לא מפחד מהפחד: ברוך שובך, חרדה
אני ממש מרוצה מכך שהגעתי לגיל שבו אני חי בשלום עם החרדות שלי. בעולם של רשתות חברתיות שבו כולם כאילו מאושרים כל הזמן, אפילו למדתי לאהוב אותן
זה חזר אליי ביום שלישי בשעה אחת וחצי לפנות בוקר. הזאטוט והזאטוטית התעוררו בצרחות ושירן ואני פצחנו בריטואל העייפות שלנו, המוכר גם בשם האכלת לילה. כמנהגנו, שירן נשארה עם הזאטוטית בחדר השינה ואני הוגליתי לסלון עם הזאטוט, כדי למנוע מצב בלתי רצוי שבו צרחות האחד יעירו את השנייה ולהפך.
אחרי חצי שעת האכלה הזאטוט החל להראות סימני כניעה, ואני התחלתי ללכת הלוך וחזור ברחבי הבית תוך כדי שאני מקפץ קלות. הטקס הזה לא פעם הוכיח את יכולתו להרדים את הזאטוט ולגרום לי להיראות מטופש. בערך בפעם ה־762 של ההלוך־חזור שלי ברחבי הבית (בית קטן, אחרי הכול) הרגשתי אותה מגיעה.
ממש כמו פעם, כשהיא הייתה באה לבקר תכופות. בהתחלה לא הייתי בטוח שזו היא, כי הרי כבר המון זמן לא נפגשנו. פעם היינו נפגשים מלא. אני זוכר אותה מגיעה אליי בעיקר בלילות וכשאני לבד, מתחילה תמיד בכמה שאלות קטנות ומתפתחת לתחושת בלבול קלה, להזעה במצח ולסחרחורת, ולבסוף מצניחה אותי על המיטה לשנת ביעותים ולהתעוררות שמרגישה כמו אחרי 16 כוסות עראק. עם השנים נפגשנו פחות ופחות, בעיקר כי למדתי לשלוט בה ולנתב אותה למקומות הנכונים. אבל הפעם הרגשתי בדיוק כמו אז. הנחתי מהר את הזאטוט במיטתו ולשמחתי הוא שקע בנמנום, כך שהייתי מוכן לגמרי לקראתה. ברוך שובך, חרדה.
היא תמיד הייתה חלק מהחיים שלי. אני זוכר איך כילד הייתי יושב על הספה בסלון כשאף אחד לא היה בבית, ומתפלץ מהמחשבה שמתישהו אני אמות וכל העולם הזה ימשיך להתקיים בלעדיי. מאז זה הלך והתגבר. מתחושה חרדתית כללית זה הפך למשהו שמתנקז להתקפים שמשביתים אותי לחלוטין לכמה שעות, לפני שאני אוסף את עצמי וחוזר לתפקד כרגיל.
חרדה היא הזיקית של התכונות. לא משנה באיזה תחום תזרוק אותה, היא תשתלב יופי. יש חרדות בנושאי פרנסה, וזוגיות, וילדים, והנקודה החשודה הזאת בגב, והאם אני מאושר, והאם אני יודע מה זה מאושר. יש חרדות על כסף. יש חרדות על זה שיום אחד לא יהיה כסף. יש חרדות קיומיות ויש חרדות קטנות כאלה, של חיים. יש חרדות של בוקר ויש חרדות של לילה, יש חרדות שאני אוהב שבאות לביקור ויש חרדות שאשמח שיעברו דירה, יש חרדות שרק אני יכול לפתור לעצמי, ויש כאלה שמילה טובה מצד שלישי מכבה לגמרי.
העניין הוא שעם השנים למדתי להשתמש בזה. להתייחס להתקפי החרדה כאל סימן של היקום, אלוהים או המוח (מחקו את המיותר בעיניכם) לעצור לרגע ולבחון ממה אני מרוצה בחיים שלי וממה לא. האם החרדה הגיעה לביקור כי היא נודניקית, או כי באמת יש משהו שמפריע לי.
ככל שהתבגרתי למדתי שרק מחשבה מושכלת ושימוש במוח יחלצו אותי ממלתעות החרדה. נהגתי להכין לעצמי טבלאות קטנות עם דברים שאני מרוצה מהם בחיי וכאלה שלא, כדי לאפס את המחשבות. הפעם זה לא היה שונה. אמנם התאומים כבר נרדמו וכל דקה שהם ישנים ואנחנו לא היא מבוזבזת, אבל חרדה היא כמו דלקת חניכיים: ממש לא טוב להשאיר אותה ללא טיפול. אז התיישבתי ולראשונה זה כמה שנים הכנתי לי שוב טבלה קטנה של כמה דברים שאני מרוצה מהם בחיי, וכמה שלא.
