בהתנתקות הפסקתי לשנוא את מי ששונה ממני
אהבת חינם: "בכל פעם שחרדים צועקים עלי, חילונים מבטלים אותי, טוקבקיסטים שונאים אותי אני עושה רק פעולה אחת: מנסה למצוא להם שם ופנים כבני אדם" - דינה אברמסון במחשבות לט' באב
אנשים מכל רחבי הארץ כתבו טוקבקים מכוערים מאד מתחת לטורים שלי על הפינוי המתקרב, הם כתבו שם שלא אכפת להם מה יעלה בגורלי, שבגלל המתנחלים המדינה שוקעת והגיע הזמן לפנות אותנו ובגדול. וגם השכנים הפלסטינים מיהרו להצטרף לסקילה ההמונית וטרחו לשגר השכם והערב רקטות קטלניות. הרגשתי בגל גדול של שנאה מתקרב אלי ושוטף אותי.
מסביב יהום הסער, הרגשתי עצב עמוק, חורבן הבית הפרטי והלאומי והדבר המתבקש ביותר היה לפתח כעס ולשנוא חזרה. לשנוא את הממשלה, לשנוא את החיילים שלא הסכימו להביט בעיניי, לשנוא את הטוקבקיסטים מהשמאל שנהנו לנגח בי, לשנוא את הפלסטינים מעבר לגדר. פשוט לשנוא.
רק שפתאום קרה דבר מאד מוזר, במקום להתעצבן, להרגיש קורבן, להרגיש תסכול, להרגיש פגועה, להרגיש כועסת, לחוש זעם. התמלאתי בשלווה בלתי מוסברת. מן קול קטן אלוקי שלחש לי באוזן שאנשים אף פעם לא אשמים במציאות, הם רק חיילים קטנים של הקדוש ברוך הוא שמגלגל אלי אתגרים. אנשים נוהגים בטיפשות מפני שהם לא מודעים לכך שהעולם גדול מכל הסיטואציות הקטנטנות שמתרחשות עכשיו. הבנתי פתאום שכל מה שקורה הוא החלטה של מישהו אחד בלבד. של היושב בשמיים.
הבטתי לחייל שעמד מולי עם שתי ידיו מונחות בתקיפות על מותניו ולראשונה חייכתי מבעד לדמעות, הפסקתי לראות את התפקיד שלו, חייל של פינוי. והצצתי קצת מעבר למסכה. שאלתי אותו איך קוראים לו, קראו לו דורון ושאלתי אותו אם בא לו להשאיר איתי פתק בתוך בקבוק באדמה שיישאר למזכרת. הוא הסכים ויחד ניסחנו את הכתוב. סוג של השלמה.
אחר כך הבטתי על ראש הממשלה במסך הטלוויזיה והבנתי שהוא בסך הכול בן אדם שנתון ללחצים גדולים, לא היה בי גרם אחד של כעס כלפיו. הבטתי מעבר לגדר וראיתי אנשים שהאכילו אותם שנאה והם פשוט לא מכירים דרך לעתיד טוב יותר. ראיתי שיש שם עוד אנשים חוץ ממחבלים ותהיתי איך קוראים להם, ועל מה הם חולמים. התחלתי לראות אנשים בכל מקום. לא קבוצות או תפקידים.
אומרים שאנחנו שונאים בגלל שאנחנו לא מכירים. זו משוואה פשוטה ביותר. אנחנו לא מכירים את השני, זו בורות. בורות מולידה פחד, פחד מוליד כעס וכעס מוליד שנאה. והדרך היחידה למוסס את כל הטירוף הזה היא להתחיל בפעולה הראשונה. למגר את הבורות, להכיר את הצד שמנגד. לא כהמון עם, לא כקבוצה, כאנשים בודדים שבסך הכול חולמים גם הם על עתיד טוב יותר.
אולי זה מנותק, אולי זה טיפשי, אולי זה נוצרי מידי. אבל אני יודעת שהרבה אנשים אחרי ההתנתקות שקעו בדיכאון, באכזבה, בהאשמה של אחרים במה שקרה. אנשים רבים הפכו חולים ממש במחלות גופניות שנובעות תמיד מקושי נפשי. אז לא אכפת לי להיות הזויה או מנותקת מהמציאות אם זה מסייע לי להיות שלמה יותר ולהמשיך בחיים שמחה.
פעם שידרתי כתבה מוטעית על מורה בבית ספר יסודי, כשהתקשרתי להתנצל היא שיתפה אותי שבמשך שנה שלמה כל לילה היא הייתה מדמיינת שהיא שולחת לי פרח. לא בגללי אלא בגללה. כי אם היא לא תסלח לי היחידה שתפגע זו היא עצמה. אני מסכימה אתה כל כך. בכל פעם שחרדים צועקים עלי, חילונים מבטלים אותי, טוקבקיסטים שונאים אותי אני עושה רק פעולה אחת. מנסה למצוא להם שם ופנים כבני אדם פרטיים. ואז אני מחייכת חיוך גדול ומשחרר. לא בגללם, אלא בשבילי.
אהבתם? לרשימת הטורים המלאה של דינה, לחצו כאן
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
