 |
/images/archive/gallery/105/577.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| הצעת החוק של משרד המשפטים זונחת את מאבק האידיאלים ונותנת פתרון חלקי אבל אמיתי לבעיית היוצרים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הצעת החוק שפרסם היום משרד המשפטים, בה ביקש להתיר צריבת מוזיקה לשימוש פרטי ולא מסחרי, ולא פחות מכך התגובות להצעה, מצביעים על הניצחון הגדול של טכנולוגיות הצריבה ושיתוף הקבצים על מערכות האכיפה, הממשלתיות והפרטיות, בישראל.
מה באה ההצעה לעשות? לכאורה, המדובר כאן בהרחבת אפשרויות השימוש של אדם במוזיקה שרכש. בהיעדר סעיף של שימוש הוגן המתייחס לצרכן הפרטי, לא הותרה עד עכשיו צריבה ביתית של דיסקים. קנית את האוסף הכפול של רוטבליט, רצית לגבות אותו או ליצור לו עותק נוסף להאזנה ברכב, במיני דיסק, ב-iPod – לא יכולת. החוק אסר. מעכשיו, תודות למשרד המשפטים, ואי"ה גם הכנסת, יגדלו לאין ערוך אפשרויות השימוש במוזיקה שאדם רוכש להנאתו.
אבל מי שמביט מעבר לאותיות המתות של חוק זכויות היוצרים במתכונתו הישנה, מי שמציץ לכיוון המפלצת המכונה מציאות, רואה שהמוני בית ישראל, כמו כולם בעולם, עושים ממילא מה שהם רוצים בדיסקים שלהם. צורבים לעצמם, צורבים חברים, הופכים ל-mp3, משתפים עם אוכלוסיית כדור הארץ המקוונת, עורכים, מחברים, ממקססים ומרמקססים. לדידו של האזרח הישראלי הרגיל, החוק המתוקן לא יוסיף דבר ל"חופש ההתעסקות".
הבשורה האמיתית בתיקון החוק היא, אם כך, המס החדש שיושת על "התקן שעליו מעתיקים בדרך כלל תקליטים מסחריים למטרה פרטית", כלומר דיסקים לצריבה, נגני mp3 ודומיהם. הבשורה האמיתית היא שרשויות החוק נואשו מהאפשרות לגבות את הכסף המגיע ליוצרים, המבצעים והמפיקים בדרכו של השוק החופשי, והחליטו לגבות ולהעביר אותו בשיטות המיסוי והחלוקה של מדינת הרווחה. למעשה, החופש שכאילו נוסף למשתמשים הרגילים הוא רק תירוץ להטלת המס.
הקרב הגדול של העקרונות הוכרע, כך נדמה. גם היוצרים, המבצעים והמפיקים, שנדרשו להגיב על החוק החדש, לא טענו כי היתר הצריבה מפר איזה אידיאל של הוגנות שחוק זכויות היוצרים אמור להסתמך עליו. פדרציית התקליטים, או לפחות המנכ"ל שלה, אמרה שיש להגביל את ההיתר החדש, אבל גם שם לא מתכוונים למות על העניין הזה. חשוב הרבה יותר מבחינתם לקבל את חלק הארי בעוגת הגבייה החדשה שנוצרה פתאום.
האתמול של רכישות התקליטים במחירים מופקעים, של היעדר אלטרנטיבה, של עולם בלי צריבות והורדות ככוח מכריע, נעלם ואינו עוד. את הנעשה אין להשיב, ואין צורך אפילו לנסות. מוטי אמיתי, האיש שיתבע בקרוב משתפי קבצים ישראליים, אמר שגם אישור הורדה מקובל, כל עוד הוא מלווה באיסור על העלאת קבצים לרשתות השיתוף.
היכולת להשתכר ישירות ממכירת מוזיקה, לפחות בטווח הקצר, אינה עוד משהו שהיוצרים ומסייעיהם יכול להסתמך עליו. המודל העסקי של ייצור מדיה ומכירתה טרם פשט את הרגל, אבל באקלים הטכנולוגי-תרבותי הנוכחי אין די בו. נדרשת עזרתה של הממשלה בהחזקת ראשה של היצירה המקומית מעל המים.
אם נדמה למישהו שמדובר ביום שמח, יום של פיתרון טוב לבעיה סבוכה, הרי שטעות בידו. הממשלה, כדרכן של ממשלות, תכניס למשחק של תעשיית המוזיקה את השרירותיות (למה שכולם ישלמו עוד ולא רק ה"עבריינים"?), סחבת, טמטום ופוליטיזציה שהשוק הפרטי חסך מאיתנו. חזרתו של האמן להיות בן חסות של השלטון אינה משמחת כל וכלל. אבל היום, בדיוק כרגע, לא נראה שלמישהו יש פתרון ישים אחר.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | עורך ערוץ הרשת ב-NRG מעריב. בעבר ערך וכתב בשלל נושאים, ביניהם ספורט, חדשות ותרבות. מקווה להישאר חסר מיקוד | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
