 |
 |
|
|
|
|
|
|
| עינת ברזילי מספקת תובנות חדשות על המגזר החרדי וקובעת: הדתי לאומי לא פחות טוב מחברו החרדי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמי שנעזרת רבות בחסדי התחבורה הציבורית, כבר למדתי למיין בזריזות את הניירת המצטברת בתיקי בנסיעה מעיר הבירה לבסיס האם. ההזמנות למסיבה ב"ליין של שירזי" מושלכות אחר כבוד לפח, את הכרטיס של החרש-אילם מהרכבת ("אנא קנה ממני כרטיס זה") אין לי לב לזרוק והפלאייר הכתום של גוש קטיף ממוגנט למקרר כי יש מי שהולך.
ביום שישי מצטרפות לנוער הצמתים בנות חרדיות נעימות סבר שמחלקות נרות שבת. "בבקשה, נרות שבת, כניסת שבת ברבע לחמש". למרות הניסיון הלא מוסתר לחנך את הציבור, יש משהו מעורר הערכה בנערות צעירות שמקדישות את שעות השיא טרום כניסת שבת כדי לזכות במצווה ואף מסתכנות בלחטוף פרצופים חמוצים מנשים מעוצבנות. לכן, אני מקפידה לחייך בנימוס, להגיד תודה ולהמשיך
בדרכי.
גם ביום שישי האחרון הן היו שם. הפעם הגישו לי פלאייר עליו כתוב: "תינוקך הוא יצור שנברא בצלם אלוקים - אל תרצחי אותו!" (ציטוט חופשי). בהתחלה נעלבתי. האם השמלה משמינה אותי עד כדי כך?", אחר כך ראיתי שהן מחלקות את הפלאיירים ללא הבחנה, כולל לבנות שירות עם תיק גב עצום(מה יש שם?). ואז נעלבתי עוד יותר.
לחלק נרות שבת זו אולי מצווה. לחלק פלאיירים לעידוד הילודה זו התנשאות. מעבר לפלישה הלא צנועה לפרטיות, מעבר להתערבות מיותרת בנושא אישי ואינטימי, יש כאן הנחת עבודה מקוממת לפיה כל אישה שהיא לא חרדית, מועמדת להסתבך בהריון לא רצוי שבעקבותיו הפלה. החרדים, מסתבר, לא סומכים על שמירת המצוות שלנו ולא על שיקול הדעת שלנו.
רבקה יפה אמנם צודקת כשהיא תובעת להרחיב את המושג "מלח הארץ" לעבר שטחי המגזר שלה, אבל הדעות הקדומות שלנו על החרדים מוצדקות או מופרכות ככל שיהיו, לא נופלות בכמותן ובעוצמתן מהדעות הקדומות שלהם כלפינו.
יצא לי פעם להדריך טיול שנתי של ביה"ס לבנות משכונת גאולה בי-ם. התייצבתי בשש בבוקר על מפתן אוטובוס שוקק בנות חמודות, כשאני לבושה בצניעות שלא הייתה מביישת את אשת האדמו"ר מגור. מרוב שהשתדלתי לדקדק במצוותי ליד הבנות, נטלתי ידיים גם על האפרסק. אבל אפילו הסמול-טוק ביידיש שהחלפתי איתן לא עזרה: כשחלפנו על פני הגלבוע הקרח וציטטתי את "אל טל ואל מטר" הן בהו בי במבט של "מאיפה המזרוחניקית בחצאית ג'ינס מכירה את זה?". בנחל דן הראיתי להן את העץ ששרפו מטיילים רשלניים - "תן דעתך שלא תקלקל מה שבראתי", הזכרתי. שוב הן בהו בי. הפעם בגלל שלא הכירו את המדרש. לימודי הקודש בבית הספר כוללים תנ"ך ודינים. זה הכל. הן היו כל כך מקסימות וסקרניות, רצו לשמוע עוד ועוד אינפורמציה גיאוגרפית, בוטנית והיסטורית, שהלב כאב לי כשראיתי אותן נאבקות בחצאיות תוך כדי הליכה בחצבני הגועש.
