 |
חלפו להן ארבעים שנות הנהגה, הגיע הזמן להיפרד. משה, גדול המנהיגים, ניצב כעת לפני עמו לנאום הפרידה ולשלב הסיכומים. מה ניתן לצפות שייאמר בנאום-צוואה שכזה? הכנה, הנחיות וציוויים לקראת העתיד, עצות ורעיונות להמשך המסע ולמערכת היחסים הרצויה בין העם לקונו ובינו לבין עצמו. לעומת ציפיות אלו, אנו מוצאים ללא הרף כפועל חוזר את הצורך לזכור ולא לשכוח. לֹא תִירָא מֵהֶם זָכֹר תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְפַרְעֹה וּלְכָל מִצְרָיִם: (דברים ז' יח). וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָו אִם לֹא: (דברים ח' ב) וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה: וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: (דברים ח' יח-יט) זְכֹר אַל תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה מַמְרִים הֱיִיתֶם עִם ה': (דברים ט' ז). לזכור ולזכור ולקינוח – שוב לזכור. לזכור את אשר אירע, את חסדי ה' כמו גם את חטאי העם, את כל הקורות אותם במהלך שנות גיבושם לעם. זיכרון היסטורי מהווה גורם משפיע ומעצב את זהותו והתייחסותו של אדם להווה שלו ולעתידו. אדם שהגיע לתפקיד רם מעלה, בעל שררה המוקף בעוזרים ויועצים, אם יצליח לזכור את עברו, את השלב בו היה איש פשוט, ישכיל לדעת להתחשב באנשים פשוטים, נעדרי קשרים ומנגנון, ויהיה קשוב לצרכיהם בדרך ישירה ואוהדת.
אדם בעל משפחה רחבה, טוב יעשה אם יזכור את תקופת בדידותו על מנת להתחשב באותם פרטים בחברה החסרים את הגרעין המשפחתי. אדם בריא יזכור את ימי מחלתו, ויתחשב בזקוקים לרפואה. כך גם בזיכרון הלאומי. זיכרון עומק, שישמר רגעי התעלות כמו גם רגעי חולשה, יסייע בידי האומה להפליג אל עבר עתידה בלא ליפול לבורות בהם כבר מעדה בעבר, תוך כדי זהירות וידע חיוני להצלחתה במשימתה וביעדים שהציבה לעצמה. תפילתו ובקשתו הגדולה של משה מעמו טרם פרידתו היא לזכור, ומכוח זכירה זו להצליח ולשבת בארץ, לרשת אותה ולגדל בה דורות רבים שיכוננו חברה קדושה, דתית וצודקת, תוך שמירה על המסורת.
ככל שתודעת העבר תהיה עמוקה ומושרשת יותר, כך תצמח בעושר רב יותר תפארת העתיד וצמרתו. בזכירה – סוד הגאולה, בשכחה – יסוד הגלות והאובדן, העונש והחורבן. מתוך זכירת העבר, בה עסקנו בימי בין המצרים, יש בידינו את היכולת להמריא אל מחוזות חדשים, אל ימי תקווה ונחמה.
דוד אנסבכר הוא חבר בית מדרש תאיר.
|
 |
 |
 |
 |
|
|