יום הכיפורים שלי: כדורסלן, סופרת, רב ופזמונאית
ביקשנו מארבע דמויות שישתפו אותנו ביום הכיפורים שלהן, זה האישי והסודי, והנה שלהם לפניכם. הצצה ליום הכיפור של דורון שפר, נעה ירון-דיין, הרב בני לאו ונורית הירש. פרויקט מיוחד
ככל שאני זוכה לחוות את החגים בצורה יותר מעמיקה אני נוכח עד כמה הם מעוררים בי את עבודת המידות ונותנים לי במקביל עצות וכלים לתיקון הגוף והנפש. אלה עוזרים לי להפוך לאדם בריא, שמח וטוב יותר
תפקידם של החגים והמועדים שאנו חוגגים ומציינים במהלך השנים הוא להביא הרבה ברכה ומתנות שונות ומגוונות לחיינו שתכליתן להביא לתיקוננו הפרטי והכללי, כיחידים וכחברה.
לחגים פוטנציאל גדול להעצים ולהעמיק את קשרי המשפחה והקהילה. לכל סבא/סבתא אבא/אמא באשר הם קשה שלא להתרגש ולרוות נחת מראיית ילדים, נכדים ולפעמים גם נינים יושבים יחד סביב שולחן ליל הסדר, קוראים את ההגדה, אוכלים מצה ושותים יין או יושבים בסוכה, שרים שירי חג וסועדים כיד המלך. גם למי שלא הולך לבית הכנסת, יום הכיפורים ויום העצמאות הם הזדמנויות להיפגש ולהעמיק את ההיכרות עם תושבי היישוב והשכונה.
חווית החגים מאפשרת לנו גם להתחבר למסורת ולנקודות עמוקות ושורשיות יותר בהווייתנו. היא לוקחת אותנו למסע שעובר דרך רגעים מכוננים שלנו כעם שיוצא ממצרים מעבדות לחירות ומקבל את התורה במדבר, דרך נס פורים וחנוכה ועד ליום העצמאות, חג שנולד לפני פחות משבעים שנה.
ככל שנבקש להעמיק במהות החגים נגלה עוד אבנים יקרות רבות שמחכות שנדלה אותן ממעמקי הימים הטובים. לדעתי מה שמסמל את היהלום שבאבנים הטובות הוא עבודת המידות ותיקון הגוף והנפש.
ככל שאני זוכה לחוות את החגים בצורה יותר מעמיקה ושלמה אני נוכח עד כמה הם מעוררים בי את עבודת המידות ונותנים לי במקביל עצות וכלים לתיקון הגוף והנפש. אלה עוזרים לי להפוך לאדם בריא, שמח וטוב יותר ובכך משפיעים באופן מיידי וישיר על כל מחוזות חיי - הזוגיות, המשפחה, הפרנסה והקהילה.
בפורים התחפושות מזכירות לנו קצת להשתחרר מעודף הרצינות שמלווה אותנו לא פעם בימי השגרה, שתיית יין עד דלא ידע עוזרת לנו להיפתח ולחזק את יסוד השמחה שכל כך מהותי וחשוב בחיינו. במקביל מזכירים לנו לעזור לחלשים, לתת מתנות לאביונים ומשלוחי מנות למשפחה ולחברים.
מסופר בתורה שאחרי שבירת לוחות הברית, משה רבנו עלה בפעם השנייה להר סיני כדי לבקש
מחילה מהקב"ה על חטא העגל. אחרי ארבעים יום וארבעים לילה של תפילות ותחנונים, ללא אוכל וללא מים, אמר הקב"ה למשה "סלחתי כדברך". המדרש מספר שאותו יום היה יום הכיפורים. משה שהיה רועה נאמן התפלל, ביקש, דרש, הפציר והתחנן בפני בורא עולם שיסלח לעם ישראל, שיאפשר להם לתקן את מעשיהם ולחזור בתשובה.
דרך המילה "תשובה" אפשר ללמוד על השורש והמהות של המושג. "תשובה" – "תשוב ה'". האות ה' מסמלת את שם השם, ומשמעה לשוב לשם יתברך, לשוב הביתה. כשהתורה והחכמים מתארים את יסודותיו של הקדוש ברוך הוא, ומנסים לפשט ולהגדיר את מה שאין לו התחלה ואין לו סוף, הם מדברים על יסודות של אחדות, ענווה, פשטות, חסד, אהבה ושלום.
יסודות אלו מצויים בכל אחד ואחת מאיתנו. במילים אחרות: בכל אחד ואחת מאיתנו קיים ניצוץ אלוהי, זורחת שמש המבקשת להאיר את חיינו. כשהשמש לא מאירה ומחממת את חיינו, זה אומר שהשמים שלנו מלאים בעננים. אלה יכולים להיות ענני דאגה ומתח, ענני לחץ ופחד, ענני תאוות, קנאה ומלחמה. בתהליך התשובה – כמו שאני מבין וחווה אותו – אנחנו מסירים את העננים, מזככים את הגוף ומטהרים את הנפש מכל הרעלים שהצטברו בנו, כדי שהשמש שבתוכנו תוכל להאיר ולחמם מחדש את חיינו.
