ראשי » חדשות » דעות

הוצאתי ספר ואני סמרטוט נרגן

יש סופרים שאומרים שהוצאה של ספר היא כמו לידה, אבל זה לא נכון. זה ההפך הגמור

השבוע יצא לחנויות ספר חדש שכתבתי. אנשים אומרים שהוצאה לאור של ספר היא כמו לידה, אבל הם לא יודעים על מה הם מדברים. זה לא כמו לידה. הייתי בלידה. הייתי בלידה של הבת שלי, לפני תשעה חודשים בערך, וזה לא אותו דבר. זה לא אותו דבר בכלל. לידה היא נהרה בוהקת של היחד. הוצאה של ספר היא שקיעה מרה בבוץ של הבדידות.

אני זוכר את ההרגשה שהתפשטה לי בבטן כשחיה נולדה. אני זוכר את התחושה המובהקת הזאת, שהנה. אחרי שלושים ושמונה שבועות במדבר המעיק של ההמתנה - זהו. אני כבר לא לבד כאן, בעולם הזה. יש כאן מישהי שזקוקה לי. יש כאן מישהי שאני צריך לדאוג לה. יש כאן מישהי שאני רוצה שיהיה לה טוב. שלושים שנים הייתי עסוק בעצמי. כל הזמן. ללא הפוגה. וברגע אחד הכול השתנה. מאזן הדאגות שלי התבלגן. מערך החרדות שלי הסתנכרן מחדש. והמבט שלי, סוף כל סוף, פנה החוצה.

איפה חיה. מה היא עושה עכשיו. מה היא אכלה היום. למה היא בוכה. למה יש לה נזלת. אולי יש לה חום. למה היא לא מתיישבת. אולי יש גרעינים בתפוז. מתי היא עשתה קקי בפעם האחרונה. למה היא לא גומרת את הבקבוק. האמבטיה חמה מדי. הפיג'מה גדולה מדי. רק שיהיה לה טוב. רק שיהיה לה טוב. רק שיהיה לה טוב.
קשה להסביר את זה, או לתאר את זה כמו שצריך, אבל זו תנועה כל כך בריאה. כל כך חיונית. מהרגע שחיה נולדה ועד עכשיו, התודעה שלי שייכת גם לה. הדאגה שלי נמצאת גם במקום אחר. מאז שחיה באה אני חושב על עצמי פחות. מאז שחיה באה אני לא לבד. והלידה שלה, היא כמו חיבוק גדול ומוזר שקיבלתי מהחיים האלה, ומהבת שלי. אתה כבר לא לבד, יאיר. אתה כבר לא לבד.

ומה קורה כשספר יוצא לאור. אלוהים ישמור. איך בכלל מתארים את התחושה הזאת. את התחושה האיומה הזאת. את הרגע הזה, שבו פתאום, אחרי חודשים ארוכים של עריכות והגהות ועיצובים והתכתבויות ופגישות וויכוחים וחפירות ודיונים ומסקנות והחלטות וסיכומים והדפסות והפצות והודעות לעיתונות - פתאום זה קורה. פתאום יש ספר. פתאום יש ספר בעולם. אלוהים ישמור.

פתאום יש ספר, וכולם עוזבים אותי. העורך האהוב שלי, שליווה אותי במשך חודשים ארוכים, בסבלנות וברגישות, בדרך אל הדראפט הסופי, עובד עכשיו עם סופרת אחרת, על ספר אחר. אין לו זמן אליי. והוא כבר לא ממש עונה להודעות.

פתאום יש ספר, והמעצב המבריק, שפיצח את הכריכה שלו, וייצר אלף סקיצות עד שמצאנו את זו שאהבה נפשנו, עובד עכשיו על פרויקט אחר, של מישהו אחר. העבודה שלו נגמרה. יש לו דברים חשובים יותר להתעסק בהם.
פתאום יש ספר, והמגיהה החרוצה, שעברה על כולו, ומצאה בו שגיאות קטנטנות ונפלאות, מתדקדקת עכשיו על מילים אחרות, מעצבנות, שאנשים אחרים כתבו. ובצדק. העבודה שלה נגמרה. העבודה של כולם נגמרה. כולם עשו את שלהם, והמשיכו הלאה בחייהם. ואני. מה איתי. יש לי ספר ביד. אבל אני לבד.

זאת האמת. הספר בחנויות. ואני, נטוש ובודד, יושב בשקט וממתין. זו בדידות כל כך ספציפית. כל כך עגומה. כבר שלוש שנים שאני עובד על הספר הזה. והנה, עכשיו הוא כאן, ומה. מה עכשיו. עכשיו מה. קשה להסביר את זה, או לתאר את זה כמו שצריך, אבל זו תנועה כל כך מעיקה. מהרגע שהספר בחוץ כבר אין לי עם מי לדבר. כולם סיימו את עבודתם. כבר אין לי על מה, או עם מי להתווכח. זהו. יש ספר. הוא שם. על העצים. אם לא יקטפו אותו הוא ייפול לאדמה הקרה ויירקב. וה"לידה" הזאת, של הספר הזה, היא כמו חיבוק שנגמר. כולם הלכו לדרכם. ואני עומד בשקט, לבדי, וממתין. שמשהו יקרה. שמשהו יקרה.

יש סופרים שאומרים שהוצאה של ספר היא כמו לידה. אבל הם לא יודעים מהחיים שלהם. ואם לא די בכך, יש להם בעיה חמורה במטאפורות. אין שום קשר בין לידה והוצאה לאור. בלידה יש את מה לחבק. יש את מה לאהוב. יש למי לדאוג. לידה היא רגע עדין של חום. של הצטופפות רכה, נעימה ומתגרגרת. וכשספר הכול הפוך.

הנה. הוצאתי ספר חדש השבוע, ותראו אותי. אני סמרטוט נרגן. כל מי שעבד איתי עזב אותי. אין לי את מי לחבק. ואין לי את מי לאהוב. ואין לי מה לעשות. כי זהו. יש ספר בעולם. והוא כבר לא שלי. יש ספר בעולם, וחמוץ לי. וקר לי. ומחוספס לי. כאילו שפרידה. מדי פעם מגיעה הודעה מסוכן השיווק - תנסה לתת עוד פוש אחי, תנסה לכתוב איזה פוסט, לעזור למכירות, ואני מקליד ומוחק, מקליד ומוחק, מקליד ומוחק - ואז כותב לו - סבבה.
יש ספר בעולם. והנה הציפיות מצקצקות. נו כבר. נו כבר. יש ספר בעולם. והנה החרדות באות. וואי וואי וואי. יש ספר. והנה התעוקות חונקות. מה יהיה. מה יהיה. יש ספר בעולם. ובפה כבר יש קצת טעם מחריד של דיכאון. ככה זה. יש ספר בעולם. מזל שיש לי את חיה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

יאיר אגמון

סופר ובמאי קולנוע.

לכל הטורים של יאיר אגמון