ט"ו באב: די כבר, שיבוא האחד שלי
אני מחכה לאחד שיהיה ה"זה" שלי. איך יודעים מתי זה זה? איך יודעים שהוא הגיע? דפנה גרניט, רווקה בת 35, מתארת את קשיי הרווקות והחיפוש אחר האחד. החברה הדתית לא יוצאת נקייה
יצאנו פעם, חשבתי שזה רציני אבל פתאום, אפילו לא הבנתי בדיוק למה, זה נגמר. והנה עכשיו הוא יצא מבית הקפה וכשהסתכלתי אחריו קיוויתי שאולי החלום שלי הולך להתגשם. אולי זה סימן. הרי הוא לקח ממני את מספר הטלפון המעודכן שלי. הבטיח שיתקשר. הייתי בהיי.
אחרי חמש שעות הגיע הטלפון. פטפטנו. העלינו זכרונות. התעדכנו. ואז נזכרתי שלא בדקתי אם יש לו טבעת על האצבע, ובזהירות שאלתי כמה ילדים נולדו לו מאז. הוא ענה שבינתיים עוד אין ילדים והלב שלי צנח. הוא נשוי. סיפר שהתחתן לפני שנה, גר בדרום, עובד במקצוע שלא שמעתי עליו אבל מסתבר שהוא מכניס הרבה כסף, התרחב וחי ״נפלא״ (ציטוט שלו). אשתו צעירה ממנו בעשר שנים, חילונית.
שאלתי מדוע לא התקשר אלי בעבר, הרי ידע שאני פנויה. הוא ענה שפחד "להתבלבל". לא יודעת אם פספסתי אותו, אולי באמת לא היינו מתאימים.
נעים להכיר, דפנה, רווקה בת 35. ליתר דיוק גרושה. התחתנתי ונפרדתי תוך כמה חודשים, לאחר קשיים גדולים. אין לי ילדים אבל יש לי עבודה טובה, חברים אוהבים ודירה במרכז העיר, במקום קרוב להכל. אני יפה, חברותית ומצליחה. ובכל זאת, אני לבד. ואני מחפשת בו זוג. מישהו נחמד, שיאהב אותי ואני אותו. אני לא בררנית, פנויה לכל סוג של הצעה, רק מחכה לאותו אחד שיהיה ה"זה" שלי. איך יודעים מתי זה זה? איך יודעים שהוא הגיע?
בט"ו באב, חג האהבה, הבדידות שלי מתעצמת. כל חתונה של חברה מקרבת אותי אל האחד, אבל איפה הוא? אני לא מסכנה, אפילו אופטימית, אבל לפעמים אני מרגישה שבעולם הזה, של תיבות הנוח הזוגיות, אני נשארת לבד.
אני מחפשת. האחד, אני יודעת, יכול להיות בכל מקום, ואם לא אתייאש, אוכל למצוא אותו ולסגור את מעגל חיי הפרטי. נרשמתי לאתר היכרויות. אומרים שהוא המוביל במגזר. שילמתי לשלושה חודשים מראש מתוך הרגשה שאוטוטו אהיה בשניים, ויצאתי לתור את שאהבה נפשי.
בהתחלה הייתה לי תקווה. הנה אני כאן, נותנת הזדמנות לרשימת בחורים נאים ומשכילים,
שאני עדיין לא מכירה. תוך כמה דקות כבר פנו אלי ע' וד'. אחר כך פנה גם ש', גבר בן 50. למה הוא פונה אלי? ולמה הוא עדיין רווק?
בכל מקרה, ע' הוא גרפיקאי, בעל תואר ראשון. רגיש, מזל סרטן. התכתבנו, והוא ביקש את מספר הטלפון. סיכמנו שניפגש בירושלים. הוא אמר שיתקשר כשיגיע לעיר. עד היום אני מחכה לטלפון הזה. עבר מאז חודש.
גם ד' נשמע מבטיח. עורך דין, תואר שני, נראה טוב, 1.80, ממש מושלם. כתב שהוא מסורתי אבל אני לא פוסלת על רקע דתי. שחררתי את מספר הטלפון שלי. במשך יומיים חיכיתי שיתקשר. ביום השלישי שלחתי סימן שאלה, אבל לא קיבלתי כל תגובה.
אחר כך אני פונה בעצמי באתר ל-א'. חמוד, נאה, אפילו התקשר. הצעתי שנצא. ביקשתי לממש את האופציה. חבר כלכלן פעם אמר לי פעם שאופציות הן רק אופציות, ויישארו כאלה אם לא תממש אותן. אז אני מנסה.
