הנסיך הצדיק מבעלז אייר: מהקיגל לחופה
המונים השתתפו אמש בחגיגות חתונת נכד האדמו"ר מבעלז. שליחת nrg יהדות חבשה את הפאה החגיגית שלה ויצאה לצהול עם נשות החסידות. יומן מסע מהחתונה שהסעירה את הציבור החרדי: על הקיגל, הדיילות וההתגנבות לאולם השווה באמת
במפגש הראשון שלי עם החסידות הגעתי בערב שבת ל'טיש' השבועי. אל עזרת הנשים הגיעו מספר בחורות שאיך לומר היו מאוד שונות מהנוף החסידי. במין צווחה קולנית אחת מהן שאלה את אחת החסידות החסודות "תגידי, מי זה הילד הזה ליד האדמו"ר?" היא השיבה לה שמדובר בנכדו "והוא כבר התחתן?!" צווחה האורחת, "לא" ענתה החסידה. "אז בטח כל הבנות אצלכן במתח, מי תהיה הכלה!"
החתן, הרב שלום רוקח, נכדו של אדמו"ר החסידות, רבי יששכר דב רוקח, התארס לפני כשנה עם בת גילו, חנה בתיה פנט מבני ברק, ברת המזל. לאחר האירוסין החלה ההיערכות לאירוע שכללה הכנות רגילות כמו בכל חתונה נורמטיבית – רק פי מיליון. בין היתר 12 שערים לאולמות השמחה, 18 מצלמות שמתעדות כל רגע בערב וזוג אחד- חתן וכלה.
כשהגעתי לבנייני האומה נשות החסידות כבר החלו לזרום בהמוניהן. השומרים בחוץ לא אפשרו למי שאין לה כרטיס להיכנס לאירוע המכובד, ומנעו בגופם את כניסתן של נשים ש"שכחו את הכרטיס בבית שמש". לכל אורחת כרטיס משלה, לאולם שאליה הוזמנה. מהאולם הבסיסי ועד למפואר ביותר. הנשים כולן, לבושות בבגדים המפוארים ביותר, חובשות את הפאות היפות ביותר (נשות חסידות בעלז נוהגות לחבוש פאה ועליה כובע שחור מיוחד ונוצץ), חלקן נועלות עקבים, חלקן לובשות פייטים, תחושת החגיגיות הורגשה באוויר.
בבנייני האומה יש כמה אולמות, כולם נשכרו אמש לטובת החתונה. כיאה לחסידות, גם האולמות היו מדורגים על פי ייחוס. בתחתית הדירוג:
מקום רביעי: אולם התצוגות
אוכל ושתייה: נתחיל במה שהכי חשוב, המזון. למעשה עדיף לקרוא לזה כיבוד קל. עוגות בחושות בטעמי שוקולד, לימון ושיש, מיץ תפוזים ומים שנשאבו במיוחד (לא באמת) והוכנסו אל תוך בקבוקים שעוצבו לכבוד החגיגה. יש עניין לעשות 'סעודת מצווה' ולאכול לחם בחתונה ולכן הונחו על השולחנות גם לחמניות וקופסאות אישיות של חצילים קלויים (בשביל הטעם).
מסכי הוידאו: כאמור ההתרחשות העיקרית התנהלה בקריית בעלז, בעזרת הגברים, כדי שלא תקופחנה הנשים ראו את ההתרחשויות המסקרנות בשידור חי במהלך כל הערב. הערה קטנה למי מכם שכבר קמים נגד קיפוח הנשים, הדרתן ושאר שטויות - מדובר בחסידות בה חשיבותו של 'רב החסידות', האדמו"ר והמסורת הנהוגה היא אדירה. החסידות מאז ומעולם נהגה להפריד בין המינים ושימור המסורת בעיקר בדורנו חשובה להם מאוד. מלבד זאת, ההפרדה בין המינים בחברה החרדית בכלל, ובאירוע זה בפרט, היא עניין תרבותי ומקובל. במהלך האירוע כולו חגגו הנשים בדיוק כמו אצל הגברים, רקדו, שרו ושמחו – אבל בנפרד.
תחושה כללית: בכניסה לאולם בירכה את פניי דיילת מקסימה עם צעיף כחול בברכת 'מזל טוב, מזל טוב' במבטא יידישעאי כבד. היא שאלה אם כבר מצאתי לי מקום וכבר נטלתי ידיים כדי לקיים את סעודת המצווה, ואפילו הציעה לי כיסא לשבת עליו.
מקום שלישי: אולם אורנים
אוכל ושתייה: די דומה לכיבוד שהוגש באולם התצוגות, בתוספת בורקסים ממולאים בתפוחי אדמה. המקום גם נראה יותר אסטטי ומסודר, המלצרים עבדו יותר במרץ והגישו לאורחות את הכיבוד במהירות ובנחישות.
מסכי הוידאו: כאן כבר היה שיפור משמעותי מאוד: המסכים עבדו מצוין והשידור הועבר בצורה איכותית וברורה (יחסית).
