הבלנית כבייביסיטר: טראומה במקווה
"אני אמורה להרגיש נקיה אחרי המקווה. אבל אני מוצאת את עצמי מושפלת ולא נקיה. מתי אוכל לטבול לבד, בלי חותמת ההכשר של הבלנית?" הדסה מרגוליס דורשת שינוי
הדסה מרגוליס צילום: פלאש 90
ביום הטבילה אני מלאה בחרדה: "מי תהיה הבלנית?" אני חושבת, "האם היא תיתן לי את הפרטיות שאני כל-כך רוצה?" עמוק בלב אני מתפללת מידי פעם שאגיע למקווה ודווקא הבלנית שמסתובבת ורק מסתכלת ב"שעת הצורך" תהיה במשמרת. לדעתי, ועם כל הכבוד לבלנית, בכלל לא צריכה להיות שם בייביסיטר.
הפעם, פתחתי בפניה את הפה. אבל זה לא מספיק. הבלנית חשבה שעדיין יש לי איפור מתחת לעיניים. התווכחתי שאני בסדר גמור, שאני נקייה. תנקי שוב, התעקשה הבלנית. ואני התעקשתי שאני מוכנה לטבילה. "ניקיתי את העיניים כבר מספיק פעמים", התעקשתי. "זו המצווה שלי", אמרתי. הייתי שלמה עם כך שאני מוכנה.
"יש לי רק שתי ידיים, אשר לא מצליחות לכסות את כל גופי". מקווה בבת ים צילום: רגב גולדמן
משום מה, הבלנית הרגישה שחלק מתפקידה להסתכל עליי עוד לפני שאני טובלת, וגם כשאני יוצאת, ולא מסתובבת. מסתכלת כל הזמן. יש לי רק שתי ידיים, אשר לא מצליחות לכסות את כל גופי, בכדי לקבל את הפרטיות שאני כל כך רוצה. הייתי לחוצה. רק רוצה לסיים עם החוויה המשפילה וללכת הביתה. אני לא אומרת לה להסתובב, למרות שלדעתי אין לה שום סיבה לעמוד שם ולבהות בי. הרי אם היא לא תיתן לי לטבול, אצטרך למצוא מקווה אחר, שגם שם אולי אמצא את עצמי באותה סיטואציה. אז אני שותקת.
אני אמורה להרגיש נקיה אחרי המקווה, אבל אני מוצאת את עצמי מרגישה מושפלת ולא נקיה. אני שואלת את עצמי עד מתי? מתי הדברים ישתנו? מתי ארגיש שהמצווה היא שלי, ולא שלי ושל הבלנית? מתי אוכל לטבול לבד, בלי חותמת ההכשר של הבלנית? "כשר, כשר, כשר.... טבלת כדין".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