הוא נראה במציאות כמעט כמו בתמונה, צחק הרבה, אמר שאני ממש משעשעת. בסוף ביקש שאעלה סטטוס בפייסבוק כדי לשאול את החברים שלי אם אני מצחיקה גם אותם. קצת הובכתי, אבל לא רציתי להרוס את השידוך הפוטנציאלי. אחר כך סיפר על המריבות במשפחה שלו. טו מאצ' אינפורמיישן! בסוף, אחרי שהפגישה הסתיימה ואחריה עוד כמה טלפונים, הוא התפוגג.
ג' פנה אליי במסר אישי באתר. נאה, חמוד, מחפש את האחת שיהיו לה חיים משלה, לא תלותי, גרוש פלוס שניים. בגילי אני לא יכולה להתפנק, הרי אין הרבה רווקים נורמליים. אם היו, הם כבר היו מתחתנים מזמן, ולכן אני מעבירה את מספר הטלפון שלי והוא מתקשר. מספר שאשתו (לשעבר, כן?) היא אשה מיוחדת במיוחד. משכמה ומעלה. נורה אדומה נדלקה. שאלתי עוד קצת והוא הסביר שהיא הייתה אחלה בחורה אבל קצת פתוחה מדי. למה הכוונה? הוא פתח ברשימה ארוכה של תיאורים מביכים. ברחתי.
אני גרושה. לרוב הבחורים זה לא מפריע. להפך. הם אומרים שהגרושות נורמליות יותר כי הן כבר חוו זוגיות ומשפחה. אני לא יודעת מה עדיף להיות בגילי. גרושה? רווקה? כשאת גרושה, לפחות סימנת לעצמך וי קטן. מישהו רצה לשאת אותך לאשה והלך עם זה עד הסוף, חיזר וסגר עסקה. ואת מצדך, הרגשת את הפרפרים בבטן ומצאת שמלה יפה. והחברים שלכם רקדו והיה ערב יפה עם הבורקס והעוף. מצד שני, חווית גם את האכזבות. את הדיונים בבית הדין הרבני ואת הכסף ששילמת כדי שלא להישאר מסורבת גט.
חברותיי הרווקות מתוסכלות מכך שהגיעו לגיל 30 ואף אחד לא רצה להתחתן איתן. אני עונה להן שהן לפחות יכולות להתחתן עם כהן. עבורי יש עוד סקטור שצריך לסנן, חוץ מחילוני, חרדי ואתאיסט.
אבל לאחרונה אני כבר לא פוסלת חילונים, אני לא בררנית. הם לעומת זאת פוסלים אותי. הם לא רוצים לצאת עם מישהי ששומרת שבת. שואלים איך נטייל, ואיך נצא לים או למסעדה. אני לא מבינה את זה. כשאבא שלי התחתן עם אמא שלי, הוא היה חילוני והיא דתייה. הוא הגיע ממשפחה שחוותה שואה ותקומה, נצר לשושלת רבנים, והוא התאהב בה. כן, פעם היה דבר כזה, עוד לפני הפייסבוק ואתרי ההיכרויות. פעם הייתה מערכת בינאישית פשוטה. אנשים אהבו, ולא רק אהבו לכתוב בפייס ואז להיעלם.
הצטרפתי לשבת של 'ישפה'. אם אני רווקה בת 35, לפחות אנסה. שלוש שעות וחצי נסיעה הלוך ועוד שלוש שעות וחצי נסיעה חזור. מה זה שבע שעות נסיעה אם במהלכן אפגוש את בעלי? יש סיכוי, תמיד יש סיכוי.
נרשמתי. הבטיחו שמספר הבנים ומספר הבנות יהיה שווה. הבטיחו, אבל לא הבטיחו לקיים. רשימת הבנות נסגרה מיד. רגע לפני שבת, התברר שעשרה בחורים הודיעו שהם חולים. איך זה יכול להיות?
אז היינו 25 גברים ו-35 נשים, וזה היה מוזר. האם רק לבנות יש אומץ להודות שהן בודדות ולעשות צעד?
אחותי הקטנה התחתנה. שמחה גדולה אבל גם משבר עמוק. היא צעירה ממני ביותר מעשור. עודדתי אותה, שמחתי בשבילה. הסברתי שבגילה לא הבנתי את החשיבות של מציאת בן זוג לחיים, ואולי בשל כך נתקעתי. כמה תמימות הייתה בי אז, ילדה שרצתה לחיות את העולם הגדול. להשיג תארים. מה קרה באולפנה? למה לא נתנו לנו להיפגש עם גברים? אולי זה היה מעיר בי איזה צורך.