תחושה כללית: אף אחד לא קידם את פניי, אבל התחושה שם הייתה יותר נרגשת - אחת הנשים סיפרה לחברותיה: 'אנחנו אתמול קיבלנו הזמנה מהאדמו"ר, הילדים שלי מה זה התרגשו!' וכמובן המשיכה ללכת לכיוון האולם המכובד באמת, החלטתי לעקוב אחריה, ואז הגעתי אל המקום השני.
מקום שני: האולם שהצלחתי להתגנב אליו
למען הכתבה, עשיתי כמה דברים שיש מי שעלול לחשוב שהם אינם הוגנים. אגיד לזכותי שלא הייתי היחידה, ושהשומרים יכלו למנוע בעדי הם פשוט לא היו מספיק נחושים. הם פחדו ממני כי אני אישה, ובעיקר אישה 'דוסית'. בהמשך ה'הול' הענק של בנייני האומה עמדו כמה שומרים, לפניהם סרט אדום המעיד על האקסקלוסיביות שבחצייתו. לא יכולתי לעמוד מנגד אז החלטתי לנסות.
בדקתי שאני משתלבת עם הנוף וצעדתי בביטחון אל עבר המאבטחים. ראיתי אותם מנהלים ויכוח עם אחת הנשים שאמרה שגם היא "שכחה את הכרטיס בבית שמש". האישה מבלי להירתע התווכחה עם המאבטח ותוך כדי ויכוח התקדמה אל עבר המטרה, הוא ניסה לחסום אך לא היה לו מספיק אומץ ממש לבלום אותה. כנראה שתידרכו את השומרים לשמור מהנשים מרחק נגיעה מכובד. האישה ניצלה את הסיטואציה והמשיכה בדרכה עד שהבחור הרים ידיים, ויתר.
החלטתי שאני מנסה שיטה דומה נטולת ויכוחים. חיכיתי שאחד העובדים במקום יעביר עגלה מלאה באוכל או בנייר טואלט, הזדנבתי אחריו, ובדיוק ברגע שהשומר סובב את הראש לכיוון השני הצלחתי להידחף פנימה. "זהו אני בפנים, עכשיו אל תסתכלי אחורה לא להסתכל אחורה לא להסתכל אחורה.." שמעתי מאחור קריאה של השומר "גברתי? גברתי?!", הוא צעק, "מה גברתי", חשבתי לעצמי, "אני בת 22!". המשכתי ללכת קצת, כועסת על השומר, אבל הכי חשוב: בפנים.
אוכל ושתייה: שם הסיפור היה כבר אחר לגמרי. אל העוגות הבחושות נוספו גם עוגיות קטנות במיני טעמים וצורות שהוגשו בתוך מנז'טים ורדרדים. בשונה מהאולמות הקודמים, שם הוגשו מנות עיקריות וחמות: קיגל, פסטלים, פשטידות שונות עם בטטה וסלט עלים עם אגוזי קשיו.
מסכי הוידאו: שם זה קרה, ראיתי את החופה המלכותית בשידור חוזר. האבוקות שהחזיקו אבות המחותנים העלו עשן שנראה כאילו יוצא מתוך כובעי השטריימל הבוערים שלהם. בזה אחר זה עלו לקחת חלק בחופה גדולי האדמו"רים והרבנים. הטבעת, קריאת הכתובה, שבע הברכות, החיבוקים והשמחה שלאחריה. החופה הרגישה כמו בכל חתונה, אבל הרבה יותר גדולה. גם מבחינה רוחנית יש חשיבות מאוד גדולה לאירוע. למרות שהנשים שישבו לצידי וגם אני צפינו בחופה בפעם השנייה, היינו המומות ונפעמות כמו בפעם הראשונה.
התחושה הכללית: מתקרבת למלכות, אבל ליד.
אל האולם השווה באמת לא זכיתי להיכנס אבל ראיתי באחד המסכים אוכל מוגש אל שולחנות הישיבה. באולם זה ישבה הרבנית, אשת האדמו"ר והאורחות המכובדות ביותר: נשות רבנים ואדמו"רים אחרים, בנות המשפחה הקרובה ביותר של הכלה והחתן, ונשים נוספות שמקורבות למלכות.
בהמשך הערב נערך גם ריקוד ה"מצווה טאנץ" המסורתי בו האדמו"ר (המבוגר) רוקד לכבוד הכלה במשך דקות ארוכות, ניגונים שהולחנו במיוחד עבור האירוע נשמעו בקול גדול, החסידים נשארו ערים כל הלילה כדי לשמוח בחגיגה הגדולה וחזרו הביתה עייפים אך מאושרים בעלות השחר.
היה מדהים לראות רבבות נשים שבאות לשמוח על התקומה של החסידות שנמחקה לגמרי בתקופת השואה והיום היא אחת מהגדולות. היה מדהים לראות אותן חוגגות את החיים החדשים שנוצרים וייווצרו מהזוג הצעיר שימשיך את שושלת החסידות. וזה היה מדהים לראות אותן מגיעות בהמוניהם לשמוח עם כולן כי ככה זה בחסידות - כשהאדמו"ר שמח, גם החסידים שלו שמחים.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
