תקיפת היהודים בקוסרא: האשמת קורבן קלאסית
האירוע בקוסרא יכול היה להסתיים באסון קשה, אך אף שקבוצת ילדים הותקפה באלימות איש מהפורעים לא נעצר. המסר הזה מעודד אנרכיה ומאשים את הקורבן
בזכות תושייה משולבת בנס אנחנו מדברים היום על הכרה בירושלים כבירה ועל חקירות משטרה, ולא מבכים אובדן של חיים צעירים. האירוע בקוסרא אמנם קרה בשבוע שעבר, זמן נצח במונחי חדשות בישראל, אבל טוב יהיה לעסוק בו עוד קצת. ביום רביעי שעבר יצאה קבוצת ילדים לטיול בר־מצווה והותקפה באכזריות בידי חבורת פורעים מהכפר הערבי קוסרא. מי שנחשף לסרטונים, לקולות ולסיפורים, יודע שהאירוע הזה יכול היה להיגמר רע מאוד, ובזכות המלווים החכמים הוא הסתיים יחסית בשלום.
בתוכנית בוקר שהוא מגיש התבטא אברי גלעד בהבנה כלפי פעולות נקם שביצעו תושבים יהודים בכפר קוסרא. "אני חושב שלפעמים אין ברירה אלא להפגין נוכחות, גם נוכחות אלימה", טען, והודה שאילו היו מנסים לרצוח את הילד שלו גם הוא היה נוהג כך.
הרשו לי להסתייג מהאמירה של גלעד, אבל לא מהסנטימנט שמאחוריה. לא הקמנו פה מדינה עם צבא, משטרה ושב"כ כדי להמשיך בתרבות של פלנגות ונקמת דם עצמאית. יש דרך לטפל בטרוריסטים, והשיטה הנכונה והבטוחה ביותר היא באמצעות כוחות הביטחון ומערכת אכיפת החוק, ובטח לא דרך קבוצות של אזרחים שהולכות לבצע נקמה.
אברי גלעד הבין את נפש האדם, האבא שניסו לרצוח את בנו. הרגש שהוא מבטא נכון, הוא שייך לאותו אינסטינקט אבהי, אנושי ובריא של עשיית צדק, של חתירה למגע ואי־השתבללות בתוך עצמנו והענשת התוקפים. זה התפקיד של המדינה וכוחות הביטחון, לא של האזרחים. הבעיה היא שבמקרה של קוסרא נראה שעולם כמנהגו נוהג, כאילו לא ניסו לרצוח כאן 22 ילדים.
בשבוע האחרון היה קשה להתחמק מהעיסוק הטפל בשאלה האם היה תיאום ביטחוני. האשמת קורבן קלאסית מהסוג של "למה היא הלכה במכנסיים בלב שכונה חרדית". למען הסדר הטוב, קודם העובדות: אין צורך בקבלת אישור ביטחוני כשיוצאים לטייל בשטח C. מלווי הקבוצה הגדילו ראש ושלחו מייל לצבא כמה ימים לפני הטיול, הם זכו להתעלמות ולא קיבלו תשובה. עיסוק באישור הביטחוני במקום בדרישה לצדק והענשת התוקפים, הוא האשמה ישירה של הקורבן והצדקת אלימות. עמית סגל אחד קטן עמד עם האצבע בסכר ונלחם את מלחמתם של אלה שלא מגיע להם להירצח, אפילו אם נניח שיצאו לטייל ללא תיאום. זו לא השאלה בכלל. אחריו, אגב, גם שאר כלי התקשורת התייחסו לסיפור באופן הוגן יותר ממה שראינו עד היום.
מי ששמע את העדויות המצמררות יודע שנמנע פה אסון נורא. הילדים והוריהם מספרים סיפורי אימה. הטיול, המתקפה הפתאומית, הבריחה, הסלעים שהושלכו מכל עבר, הגנבה של הפלאפונים ושל הארנקים, האיומים שישחטו אותם. "אותך נשחט בתוך הכפר", איימו על ההורה המלווה שהסתתר וגונן בגופו על הילדים בתוך המערה. מתוך הכפר הופיעו רק שני צדיקים בסדום, וממש ניסו למנוע את הלינץ'. גם את זה חשוב להגיד.
