הכותל המערבי, זירת מלחמה בין נשים
בשנה החולפת ראה הכותל המערבי דברים שבחיים לא נראו שם: הכותל הפך לזירת מלחמה מסוג חדש. לא מלחמה של צבא בצבא, או דת בדת, או של שלטון באזרחים. מדובר במלחמה של נשים מול נשים, והמערכה הבאה תתקיים מחר, ראש חודש אלול
שגדלתי על סיפורי מלחמת ששת הימים בדיוק כמו כל ילד ישראלי, לא הבנתי, באמת, את המצב שהיה לפני: מצב בו הכותל אינו חלק מהקונסנזוס, אינו חלק מהזהות היהודית-ישראלית הבסיסית.
לא חוויתי את חווית היהודים בתקופה שקדמה לקום המדינה, בה יהודים הורשו לגשת לכותל אך לא להביא איתם כסא, שולחן או ספר תורה. לא חוויתי את התסכול העמוק שהיה מנת חלקם של היהודים בתקופה בין השנים 1948 ל-1967, התסכול של להיות קרוב-אך-רחוק, נוגע-לא-נוגע, במקום הקדוש והחשוב ביותר ליהודים בעולם.
נולדתי לא רק בזמן הנכון, אלא גם במקום הנכון. שלא כמו משפחתי המורחבת, גרתי במשך כל חיי במרחק 40 דקות נסיעה מהכותל, ולא 11 שעות טיסה. בתנאים האלה, גדלתי לתוך מציאות שהכותל פשוט "היה", תמיד נגיש, תמיד פשוט, תמיד מקום של קדושה, תפילה, אחדות.
עד עכשיו.
בראש חודש אלול יתכנסו "נשות הכותל", כהרגלן במשך 25 השנים האחרונות, לתפילה בדרך שלהן, עם טלית ותפילין. חשוב לציין שלמרות שמדובר בתפילה שמבחינתי, כאישה אורתודוקסית, היא מוזרה וקצת רחוקה, הרי שמדובר בשיטת פולחן לגיטימית לחלוטין, ששורשיה הם יהודיים באופן מובהקים (ואין כל מקום להשוואה לתפילה בעירום, כפי שניסו כותבים מסוימים לעשות). טלית ותפילין אינם מראות חריגים בכותל המערבי, בחציו השמאלי של הרחבה, בו מתפללים הגברים, מדובר בפריטים בסיסיים.
בראש חודש אלול הקרוב יתכנסו בכותל גם נשים רבות, תחת הארגון "נשים למען הכותל" להפגנה. זה יקרה כמו שזה קרה בחודשים האחרונים, מאז קבע בית המשפט המחוזי כי אין איסור לאישה להתפלל בטלית ותפילין מול הכותל, ומאז שהתפילה נעשית בתיאום עם המשטרה ורב הכותל.
בואו נבהיר כאן משהו בצורה פשוטה: ההתכנסות של "נשים למען הכותל" היא לא עצרת תפילה. זו הפגנה, ואל תאמינו למי שאומרת אחרת. זו לא יכולה להיות "עצרת תפילה" כשההתאספות מכוונת ליום ולשעה של תפילת הנשים שהארגון קם על מנת למנעו. זו לא "עצרת תפילה" כאשר הנשים לא מוכנות להגיע ביום אחר (לדוגמא, יום לפני, שגם הוא ראש חודש). זו לא "עצרת תפילה" כאשר היא מתקיימת רק כאשר מתקיימת התפילה המקבילה, ואם תפילת נשות הכותל לא תתקיים, גם ה"עצרת" לא תתקיים.
מדובר בהפגנה, שמטרתה למנוע, באופן פיזי, מנשים אחרות להתפלל. מדובר בהפגנה, במקום שהוא סמל לכיסופי העם היהודי לירושלים, סמל לאחדות, סמל לתפילה, למקום הקרוב ביותר למקום המקדש.
כאן המקום לומר שכל ניסיון אינטלקטואלי להמעיט בחשיבות הכותל הוא פשוט לא רלוונטי. נכון, הכותל המערבי היה רק קיר תמך לבית המקדש. נכון, הכותל הקטן הוא קדוש בדיוק כמו המקום שאנחנו קוראים לו "רחבת הכותל". אבל נכונה באותה המידה העובדה כי מדובר בשריד היחיד מהמקדש, ושגם חז"ל הכירו במשמעות העצומה של המקום. יותר מכך, ב-2000 שנות גלות, הכותל הוא המקום שגילם, יותר מכל, את שאיפותיו של העם המפוזר לחזור הביתה. וכמו שאף אחד לא יתרץ שריפת דגל בכך שמדובר בצורות גיאומטריות על בד לבן, אין מקום לנסות להקטין את משמעות הכותל עבור העם היהודי.
"נשים למען הכותל" לא ישמחו לשמוע את זה, אבל במעשיהן הן בוחרות לרמוס את כל המשמעות הזו באמצעות הפגנה שנעשית, לכאורה, על מנת להילחם על צביונו של אותו מקום קדוש: "לשרוף את המועדון", הגרסה הדתית.
אין צורך לספר לי על הצורך בחופש ביטוי, במחאה, בזכות ההפגנה. אני חושבת שיש צורך בדיון ציבורי עמוק וכוללני בסוגיית צביון הכותל, אופי התפילה המקובל ברחבה, וגבולות הסובלנות הדתית באתר לאומי. דברים כאלה לא אמורים להיפתר בבית המשפט או בכוח המשטרה, אלא בבית המחוקקים לאור השפעת הציבור. "נשים למען הכותל" מוזמנות לפנות לחברי כנסת, לשרים הרלוונטיים, לתקשורת, לפאנלים, על מנת להשפיע על ההסדר הסופי שיחול ברחבת הכותל המערבי. אני אהיה הראשונה שאוודא שהן תקבלנה את זכות הדיבור. הן יכולות להפגין מול הכנסת, מול בית המשפט, בכיכר רבין מול בית ראש הממשלה, אבל הן לא יכולות להכריז על הכותל כזירת מלחמה. הן לא יכולות לשרוף את המועדון של העם היהודי.
בת-ציון בן דוד-גרסטמן היא חברה בארגון "חכמת נשים".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