"תשובה" – מלשון "לשוב". אנו שבים למקום שהיינו בו בעבר, מקום שנשתכח מלבנו, ועלינו לגלותו מחדש. אנחנו שבים לחיות חיים של אחדות, ענווה, יושר, פשטות, רֵעות, אחווה ושלום. הרב קוק כותב שהתשובה של הדור שלנו היא תשובה מאהבה - ללא איומים וללא הפחדות, אלא מתוך מקום של חופש, מקום של בחירה. מאהבה.
התשובה היא מעיקרי היסודות שפועמים בעולמנו. רבות נאמר ונכתב בנושא התשובה על ידי ענקי הדורות כמו הרמב"ם, רבי נחמן, הרב קוק, הרבי מלובביץ' ורבים וטובים. הידיעה שלא משנה כמה התרחקנו מעצמנו, כמה עמוק נפלנו וכמה שחור אנחנו רואים סביבנו - בשורת התשובה מנחמת, מחזקת ונותנת תקווה וכוח לדעת שאפשר לחזור למוטב ושהכול אפשרי.
בשורת התשובה היא ה"מתנה" שמביא לנו יום הכיפורים. האפשרות לעצור ולהתבונן על חיינו, לשאול, לחפש ולמצוא את המקומות שבהם מעדנו, נפלנו וסטינו מהדרך, להודות ולהתוודות, לבקש סליחה ולסלוח, להיוולד לעתיד חדש ולהתחיל מבראשית.
אם אחד יכול אזי כולנו יכולים ואם כולנו יכולים אז השמים הם הגבול.
מאחל לכולנו תשובה שלמה. תשובה מאהבה.
אומרים שהשיא של יום הכיפורים הוא תפילת נעילה. זו באמת שעה יפה. השער שנפתח בראש חודש אלול ייסגר בעוד כמה דקות ונשאר אולי רק חריץ דק שהולך ונסגר, ודרכו אפשר לזרוק עוד מילה או שתיים. ״אל נורא עלילה המצא לנו מחילה בשעת הנעילה״. פתח לנו שער בעת נעילת שער. החמה כבר נוגעת בראשי האילנות, כולם רעבים, תשושים וכאובי רגליים, והמילים האחרונות האלה משתחלות בוודאי דרך הסדק ומצטרפות לווידויים ולדמעות.
אבל בשבילי, הרגע הגדול ביותר של יום הכיפורים נגמר עוד לפני שהיום בכלל מתחיל. לפני תפילת כל נדרי שפותחת את תפילות ערב החג מוציאים מארון הקודש שלושה ספרי תורה. שלושה אנשים מנכבדי הקהל מחבקים כל אחד ספר תורה אחד, עומדים על הבימה, ואומרים משפט שהופך אותי בכל שנה מעבריינית נסתרת לבעלת תשובה גלויה:
הם חוזרים על המשפט הזה שלוש פעמים.
אני מסמיקה. כאילו כולם יודעים למי הכוונה. גל של בושה עובר בי. הנה, עלו עליי, אני שומעת את זה כמו ברמקול: ״העבריינית עם המטפחת הלבנה, תעברי בבקשה לשחות מול תחנת ההצלה״.
ובכל זאת אני מוזמנת. כמו שאני. כמו שרק הוא ואני יודעים שאני. בלי מייקאפ. למעשה זה היום היחיד בשנה שבו אני ממש מרגישה שייכת לבית הכנסת. כי בכל יום אחר אדם צריך לבחור לעצמו מניין כשר להתפלל בתוכו. להתקרב לצדיק ולהתרחק מהרשע. אבל לא היום. היום כולם רצויים כאן וגם שם, בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, בשמים ובארץ.
מעטה הזכוכית הנאה שעטיתי על עצמי נשבר ומתרסק לאלפי שברים חדים ופוצעים. כל החיצוניות קורסת. אין בה צורך. ביום הזה אני יכולה להיות פשוט אני. מלאה בכל מה שאני ממילא מלאה בו בכל יום אחר בשנה. אבל היום, עצם העמידה שלי בתפילה מראה שהייתי בוחרת אחרת. שהייתי רוצה להיות. שאם יש דרך לסליחה וכפרה, הרי אני מבקשת להשתמש בה. וזו בעצמה הודאה על כל החטאים כולם. חתימה על כל סעיפי האישום מאלף ועד תו, מ״אשמנו״ ועד ״תעינו ותעתענו״. והתפילה בכלל עוד לא התחילה...
אני עוצמת עיניים. נושמת עמוק. מנסה להרגיש בבית. לוקחת את עצמי ומניחה את עצמי בתוך האמונה. מתכסה בה. מרגישה איך היא מחממת ומנחמת אותי.
