בית המקדש של האדמו"ר הלבן
היום י"ז בתמוז ובשלושת השבועות הקרובים עוסקים רבות בבית המקדש שחרב, ובשאלת העלייה להר הבית. הרבנית הדסה, אלמנתו של הרב מנחם פרומן ז"ל, מספרת על היחס שלו לעלייה להר הבית. תחילה סירב, בהמשך התרכך והתרצה, לבקשת אישתו
ועם כל זאת, מנחם היה קשור מאוד גם לרב צבי יהודה קוק שהצהיר שבעניין המקדש הוא חרדי. הרב צבי יהודה היה נחוש מאוד בהתנגדותו לעלייה להר הבית. מנחם היה מצטט תמיד את דברי הרצי"ה על כך שהקמת מקדש בזמננו תהיה חילול השם ולא קידוש השם, מפני שהטלוויזיה תבוא ותצלם את דם הקרבנות הניגר בעוד עם ישראל טרם בשל לכך. כשהרב צבי יהודה ראה את ההתלהבות של מנחם בלימוד ענייני המקדש הוא דאג מאוד מכך שמנחם יבקש להרוס אל הקודש, לעלות אל ההר. ואמנם מנחם היה רחוק מכך, גדור מאוד, ואפילו לא העלה על דעתו לעלות לשם. ואולם דבקותו בעיסוק בענייני הקודש היתה מטעה.
מאוחר יותר ההשקפה הזו הפכה אצל מנחם לתפיסה רעיונית כללית שלפיה ככל שמקום קדוש יותר, כך אנו פחות מצווים לעשות מעשים אקטיביים בעניינו ולנסות להשתלט עליו. ככל שמקום מקודש יותר כך הוא צריך להיות מנוטרל ממאבקי כוח. זה דמה מאוד ליחסו לכלל ארץ ישראל, שלהבנתו שייכת לקדוש ברוך הוא בלבד. רק בורא עולם, אדון הארץ, ברצותו ייתן אותה לנו וברצותו ייקח. ובעניין הר הבית הדבר התבטא אצלו באופן המובהק ביותר. החלום שלו היה שהר הבית לא יהיה שייך לאף אחד. שזה יהיה מתחם של הקדוש ברוך הוא בלבד, ושכל בניו יהיו שם בגדר אורחים. הוא היה רגיש מאוד לכך שבענייני ההר לא ייכנס מה שכינה 'האגו הלאומי'. כאן, סבר, דרושה חרדת קודש. ברוח הזו גם כתב שיר בשם 'הר הבית וידינו':
כשהיינו ילדים
היינו מספרים
על שני אחים
שקמו בלילה
לשאת אלומות זה לזה בידיהם
בסתר הלכו
כדי שלא לבייש
ובמקום שנפגשו
ובמקום שהתלכדו ידיהם בשתיקה
שם נבנה המקדש.
מי יעלה בהר ה'
ומי יקום במקום קודשו?
שני ברי לבב
שלא נשאו לשווא נפשם
שלא נשבעו למירמה
שני נקיי כפיים יעלו בהר
אחד מזה ואחד מזה
בלילה
כדי שלא לבייש
ירימו ידיהם
באמונה
פרושות בתפילה
עד שייתם הקרב
ותישבר המלחמה
בשוב ה' את שיבת ציון היינו כילדים
היינו כחולמים
איך בוא יבוא כמו אז
נושא אלומותיו
ולמרות כל אלו, מנחם עלה לבסוף להר. זה קרה כשנטעיה בננו ביקש להתחתן עם אשתו תחיה דווקא בהר הבית, כנראה הזוג היהודי היחידי שהתחתן שם באלפיים השנים האחרונות. כשנטעיה העלה את הרעיון מנחם סירב להצטרף לעליה. "אני מנוע", הסביר, "מצוות רבי עלי". אני, לעומת זאת, הודעתי שבכל מקרה אעלה איתם. כשמנחם שמע שאני מתכוונת לעלות הוא התרצה ואמר שליתר ביטחון יטבול מראש, ואחר כך יחליט. לאחר מעשה, כשכבר נשאב אל ההר ועלה אליו יחד איתנו, הוא חש ממש בעננים. הוא שמח מאוד שזכה להגיע לשם. הוא אמנם היה מחוייב לגמרי להלכה ולדברי רבותיו, אבל מצד שני נהג לא להתעקש כנגד המציאות אפילו כשזו הכתיבה התנהלות שנגדה את עמדתו.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