אני לא מרוצה מהמשקל שלי. זה לא שאני שמן, אבל יותר מדי אנשים כבר דופקים לי מבטים של “הגיע הזמן להכיר סלטים אחי”. הבעיה היא שאני תקוע יותר מדי זמן במין מצב ביניים כזה של "סבבה אבל צריך דיאטה". שוקל להגביר את קצב אכילת השווארמה רק כדי להגיע למצב שאני ממש חייב דיאטה.
אני ממש מרוצה מהמשפחה שלי. לפעמים כשאני מודאג ממשהו, אני נותן לשירן נשיקה והולך לישון ליד החדר של פלג הבן שלי. משהו בשילוב הזה בין שינה תמימה של עולל לקצת נזלת מרגיע אותי.
אני לא מרוצה ממספר החברים שלי. איכשהו, מבנאדם שהיה מוקף בלא מעט חברים כל חייו, אחרי כל הילדים והחיים והבלגן נשארתי עם בערך שלושה. וזה לא שהם לא סבבה או משהו, אבל בחיים לימדו אותי לפזר סיכונים. אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי במקרה השלושה האלה יעלו על טיסה שתתרסק איפשהו ואני אתקע בלי אף אחד.
אני ממש מרוצה מהעבודה שלי. כלומר, מכל העבודות שלי. במשך יותר מעשר שנים הייתי שכיר במשרד פרסום, ואמנם אהבתי מאוד פרסום אבל שאלתי את עצמי בכל יום אם אני באמת רואה את העתיד שלי במכירת דירות 3־5 חדרים בפתח־תקווה. היום יש לי תוכנית רדיו, תוכנית סאטירה בתאגיד, טור בעיתון ופרויקטים שאני יכול לבחור אם לעשות או לא, בלי שאיזה בוס יגיד לי שהוא צריך אותם כמה שיותר מהר.
אני ממש לא מרוצה מהעבודה שלי. גם אם ארוויח כמו מנכ"ל טבע החרדות הכלכליות ימשיכו לשחות לי במוח. כילד, כששאלו אותי מה אני רוצה להיות הייתי נוהג לענות “רואה חשבון" כי הייתי בטוח שלרואי חשבון אין דאגות כלכליות. היום אני יכול להגיד בשקט: לא יכולתי לבחור לעצמי תחום חרדתי יותר מהתקשורת. אז נכון שעכשיו יחסית סבבה, אבל עם שלושה ילדים באה אחריות גדולה ופניקה ענקית.
אני ממש מרוצה מהמשפחה שלי. יש לי אבא ואמא מדהימים ותומכים, אישה אוהבת, שני אחים מוצלחים ושלושה ילדים מתוקים עד כדי כך שסופגניות מרכינות ראש לידם.
אני ממש לא מרוצה מהזמן שאני מקדיש למשפחה שלי. אני עובד כמו חמור, וחוזר בכל יום בשמונה בערב לעולל ישן ולתאומים רדומים. את ההורים שלי בעפולה לא יוצא לי לבקר הרבה, ולא ראיתי עם אבא שלי משחק של מכבי חיפה כבר יותר מעשור. אני בקושי יוצא לבלות עם אשתי, כי אנחנו בשלב המביך הזה בחיים שנרדמים בברייק הפרסומות הראשון של מהדורת החדשות, ועל ביקורים אצל הסבתות בכלל אין מה לדבר.
אני ממש מרוצה מזה שלמרות הילדים והבלגן הצלחתי לשמור על בירה קבועה ביום שישי בצהריים עם חברים.
אני ממש לא מרוצה מזה שהפסקתי לשמוע מוזיקה. בחיי שלא יוצא לי. כשאני במכונית אני כבר בגיל שמעדיפים אקטואליה. הדיסקים שחרשתי כנער צוברים אבק כמו ספר פילוסופיה במדף של אלדד יניב. ובאופן כללי, בפעם האחרונה ששמעתי במקרה את המקום הראשון במצעד הלועזי של גלגלצ, הייתי בטוח שאני שומע הפרעות בקליטה.
אני ממש מרוצה מזה שהגעתי לגיל שבו אני חי בשלום עם החרדות שלי, משל היו סתם תכונות אופי כמו וכחנות יתר או נטייה קלה להשמנה. איפשהו בין התקף החרדה המשתק שתפס אותי בתאילנד לשלושה ימים ובין ההתקף בפלורנטין אחרי ריאיון עבודה נוראי, למדתי להשתמש בחרדה לטובתי. בעולם של רשתות חברתיות שבו כולם כאילו מאושרים כל הזמן, בכל רגע, יותר מדי, אני יכול להגיד שאפילו למדתי לאהוב את החרדה. עכשיו אני חרד שהיא תיעלם.
אקו"ם