שבוע אחרי האירוע ואי אפשר להימנע מהשאלה - מה קורה? איך יכול להיות שהפורעים עדיין מסתובבים חופשי? כיצד ייתכן שהיו השבוע עוד ועוד התפרעויות ועדיין אין עצורים? מדוע אף אחד לא מטפל בפורעים שמחזיקים בידיהם שלל ששדדו מהילדים ומהמלווים? איך יכול להיות שגם בתחילת השבוע, כשהגיעו לשם אנשי 'עוצמה יהודית' להפגין, דרדרו עליהם ועל החיילים צמיגים בוערים וסלעי ענק, ועדיין איש לא נעצר? למה מחכים? הסרטונים שהגיעו מהאירוע מראים פורעים ערבים בראש ההר, ובמורד ההר חיילים ותושבים יהודים בורחים מכל צמיג או סלע. מי קושר את ידי החיילים? אובדן כושר הרתעה לא רק מצטלם רע, הוא גם עלול לעלות בחיי אדם. כולם יודעים שקוסרא הוא כפר מלא בטרוריסטים מגדול ועד קטן, כולל בכירים בכפר שרודפים ומענים ערבים המעזים לסחור בקרקעות עם יהודים. כולם יודעים, ועדיין קול ענות חלושה ורפיסות.
מה שמיוחד באירוע הזה הוא שחלקו מתועד ומוסרט. אפשר בקלות לדעת מי התוקפים, חלקם לפחות. גם הילדים והמלווים יכולים לזהות אותם, מכיוון שאת פרצופיהם צמאי הדם הם לא ישכחו זמן רב. אבל אף אחד לא זימן את הילדים או המלווים לזהות חשודים במסדר זיהוי כלשהו. החשודים היחידים באירוע היו ועדיין שני המלווים. הם זומנו כבר באותו יום לחקירה תחת אזהרה ושוחררו בערבות.
אגב, לגיטימי ונכון לזמן למתן עדות ואפילו לחקירה את המלווים. מי שיורה והורג, אפילו מתוך הגנה עצמית, ראוי לבדיקה ולתחקור. אנחנו לא במערב הפרוע. אבל, וזה אבל גדול - אם אחרי שבוע אנחנו נמצאים במצב שבו שום ערבי לא נעצר, בעוד שהמלווים נחקרו ונשקם הוחרם, משהו אצלנו מקולקל. אגב, גם אקדח נגנב מאחד המלווים. האם גם הוא עדיין מסתובב חופשי בין צדיקי קוסרא?
אני סומכת על דרגי השטח בצבא. המח"ט שהגיע ראשון לאירוע עשה עבודת פינצטה אמיצה וחכמה כדי למנוע שפיכות דמים של הילדים. אבל משהו במערכת ההפעלה שלנו צריך אתחול, וזה צריך להגיע מהראש. מישהו לא רוצה לתת לצה"ל לנצח את הטרוריסטים. זה לא רק מצב רקוב ומסוכן, זה מצב שמעודד אנרכיה ולקיחת החוק לידיים. המצוקה הזו דיברה מגרונו של אברי גלעד השבוע. שר הביטחון ליברמן צייץ בחשבון הטוויטר שלו באסרטיביות, אבל טוויטר לחוד ומציאות לחוד. ובמציאות, תסמונת אוסלו עדיין שולטת ועמה מדיניות ההכלה, בשילוב אדישות וסלחנות כלפי האלימות הערבית.
עכשיו תארו לעצמכם מה היה קורה אילו היה מצב הפוך. מה היה קורה אם חלילה טיול של ילדים ערבים היה מותקף בסלעים ואלות על ידי יהודים (ועוד כאלה עם גוזמבות), והיה מתועד ומופץ ברשתות. לא היינו מפסיקים לעסוק בזה שבועות, ובצדק. אז למה במקרה הזה אנחנו כל כך סלחנים? למה אנחנו בולעים כל אלימות רק כדי "להרגיע את הרוחות", אותן רוחות רעילות שמכות בנו פעם אחר פעם? איפה ערך החיים? איפה הצדק הבסיסי? אולי גם הם נשארו במערה בקוסרא.
אקו"ם