חג החנוכה: בין זהות דתית ללאומית
יותר מכל מועד יהודי אחר, חנוכה הפך לזמן שבו מצוין המתח בין המבט הארצי-היסטורי על המציאות לבין זה הרוחני-דתי
מדוע חוגגים את חנוכה? מאז גן הילדים אנחנו מכירים את הסיפור הזה: היהודים ניצחו את היוונים ונכנסו לבית המקדש. הם רצו להדליק את המנורה אבל לא היה שמן, אך אז מצאו פך קטן שהספיק לשמונה ימים עד שיוצר שמן חדש.
אבל האם זו באמת הסיבה לחגיגה? בספר מקבים, המקור הראשוני ביותר לסיפור החנוכה, נס פך השמן כלל לא הוזכר. במקום זאת צוינה שם חנוכת המזבח בעקבות הניצחון על היוונים. גם בתפילת 'על הניסים' של חנוכה נס פך השמן לא מוזכר, ועילת החג היא הניצחון הצבאי של "מעטים נגד רבים".
רק במקורות מאוחרים יותר, כמו הפירוש למגילת תענית או הגמרא במסכת שבת, סופר לראשונה על פך השמן. ההערכה היא אפוא שהסיבה המקורית לחגיגה היא באמת הניצחון הצבאי, ואולי גם חנוכת המזבח, ואילו סיפור פך השמן טופח בידי חז"ל בעקבות חורבן בית שני ומרד בר כוכבא כחלק ממאמץ כולל לזנוח את האתוס הצבאי שגרם לאסונות גדולים, ולהתמקד באתוס הרוחני-דתי.
כך הפך חנוכה, יותר מכל חג יהודי אחר, לזמן שבו מצוין המתח שבין המבט הארצי-היסטורי על המציאות לבין המבט הדתי-רוחני עליה. מצב זה בא לידי ביטוי בולט במיוחד מאז המהפכה הציונית. חלק מהיפוך הפירמידה הציונית התבטא בחזרה מן הנרטיב הדתי לזה הארצי - חנוכה הוא כבר לא נס פך השמן, אלא תהילת הניצחון הצבאי. כפי שנכתב בשיר הידוע: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו (...) ההרה עלינו". מסגרת ציונית זו היא חזרה לאתוס הגבורה הפיזית.
נעמי שמר. חילנה את המילים ''מעוז צור ישועתי''.
צילום ארכיון: קוקו
המחנה הדתי לא אהב את המסר הזה. כשזבולון המר כיהן כשר החינוך, הוא ביקש להוריד את השיר 'אנו נושאים לפידים' מטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות. למשך כמה שנים השיר לא נשמע, עד שסערת הוויכוח הכריעה את השר המר והשיר חזר.
הוויכוח הזה בא לידי ביטוי גם בהקשרים אחרים, כמו למשל בעימות בין הגרסה החילונית לשיר 'מכבי מושיע ופודה' לזו הדתית 'מכבי בשם השם פודה', בין "מכבי" כשמה של קבוצת כדורסל אהודה המסמלת את עוצמת הגוף למכב"י כראשי תיבות בעלי מסר דתי – "מי כמוך באלים, השם". כך למשל גם היה כשנעמי שמר חילנה את המילים "מעוז צור ישועתי" בשיר 'שבחי מעוז', והחילה אותן על מעוזי צה"ל לאורך תעלת סואץ שקרסו במלחמת יום כיפור.
אך מדוע דווקא חנוכה מבליט במיוחד את המתח הזה מכל החגים? מפני שסיפורו מכיל את שתי האפשרויות, ולשתיהן יש אסמכתה במקורות הקדומים. כדרכה, הציונות הדתית בוחרת בשתי האפשרויות גם יחד - גם הערצה לתרבות הגוף בספורט ושירות קרבי ביחידות מובחרות, וגם נרטיב דתי שמשווק במערכת החינוך.
עם זאת, ההיררכיה בפועל בין שתי המערכות ברורה למדי: ההצטיינות הצבאית או הכלכלית הרבה יותר בולטת וחד-משמעית אצל "הרוב הדומם" של בני הציונות הדתית מאשר הצורך בהצטיינות בתחום הדתי. למעשה, רק באגף החרד"לי ההיררכיה הפוכה - הנרטיב הדתי הוא המרכזי, ומעניק משמעות גם לזהות הארצית-לאומית. סדר העדיפויות הזה הוא לב הוויכוח בציונות הדתית.
עוד הרהור בשולי הדברים: לכאורה, ניצחון המעטים בחנוכה סותר את המסר הפופולרי כל כך מסיפורי חורבן הבית ומרד בר כוכבא, ולפיו אסור לעם קטן להתעמת עם מעצמות גדולות. הנה, בתקופת החשמונאים מרדו היהודים בממלכה ההלניסטית – ואף הצליחו.
אף האמת היא שסיפור חנוכה לא סותר מסר זה, אלא רק משלים אותו: יש מצבים שבהם תנועות לאומיות קטנות ונחושות יכולות להביס מעצמות גדולות. בעידן המודרני זה בלט במיוחד בתהליך השחרור מהקולוניאליזם, כשתנועות לאומיות קטנות רבות הביסו מעצמות גדולות. זאת, מפני שבמאה העשרים - ובמיוחד במחציתה השנייה - נוצר יתרון דווקא לחלש. התרבות המערבית החלה לטפח את האנדרדוג ולהזדהות איתו. זה אכן נתן דווקא ל"מעטים נגד רבים" יתרון מוסרי ותקשורתי מובנה, אפילו במצבים שבהם החלש לא היה בהכרח הצודק.
אם כן, הלקח אינו שבשום מצב אסור לעם קטן להתעמת עם מעצמה גדולה, אלא שצריך לשקול היטב את התנאים שבמסגרתם נכנסים למערכה כזו. האם עומדים לצד החלש יתרונות של פיצול בצד החזק – כמו העימות בין בית תלמי לבית סלאוקוס, שאפשר לחשמונאים לכרות ברית עם יריבי הסלאוקים – או כריתת ברית עם מעצמה אחרת, כמו זו של החשמונאים עם רומא?
כמו כן, מכיוון שבעידן התקשורתי החשוף שלנו יש יתרון מכריע לצד שסיפורו נשמע צודק יותר – לפחות בדעת הקהל - צריך לעמוד על כך שהנרטיב הישראלי יתמקד בשאלה אם הסיפור שלנו אכן יכול להישמע צודק יותר מזה הפלסטיני, ומה התנאים הנדרשים לכך כדי שיעמוד ברף הזה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם