מצעד הבושה: הכיכר לא התמלאה בגלל השחיתות
מצד אחד, כמעט כולם שם היו אשכנזים מבוגרים חובבי חליטות תה. מנגד, המון אנשים ויתרו על ערב נעים בבית רק כדי לומר שנמאס להם מנתניהו. פשיסט מצחיק הצטרף להפגנה ברוטשילד, ושרד כדי לספר
יש כל מיני סוגים של הפגנות. יש הפגנות של זעם, יש הפגנות של יחד, יש הפגנות של הוצאת קיטור ויש הפגנות של "וואלה משעמם בבית". במוצאי השבת שעברה הייתי בהפגנה שהצליחה לשלב הכול.
יצאתי מהבית בשמונה, אחרי שווידאתי שהתאומים ישנים והעולל מקולח. וכשאני אומר וידאתי אני מתכוון ששירן תקתקה את כולם ואישרה לי ללכת. החלטתי לקחת מונית כי לך תמצא חניה באזור רוטשילד גם בלי הפגנה. הנהג שאל אותי לאן, אמרתי לו לרוטשילד. אמר לי "להפגנה", אמרתי לו שכן. אמר לי "כל הכבוד". וואלה? נהג מונית שמפרגן להפגנת שמאל? פה התחלתי לדאוג.
אחרי שירדתי, כמה שיותר קרוב לרחובות החסומים, זרמתי לכיוון רוטשילד פינת הבימה. כבר מרחוק יכולתי לשמוע את רעש התופים. כשהשתלבתי בנחיל התחלתי לבחון את מרכיביו. כמה מבטים חפוזים הספיקו. הכי קל להיות סטיגמטי ולהגיד שהקהל היה אשכנזי ומבוגר יחסית למה שרגילים לראות בהפגנות. אבל מה לעשות, לפעמים הסטיגמות נכונות. אם הייתי צריך להמר על ממוצע הגילאים הייתי זורק את המספר 50. מה שכן, המנעד היה די קיצוני. לצד המבוגרים היו גם לא מעט נערים ונערות. עם כל הכבוד לצופים, ההפגנות האלה הן תנועת הנוער הכי מגניבה בחורף הקרוב.
איתי צעדו אלפי אנשים, עמוסים באינספור שלטים עם סיסמאות יצירתיות יותר או פחות. אבא עם חולצת "מושחתים נמאסתם" עמד לידי על אי תנועה בציפייה שהרמזור יתחלף לירוק. הבן שלו ביקש ממנו, כיאה להפגנה בתל־אביב, לעצור לקנות קרפ, אבל הוא הסביר לו שחייבים למהר כי עוד מעט מני נפתלי נואם. אם אלדד יניב הוא המוח שמאחורי גל המחאה, מני נפתלי הוא ללא ספק הרוקסטאר. ממש כמו ההיפים האמריקנים שהעריצו חיילים ששרדו את התופת הוויאטנמית וכשחזרו לארה"ב דיברו נגד המלחמה, כך גם נפתלי נתפס פה כמי שהצליח לשרוד בקרב מול לא פחות מהוויטקונג.
התנועה זרמה לכיוון כיכר הבימה. אלפים צעדו, ובכל כמה עשרות מטרים ניצבה קבוצה רעשנית. הראשונה צרחה חזור ושוב את הסיסמה “הון, שלטון, עולם תחתון". הקבוצה הרעשנית הבאה הייתה יצירתית יותר: חבריה צרחו בליווי תופים ומחולות את הסלוגן הדי גאוני "נ־ת־נ־י־ה־ו ל־מ־ע־ש־י־ה־ו", הקבוצה הרעשנית הבאה הורכבה כנראה מלא מעט פולנים, כי שם שלט הסלוגן הדי בכייני "המדינה שלנו, ולא של נתניהו".
אבל בסך הכול הקהל הרחב צעד בשקט די מפתיע. זה אפשר לי להאזין ללא מעט שיחות של אנשים שפסעו יחד ולא הבחינו שאיזה קריפ ימני נדבק אליהם. זוג מבוגר שצעד לפניי דיבר על כמה נורא מה שביטן והשני עושים למדינה, ואני חשבתי לעצמי שדודי אמסלם היה נעלב. שתי קשישות נחמדות דיברו על זה שאחת מהן התחילה לשתות תה מחליטות שהיא מכינה לבד, ושזה יוצא ממש יותר זול. המשכתי לשיחה הבאה כי הרגשתי אפעס שלמרות העניין הרב של כולנו בחליטות, זה פחות קשור לטור.
הגעתי לכיכר הבימה. בחור חביב בדוכן עמוס חולצות הציע לי לרכוש חולצת "מושחתים נמאסתם" בחמישים שקל, שהולכים לתרומה. עוד לפני שהספקתי לשאול תרומה למי, הגיעה קבוצה רועשת במיוחד שבראשה מני נפתלי על סוג של תלת אופן כשלצדו מישהי עם פאה בלונדינית. הוא צעק לכל עבר "לפנות את הדרך לשיירת ראש הממשלה", לקול תשואות ההמון. רוקסטאר, כבר אמרתי?
הכיכר כבר הייתה עמוסה לעייפה, והביטוי לגמרי ממחיש את האווירה. מלבד המפגינים המקצועיים, היה שם משהו די מייאש: כן, אלפי אנשים מילאו את חובתם האזרחית ויצאו מהבית כדי למחות, אבל היה משהו מובס בהפגנה הזאת. כאילו גם המפגינים לא באמת מאמינים שהם יכולים לנצח. מעין תחושה שכבר היינו בסרט הזה לא פעם, והיינו בטוחים שהנה הפעם אנחנו מנצחים, והתבדינו. אז עכשיו, מראש, אנחנו שומרים על ציפיות ואנרגיות נמוכות.