עד הערב נשבר הדיסטאנס. "המדריכה", שאלה אותי תלמידה אמיצה, "עשית פעם סמים?" "מ ..מה?..", גמגמתי. לכי תסבירי להם שלא ראית מעודך צורת ג'וינט. "מה פתאום אתן שואלות?" "כל המזרוחניקים עושים סמים". הן ענו לי. "לא, לא כולם, מי אמר לכן את זה?"
שום דבר. הן לא מאמינות לי. מבחינתן בכל מי שאינו חרדי יש פוטנציאל להפקרות נהנתנית, כפירה בעיקר והשחתת ילדים. השאלות הבאות היו קשורות לאוניברסיטה ("מלמדים שם נגד התורה") לצבא ("המפקדים מנצלים את כל הבנות") וגם לשם המשפחה שלי. הן מוכרחות לדעת אם ברזילי מעוברת מאייזנברג. "למה דווקא אייזנברג? אולי זה שם ספרדי?" לא יכול להיות. מזרחית ומזרוחניקית זה יותר מידי בשבילן. "אמא שלי אמרה שרק מי שיש לה איזה פגם מתחתנת עם ספרדי", אמרה לי נערה אחת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
תשאלו את הילדים המזרחים
|
|
|
 |
|
|
|
המגזר הדתי לאומי רגיל לסבול מרגשי נחיתות כלפי החרדים, לפחות מבחינה תורנית. העובדה שאצלנו העמקה והמרכזיות של לימוד התורה בחיים הם עניין וולנטרי, משאירה רבים וטובים מחוץ למעגל הלומדים ומצמצמת את מבחר ראשי הישיבות הפוטנציאלים ופוסקי הדור שאנחנו מעמידים. אורח החיים הבדלני של החרדים, המנוטרל מהשפעות זרות, מבטיח להם גם פחות דתל"שים.
ובכל זאת, הגיע הזמן להיפטר מרגשי הנחיתות האלה. בשנים האחרונות הוחלפו כמעט כל הרמ"ים בעלי הכיפה השחורה בישיבות התיכוניות ברבנים צעירים סרוגים. ולמרות הזמן היקר שאנחנו מבזבזים בצבא בקולנוע ובמשרדי הייטק, יש לי הרגשה שכל דתי לאומי מצוי מכיר שניים שלושה ספרים תורניים. לא פחות יותר מאשר החרדי הממוצע.
ועוד תופעה תמוהה שקשורה בנשים גורמת לכך שאע"פ שנשים דתיות לאומיות יושבות באוטובוס לצד הגברים ולא בירכתיים, זה לא מונע מהן להקים משפחות כשרות וטהורות בנות שמונה ילדים. היפרדות היא דבר שבשגרה אצל החרדים. תשאלו את הילדים המזרחים שלא התקבלו לבתי הספר המובילים של העדה החרדית.
אין לנו מה להתבייש. גם לא בכל מה שקשור לצניעות. את המכנסיים מתחת לחצאית המציאו בהתנחלויות, ובבני ברק את הפאות קסטם הבלונדיניות.
אנחנו גם אלה ששומרים על הגחלת הרומנטית. לא בטוח ששמתם לב, אבל בניגוד לחילונים והחרדים אנחנו המגזר היחיד שלא מתייחד כבר בפגישה הראשונה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | ירושלמית בהווה, חיפאית בהוויה. סטודנטית בתואר שני לתקשורת וקולנוע באוניברסיטה העברית. בשנתיים האחרונות שימשה עוזרת דוברת במשרד החינוך והתרבות. תסריטאית בערוץ תכלת בעידן אורי אורבך. הגישה בעבר פינה שבועית בנושא טרנדים במגזר הדתי בתוכנית "שבוע טוב" בערוץ 1. ילדותה בבסיסי חיל האוויר הפכה אותה לאדם שאין לו שורשים, אבל יש לו כנפיים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