הכאב הכי גדול היה אחרי החתונה, כשהחברות של אמי המקסימה הסבירו לה שמשהו כנראה לא בסדר איתי. הרי אני יפה, חכמה וחייכנית, אז איך זה שלא הולך לי? מי אמר שלא הולך לי? אולי אני פשוט רוצה למצוא את האחד שמתאים לי והפעם לא לטעות כמו שקרה בקשר ההוא שבטעות כינינו נישואים?
חשבתם על כמות האנשים בעולם? ובארץ? וכמה דתיים פנויים בגיל הזה קיימים בכלל? חשבתם שלמרות גילי המתקדם גם לי מגיע לחיות עם מישהו שאני אוהבת, מעריכה ואפילו מעריצה?
אני לא מתביישת להיות לבד, אני מתביישת בכם כחברה שאתם שופטים ומיד מנסים למצוא מה לא בסדר. מאשימים אותי שאני אסרטיבית או חזקה מדי ומבריחה בשל כך את הגברים. הייתם איתי פעם בדייט? ניסיתם לצאת עם הבחורים שאיתם אני יוצאת? הרי בכל פעם שאני מספרת את הסיפורים שלי אנשים נבוכים ולא מאמינים.
הלכתי לשדכנית. אפילו די מפורסמת. גם היא, כמו כולם, לא הבינה איך זה שאני לבד. אולי אני נחמדה מדי? לבבית מדי? זה גם לא בסדר?
נמאס לי לשמוע שאני חזקה מדי. אני לא. וכן, אני צריכה גבר שיוביל אותי, ממש כמו באגדות. אני חזקה רק כי אין לי ברירה.
אמא שלי לא ישנה בלילות. אני יודעת וזה קורע לי את הלב. היא כל כך רוצה שתהיה לי משפחה, והיא גם מאשימה את עצמה במצב. למה להאשים את עצמך, אמא? זה עניין של מזל וכנראה שמישהו שם למעלה מתכנן לי הכי טוב. רק שיגיע כבר הטוב הזה.
אמא דואגת. זה טבעי ונורמלי, אבל עושה לי רע. אחרי כל הודעה מודאגת שהיא שולחת אליי, בא לי לבכות. אני מאבדת את הביטחון, מרגישה לחץ שהדייטים שלי מזהים מיד. ואז הם בורחים, אף אחד לא רוצה בחורה לחוצה.
בבקשה אמא, תרפי, אני מתקשרת ואומרת לה. לא בגללי, רק כדי שהנכון לא יברח, כדי שתהיה לי סבלנות לפתח קשר. ובבקשה אל תיכנסי להשוואות. הייתי נשואה אז אני יודעת איפה כדאי ואיפה לא. תני לי בהבנה שלי, בזרימה שלי, גם ככה התהליך הזה קשה לי.
בבקשה רכזי את המאמצים שלך בתפילה, כמו שאת עושה תמיד, וזה יצליח. יש בי אמונה גדולה, אמא. אני כבר בת 35 ותסמכי עליי שאני יודעת מה טוב לי.
אמא שלי היקרה מבטיחה שהיא מתכוונת רק לטוב ושולחת אלי אנרגיות טובות והרבה תפילות. שיהיה לך יום נפלא בתי. יום נפלא מאמא.
ב-48 השעות הבאות, אני יודעת, היא תרפה. אחר כך תשאל בזהירות ובסוף קצת תלחץ. היא אמא וזו זכותה. אני גוזלת לה שינה ונחת, אז לפחות מוטלת עליי חובה להבין אותה.
ערב ט"ו באב, אני שולחת תפילה לקב״ה, אל מלא רחמים. אם לא בשבילי, אז לפחות בשביל אמי ואבי. תביא לי אותו, את הבחור שמתאים לי, שיהיו לנו חיים טובים יחד, ילדים, נכדים, בית, פרנסה ובריאות. שאפגוש אותו, את זה שיהיה נעים אליי, החבר הכי טוב שלי. יש בי הכרת הטוב. לאחיי ואחיותיי שדואגים לי, מכירים לי, תומכים ועוטפים. אני מעריכה את זה מאוד. יש בי הכרת הטוב לחברים ולחברות שלא מתייאשים גם אם אני עצובה. אני לא נואשת, רק רוצה להתחתן כבר. די, שיבוא. ושיגיע במהירות. נמאס לי לחכות.
לתגובות, ניתן לשלוח מייל לדפנה לכתובת dafna.granit@gmail.com
הכתבה פורסמה במגזין 'נשים'
לעמוד הפייסבוק של 'נשים' לחצו כאן
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