על הבמה עלה מדי פעם מישהו עם מגאפון וניסה להלהיט את הקהל עם קריאות כמו "הם מ־פ־ח־ד־י־ם". שאלתי את עצמי אם זה באמת חכם להשתמש כאן בביטוי שהכניס ללקסיקון את מי שהוא בלי ספק הסיבה המרכזית לכך שאנשים רבים כל כך יצאו מהבית בלילה קר, שאין טוב מלבלות אותו עם כרבולית ושוקו חם מול הטלוויזיה.
האדם הזה הוא כמובן בנימין נתניהו. אפשר למכור בכמה ראיונות שרוצים שהמטרה היא מלחמה בשחיתות ושמירה על שלטון החוק, אבל עם כל הכבוד, המושגים האלה יוציאו מהבית אולי 300 איש שבדיוק נגמרה להם השוקולית. אבל נתניהו? נדמה לי לפעמים שיותר משהוא מסוגל להוציא מהבית ימנים שיצביעו בעדו, הוא מסוגל להוציא מהבית שמאלנים שיפגינו נגדו.
הכיכר לא התמלאה בגלל השחיתות, ממש כמו שהיא לא התמלאה בגלל השחיתות כששרון ואולמרט עמדו בראש. גם הימין מעולם לא באמת יצא בהמוניו מהבית נגד שחיתות: הימין יוצא מהבית כשהוא מרגיש שהבית בוער, השמאל יוצא מהבית כשהוא מרגיש הזדמנות להפיל את ביבי.
בכל אופן, זו הייתה הפגנת שמאל מפוארת. בחיי שאני לא אומר את זה כמשהו רע.
הניסיונות לשוות להפגנה הזו אווירת אחדות מזויפת, המכניסה תחת כנפיה ליכודניקים, דתיים, מתנחלים, חרדים וחדי קרן, היו מביכים ובעיקר לא נחוצים. השמאל כנראה מאמין למה שהימין אומר עליו עד כדי כך שלפעמים הוא פשוט בורח מההגדרה "שמאל" כמו שביטן בורח מגינוני שולחן בריטיים.
המשכתי לחכות לנאומים חוצבי הלהבות. ככל שהזמן חלף הרחש בקהל התגבר. התקרבתי לבמה כדי לברר מה קורה, ובחור שזיהה אותי מפייסבוק אמר לי את המשפט המדהים "אתה ממש מצחיק יחסית לפשיסט שונא אדם". הוא הסביר לי שהמשטרה לא מאשרת להפעיל גנרטור בלי שמהנדס חשמל מוסמך יחתום על אישור. איש עם מגאפון חגיגי עלה לבמה והחל להכריז לכל עבר: "יש מהנדס חשמל בקהל? יש מהנדס חשמל בקהל?". צרחתי בחזרה "לא נראה לי, אבל יש מלא תסריטאים אם אתה צריך". לא צחק.
הדקות נקפו. הקהל החל להתפזר לקול מחאותיו של הבחור עם המגאפון, שממש התחנן שיישארו. מהצד שמעתי כמה חבר’ה כועסים שאומרים שהמשטרה עשתה את זה בכוונה, ועכשיו יורדים כולם לחסום את איילון כמחאה. התחלתי לצעוד עם הגרעין הקשה דרך רחוב אבן גבירול, שנחסם לתנועה. בחורה צעירה - גם היא עם מגאפון - הלהיבה את הקהל. ידעתי שהקול הזה מוכר לי. זו הייתה דפני ליף. אמרתי לעצמי שאם גם הפעם לא יוצא לה מזה כיסא של חברת כנסת, היא חייבת לפטר את הסוכן שלה.
צעדת הבושה - שם שנלקח ממשחקי הכס, כאילו מה שהשמאל צריך זה לחזק עוד את תדמית הניתוק מהמציאות שלו - המשיכה לצעוד לאורך רחובות תל־אביב. יש משהו סוריאליסטי בצעדה שמספרת כמה רע פה וחולפת על פני עשרות בתי קפה ומסעדות מלאים באנשים שמוחאים לצועדים כפיים במעין הסכמה: כן, הכול באמת נורא ואיום.
הצעדה המשיכה לרדת ברחוב קפלן לכיוון קריית הממשלה, ואני החלטתי שמספיק לי. עם כל הכבוד, היחידים שאני מוכן לחסום איתם כבישים כרגע אלה מפגינים שמוחים נגד הקטע המטומטם הזה של חסימת כבישים.
במונית הביתה התקשרתי לחבר שבילה את הערב ליד ביתה של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, בהפגנה של תושבי דרום תל־אביב נגד המסתננים. שאלתי אותו כמה היו שם. הוא אמר שבערך 200.
אני יודע שהימין בשלטון ואין ספק שאופוזיציה מעוררת מוטיבציה, אבל לפני שמזלזלים בחבר'ה של השמאל, צריך לזכור שאלה פשוט אנשים שממש רוצים להחליף את ביבי, ויוצאים מהבית כדי להגיד את זה. זה לא מעט בעידן שבו כל בנאדם שלחץ לייק על איזה סטטוס, חברתי או פוליטי, בטוח שהוא מינימום אמא תרזה או וינסטון צ'רצ'יל. אני לא מאמין שהם יצליחו במשימה שלהם; אני מתפלל שיכשלו; ועדיין - שאפו.
והימין? הוא ימשיך להביא 200 איש להפגנה, ויתעורר רק כשירגיש שהבית בוער.
אקו"ם