערוך חשבון נפש ושינוי כיוון גם מצדנו.

העם היושב בציון הוא עם מבוסס, בעל תרבות יהודית משגשגת ומגוונת. יש לנו חיים נוחים מאוד כאן בישראל. למרות האתגרים יש לנו ריבונות יהודית, ומדד האושר הלאומי רושם שיאים חדשים. ישראל בת השבעים היא מדינה יהודית ודמוקרטית, צומחת ומשגשגת. קל להיות יהודי בישראל. אין כמעט צורך במאמץ כדי להתחתן עם יהודי או לאכול כשר, והחינוך הציבורי מעניק ערכים יהודיים בסיסיים.
 

 
בשנים האחרונות התהפך היחס בין שתי הקהילות היהודיות הגדולות. ישראל הפכה להיות הריכוז היהודי הגדול בעולם, תואר שבמשך שנים הוענק ליהדות ארה"ב. חלק מהקהילות שם נמצאות במשבר. אנחנו נוטים לזלזל באתגרים שהן עוברות, לפעמים מתוך תחושת התנשאות, לפעמים מתוך חוסר היכרות ואי־הבנה. אי אפשר לבטל בהינף יד את כל הדילמות עם התשובה הישראלית האופיינית כל כך "אז שיעלו לישראל". כן, עלייה היא יעד חשוב. לא, זה לא אומר שכל המיליונים בתפוצות יעלו בשנים הקרובות, ואנחנו לא רוצים וצריכים לוותר גם על מי שבחר לא לעלות לישראל. הקשר עם יהדות התפוצות בכלל וארה"ב בפרט חשוב מכדי שנוכל לזלזל בו או לנפנף בתשובות שמסתיימות בסימן קריאה בולט. את התרחקותם של הצעירים מישראל אי אפשר לפתור באמצעות התרחקות משלנו והפניית־גב.

קחו לדוגמא את ה־אתגר של יהדות ארה"ב כיום: התבוללות. היא כבר לא נחלתם הבלעדית של הלא־דתיים או של הדתיים הליברלים; היא חדרה באופן עמוק גם לאורתודוקסיה. אחד הפתרונות שמוצאים בתנועות הליברליות לנישואי התערובת הוא קבלת בני זוג גויים כחברים בקהילה. אפשר לא לאהוב את זה, כמוני, אבל צריך להבין מאיפה זה נובע. ראשי הקהילות רואים שהצעירים בורחים להם מהידיים ושהם מאבדים את הקהילה שמצטמקת, ונלחמים עליה, על אותה מסגרת קהילתית יהודית.

גם כשזה מגיע למקום הפוליטי, לא הכול שחור או לבן. אפשר להיאבק בקבוצות קיצון כמו 'קול יהודי לשלום' (JVP), ארגון יהודי התומך בחרם על ישראל. הארגון הזה, שממומן במיליונים ועובד בשיתוף עם ארגוני שמאל רדיקלי בישראל, הציב לעצמו מטרה מוצהרת - לתקוע טריז בין יהודי ארה"ב למדינת ישראל. אבל לא כולם הם JVP. התנועה הרפורמית, לדוגמה, למרות הנטייה הברורה שמאלה (מדינית ודתית), היא תנועה שפשוט ויתרנו עליה מראש. אנחנו, וזו לא נחלת הציבור הדתי בלבד, מתחלחלים ממראה אישה עם כיפה ומיד מסובבים את הראש. זו טעות שנבכה עליה הרבה. לא צריך להסכים כדי לנהל שיח, ולא מוותרים על התפוצה היהודית הגדולה רק כי זה לא מסתדר לנו פוליטית או לא נראה טוב בעין.

גם במישור הפוליטי ויתרנו עליהם מראש, הפקרנו את הזירה לארגוני השמאל. הופעתי פעם בפאנל בפני רבנים מקהילות יהודיות, יחד עם ראש מועצת אפרת עודד רביבי והרב יעקב נגן. דיברנו על שלום וביטחון, על שקרים וסטיגמות, על מתנחלים, על הסכסוך ועל האנשים שמאחוריו. אחרי כמה ימים קיבלתי הודעה מרכזת התוכנית שהערב הזה קיבל במשוב את הניקוד הגבוה ביותר מכל הסמינר. יש עם מי לדבר.

ממשלת ישראל משקיעה בשנים האחרונות מחשבה וכספים בחיזוק הקשר, מתוך הבנה של גודל המשבר. אבל לא הכול זה כסף. זעקות השבר בארץ לאחר ששר החינוך מבקר בבית ספר קונסרבטיבי בארה"ב, הן תעודת עניות מובהקת. מדובר ברשת חינוכית יהודית וציונית ממדרגה ראשונה, רשת איכותית ובולטת, שכל הורה ששולח אליה את ילדו עושה זאת מתוך בחירה והקרבה כספית. שנה בבית ספר כזה עולה למעלה מ־30 אלף דולר. הם בחרו ביהדות ובישראל, אנחנו לא צריכים להפנות להם את הגב.

גם ביטול מתווה הכותל, שהיה בכלל יוזמה מוסכמת על ממשלת ישראל ובוטל כלאחר יד, יצטרך להגיע לכדי פתרון. זוהי סטירת לחי מצלצלת במיוחד. לא רק ביטול המתווה עצמו, אלא גם האופן שבו הדבר נעשה.
יש מי שמסתכלים על יהדות אמריקה רק כנכס פוליטי או כספי. זו טעות. הקשר בינינו איננו תועלתני, הוא מהותי. "הזיקה בין מדינת ישראל ליהודי העולם איננה רק או בעיקר 'זיקת צרכים ותועלת', אלא בראש ובראשונה 'זיקת ייעוד וגורל'. הדברים האלה נאמרו על ידי ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, דוד בן גוריון, והם נכונים היום כמו אז.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

שרה העצני-כהן

יו"ר תנועת 'ישראל שלי'. בוגרת תנועת בית"ר, נשואה ואם לשלושה.

לכל הטורים של שרה העצני-כהן