החיים על פי "הדתיים הבורגניים והמתנשאים"
הוא עורך דין, גם השכן שלו. ויחד הם עולים במעלית בבניין המשותף שלהם כבר כמה שנים ושותקים. שקט מביך כזה, של שני שכנים שלא מצאו אף פעם נושא לשיחה. רחלי מלק-בודה מספידה את החיים בעיר
כמו ביתר מגדלי התפלצת של השכונה, גם בבניין שלו יש מרפסות סוכה עם אישורים להרחבה, גינת משחקים קטנה ("לדיירי החרצית 14 בלבד"), שוט אשפה מנירוסטה, תפילת ערבית בלובי והכי חשוב — מוזיקת המתנה למעלית.
בדרך הוא יפגוש את אדון ארגמן מקומה 15. הוא אמנם קורא לעצמו ארגמן, אבל כולם יודעים שזה בעצם עברות של תורג'מן, ומה לעזאזל הוא חשב לעצמו, שיצליח לעבוד על כולם?
הם יעלו במעלית יחד וישרור שם מעין שקט מביך כזה, של שני עורכי דין שגרים כבר שש שנים באותו בניין ועדיין לא מצאו נושא משותף אחד לשיחה.
"נשארו דירות אחרונות במגדלי אפק, בואו לגור עם אוכלוסייה דתית–לאומית מגוונת", כתוב במקומון שזרוק על רצפת המעלית. "מגוונת" זו הגדרה די מעניינת לשכונה שבה כולם רואי חשבון או הייטקיסטים או כלכלנים או רופאי שיניים, במידה והם ממש התפרעו.
בבית תחכה לו אשתו. לשם שינוי עובדת סוציאלית. בזמנה הפנוי היא מארגנת מכירות של מטפחות "מעוצבות" שלטעמו האישי לא נבדלות אחת מהשנייה בשום דרך, והצורה שבה החברות שלה מלפפות אותן על הראש תמיד מזכירה לו את מארג' סימפסון.
מחר התור שלה לפזר את הילדים. אתמול היה תורו, והקטנה קצת בכתה כשנכנסה לגן אז הוא נשאר איתה עוד כמה דקות. הנה השופר שעשתה מפלסטלינה. והנה המגירה שלה, עם המוצץ שהבריחה מתחת לאף שלו ביום קשה במיוחד. והנה הקיר דמוי כותל שהגננת עיצבה ברוב כישרונה, ובו פתקים קטנים עם בקשות שהילדים שלחו לאלוהים. "שאבא יקנה לי אייפד", כתב אחד. "שיהיה לנו הרבה כסף", כתבה אחרת. "שמישהו יציל אותנו מהשיממון האורבני הזה. מהרוגע המטריף של פכפוך המים במעגלי התנועה המלאכותיים. מרצפת הגומי הסטרילית שהחליפה את ארגז החול. מהבנאליות הארכיטקטונית של בניינים מצופי שיש הבולעים לתוכם את כל מי שמתגורר בהם. ולמה לעזאזל אף צייר או פסל או סופר או איש רוח דתי לא עובר לגור כאן?" — כתבה הבת שלו. סתם, היא לא כתבה את זה. והלוואי שהייתה כותבת.
בשבת הם ילכו להתפלל בבית הכנסת שכולם קוראים לו "שער הרכלנים" ורק גרשון הגבאי עוד מקפיד לקרוא לו "שער הרחמים" כי הוא תרם שם חצי מהכסף. אשתו שוב תשלח אותו עם הילדה על הבימבה, והתפילה שלו גם תיראה ככה. לקראת "ויהי בנסוע הארון" החברות שלה יתחילו לטפטף לעזרת הנשים, עם החצאיות הקצרות והעקבים והשרוולים השקופים והכובעים המיניאטוריים קייט מידלטון סטייל, וגם השבוע הוא יתהה איך זה שעם כל הפתיחות והליברליות הזו אף אחת לא רוצה להעיף את המחיצה ולהתפרע עם איזה מניין שוויוני.
אחר הצהריים הם יירדו לגינה ושוב הבת שלו תריב עם הילד של מושקוביץ על הנדנדה ולא יהיה לו נעים, כי מושקוביץ מארגן על האש בסוכות ורק זה חסר לו, שהוא ימצא את עצמו מחוץ למעגל המוזמנים. בשלב כלשהו החבר'ה מהפנטהאוזים יצטרפו, והוא יודע, פשוט יודע שמתישהו השיחה תיגרר לאיך החרד"לים האלה הורסים את המגזר, ומזל שיש אותנו — הדתיות הבורגנית השפויה — זו שלא מנסה לחנך לאידיאלים וחיה את החיים השקטים שלה, והוא רק יחשוב על כך שביצהר הוא בטח לא היה מודאג אם הבת שלו הייתה רבה עם הבן של השכן על הנדנדה, כי השכן הזה מעביר שיעור מדי שבוע וכולם מוזמנים.
ובמוצ"ש, הרווקה מקומה 5 (הוא אף פעם לא זוכר איך קוראים לה) שוב תקפוץ לקחת סרטים בדיסק און קי. על הדרך היא תשאל אם יש חדש בנוגע לאח שלו, והוא רק ירצה לצעוק בקול: תגידי, את יודעת שאח שלי הוא מורה? כן, שמעת נכון. את באמת מעוניינת באיש חינוך ירושלמי שמלמד ערסים בקרית יובל ומרוויח 6,000 שקל בחודש, אחד כזה שלובש קסקט ומאריך שיער וחוגג את היומולדת שלו עם פינג'אן במעיין? לא, כי יש מקומות מחוץ לרדיוס שלך שבהם אפשר להיות מקובל בחברה גם אם אין על שמך דירה בטאבו. והילדה שלך לא מנמנמת בעגלת בוגבו. ובחניה שלך לא עומד רכב מנהלים. ובאופן כללי אתה לא בן של אף אחד חשוב. סתם אחד עם דוקטורט במחשבת ישראל.
המאמר התפרסם במגזין 'מוצש'
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
