בגבולות ההלכה: ככל שמתבגרים קשה בלי אינטימיות
"בתור אישה בוגרת יש חלק מאוד משמעותי מהזהות שלי שאני לא חווה אותה. אני לא יכולה לממש חלק מהמבנה הנשי שלי כל עוד אני לא נשואה. החוסר מעלה צורך גדול ולעיתים מצוקה לא קטנה"
בשבוע שעבר התקיים כנס של הארגון, ואחד הפאנלים עסק בנושא אינטימיות ומיניות בחיי הרווקות. לאחר הכנס גם התפרסמה כאן כתבה שהציגה בעיקר את השיח הסוער שהתרחש בכנס, אולם אני מעוניינת להציג את מורכבות הנושא.
כתבות נוספות בנושא:
- דרמה בבית הכנסת: ביקשה מהמתפללים למצוא לה חתן
- שלחה מייל לחברים: עזרו לי למצוא חתן
- דעה: אתגר הרווקות לא פחות חשוב מהמאבק על ארץ ישראל
הבקשה והרצון של ישפה היו לשמוע ולהכיר. להבין איך הם יכולים לעבוד יותר נכון, ואיפה הם אולי לא מבינים, ובעיקר לחשוב על הנושא אתנו, ומבפנים. כך התחלנו להתכנס פעם בשלושה שבועות. זה היה מרגש ומרענן, ובלא מעט רגעים, גם מפתיע. הרי כמאמר השיר, כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ותופעות הרי בנויות מיחידים. כיחידים החולקים תופעה גילינו שיש לנו לא מעט לומר, ולא מעט תובנות. כך החלטנו שאת הדיבור המיוחד שנוצר ביננו חשוב להשמיע גם בחוץ, והחלטנו בתור קבוצה לקחת חלק בכנס השנתי של ישפה.
אחת המטרות של הכנס הייתה לדבר על הרווקות, ולא רק על חתונה. לא רק על איך מחסלים את התופעה הזו, אלא גם על איך נותנים לנו ולה מקום. השאלה מבחינתי היא לא רק איך מתחתנים, אלא גם איך חיים, בינתיים, את הרווקות. תקופת זמן אשר בשביל חלק מאתנו היא כבר מזמן לא תקופת ביניים קצרה.
אחד הנושאים שעלו לא פעם בין חברי הקבוצה, ומעסיק מאוד את רובנו בצורות שונות, היה התמודדות עם אינטימיות ומיניות לא ממומשת, במשך לא מעט שנים. בתוך הקבוצה התלבטנו לא מעט האם נכון להעלות את הנושא הזה במסגרת הכנס. הרי מה כבר אפשר לחדש בו, ופתרונות הלכתיים כנראה שאין כאן. אך התחושה הייתה שאם אנחנו עושים כנס רציני על רווקות מאוחרת במגזר הדתי, אי אפשר שלא להתייחס, איכשהו, לנושא הזה שמעסיק כל כך.
בתחילת דברי במושב בכנס, אמרתי שהדברים מלווים בחשש לא קטן. חשש לדבר על דברים שתמיד לימדו אותנו שהשתיקה יפה להם, חשש מכך שהדברים יובנו לא נכון, וחשש לגלות מעל במה את מה שנלחש בחדרי חדרים, אך ידוע לכל.
ואכן, היה מושב שבחלקו היה גם סוער. היה לא פשוט לשמוע חלק גדול מהדברים שנאמרו שם שגרמו לתחושה שלא באמת מבינים את העולם שלנו ואת נקודת המוצא ממנה באנו. אז אני רוצה לדבר על פן נוסף ומורכב בנושא עדין ורגיש זה.
אחד הדברים המרכזיים שהיה לי חשוב להדגיש בכנס הוא שהצורך והרצון לדבר על אינטימיות ומיניות נבעו דווקא מתוך מקום של מחויבות הלכתית, כל אחד במקומו הוא, ומתוך תחושת שייכות לחברה הדתית. וכן, שההתמודדות הזו חוצה כל מיני כותרות והגדרות דתיות, ונמצאת אצל רובנו הגדול.
יחד עם זאת, חשוב להבין שישנו פער בין רמת המחויבות ההלכתית שרווקים מצליחים לעמוד בה בכל מיני נושאים הלכתיים אחרים, לבין רמת המחויבות ההלכתית שהם מצליחים לעמוד בה בנושא הזה. אני יודעת שזה קשה בכל גיל, אבל יחד עם זאת, הגיל, הזמן והאכזבות שבדרך מחלישות מאד את היכולת לעמוד בניסיון שבגיל הצעיר היה יותר אפשרי.
כבר שנים רבות ישנו רצון עצום לחום ולאינטימיות, שהמימוש שלהם בצורה פיזית הינו מוגבל, כל אחד והגבלותיו שהוא מציב לעצמו. התחושה לעיתים היא שההגבלה ההלכתית נחווית כעומדת אל מול הצרכים שלנו כאנשים בוגרים, וזה מוביל אותי להמשך דברי.
השיח לא בא רק לדבר על נושא שמירת נגיעה ונספחיו השונים. המצוקה האמיתית הינה מעבר לכך. בתור אישה אני חייה את חיי כאישה בוגרת ברוב תחומי החיים, ובתור אישה בוגרת יש חלק מאוד משמעותי מהזהות שלי שאני לא חווה אותה. אני לא יכולה לממש חלק מהמבנה הנשי שלי כל עוד אני לא נשואה. וזה נכון ויפה שזה יהיה רק במסגרת הנישואים, אבל בינתיים, החוסר מעלה צורך גדול ולעיתים מצוקה לא קטנה.
בסוף דברי בכנס פניתי לקהל, ואני פונה גם אליכם מאחורי מסך המחשב: הכירו בתופעה ותסתכלו לה בעיניים. אני לא מבקשת פתרון הלכתי, אלא קוראת לציבור ולמנהיגיו ליצור ולאפשר שיח שהוא תואם גיל. שיח המתקיים מתוך הכרות אמיתית ומפוכחת עם המציאות, ומתוך ניסיון אמיתי להבין את המשמעויות השונות של ההתמודדות הזו.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