ביום הכיפורים, "עיצומו של יום מכפר". היום בעצמו מסוגל לסליחה ולכפרה. צריך רק לעמוד שם, רעבים ונכנעים. להתקלף מהענווה הפסולה ומן החן של השקר. רק לעמוד. עם האני החשוף המכוער, חסר האונים, שבע השקר, ולהרים עיניים לשמים. ריבונו של עולם, תסתכל עלינו. מניינים על מניינים של עבריינים מקולפים. מחלים פניך. מודים ויודעים, חטאנו לפניך. חטאנו לעצמנו, חטאנו לצלם הא-לוהים שיש בנו. היינו כולנו רוצים להיות קצת יותר טובים. קצת יותר קרובים. קצת יותר אוהבים. קצת יותר קשובים. קצת יותר ערים. קצת יותר אנחנו. קצת פחות בשביל אחרים.
על דעת המקום ועל דעת הקהל, אני ממהרת לבית הכנסת הרבה לפני שיום כיפור באמת נכנס, תופסת מקום ומחכה להם, לשלושת נכבדי הקהל, שיבואו ויפתחו את שער התשובה ולו ליום אחד, רחב רחב, פתוח פתוח, גדול גדול בשביל כולם. מספיק אפילו בשבילי כמו שאני. קשת עורף, עקשנית, מרדנית וקטנה. רוצה להיכנס בו ולצאת מעברו השני, אישה חדשה לכבוד שנה חדשה.
לחיים טובים וארוכים. לשלום לטובה ולברכה. לסליחה מחילה וכפרה.
את יום הכיפורים של שנת תשל"ו התחלתי כאורח בישיבת בני עקיבא בנחלים. אותה שנה נכנסתי לכיתה ט' בישיבת נתיב מאיר ולאחר שבועיים של געגועים אין סופיים לבית הוריי ברמת גן, "חתכתי" ועברתי ללמוד בישיבה העירונית בבני ברק. ישיבה ללא פנימייה ששחררה אותי (לשנה) מכאב הפרֵדה. החברים מהשבט שלמדו בנחלים הזמינו אותי ליום הכיפורים וכך עליתי על אוטובוס אחרון לפתח תקווה ומשם לנחלים, בשמחה ובטוב לבב.
עד שהגיע הערב. געגוע עמוק החל לזרום בכל גופי, מתפשט וזוחל ואינו מרפה. לא עצמתי עין. ניסיתי להכות בנחש הזה, הכרוך על עקבי, ללא הועיל. שום מחשבה לא הצליחה לכבוש את אותה תחושה מוזרה של זרות, בדידות וניכור שחשתי באותו חדר נעים וידידותי בנחלים. חבריי מסביב כבר עצמו את עיניהם מזמן ואני מתהפך על מיטתי.
לפנות בוקר גמלה בי ההחלטה – הביתה.
בלי לתת רווח שבין מחשבה למעשה לבשתי בגדי יום הכיפורים ויצאתי לדרך. לאחר שעתיים של הליכה זריזה מצאתי עצמי בשכונת הוריי, עוד טרם הגיעה שעת התפילה.
ואז באה הבושה.
מה אבא יגיד? אפילו יממה אחת אינך מסוגל להיות מחוץ לטבור של אמא?
וכך נולדה ההחלטה השנייה. במקום להיכנס הביתה וללכת עם אבי לבית הכנסת, מיהרתי אל בית הכנסת האחר – זה שאיני מתפלל בו בדרך כלל. הגבאים בדיוק פתחו את שעריו וחמקתי פנימה לפינת האולם. רוגע עטף אותי. התפילה החלה ואני בתוכה. עד סוף תפילת מוסף התבצרתי בפינתי, שקוע בתוך מחזור התפילה ללא מגע עין עם איש. שקוף וחלול התנהלתי באותן שעות עד שהגיעה שעת ההפסקה.
הרמתי את ראשי וראיתי את כל המתפללים בגבם, זורמים אל ביתם לשעת אוורור ומנוחה. הפינה שבה ישבתי הייתה מוסתרת דייה וכך מצאתי עצמי נעול בתוך בית הכנסת, לאחר צאת אחרון הגבאים.
שם, באותה הפסקה, עטוף בתוך קירות ההיכל, השתחרר לו בכי שהיה כלוא מאז ראשיתו של חודש אלול.
בסיומו של הבכי ובסיומה של ההפסקה פקחתי עיניים וראיתי מסביבי המון מתפללים. פתאום ראיתי אותם. פתאום הם ראו אותי, בירכו בברכת גמר טוב במאור פנים. אף אני הארתי להם פנים ונדמה היה לי שהעולם כולו חזר להיות צבוע באור.
לעולם לא אשכח את אותה השבת. זה היה יום הכיפורים. שלווה ברחובות תל אביב, קול התפילות בוקע מבית הכנסת "בילו" והניגונים המיוחדים של היום הקדוש הזה ממלאים את הלב. לכאורה עוד יום כיפור כמו בכל שנה.
פתע פתאום, בתוך כמה שניות, החל רחש בקרב המתפללים. מין אי שקט שהלך וגבר. מתפללים עטופים בטליתות החלו עוזבים בבהילות את בית הכנסת, טרטור מכוניות הפר את השקט, הייתה מין תחושה מאיימת שמשהו קורה פה.
בצהריים כבר ידעו כולם: המלחמה פרצה.
את הטראומה של אותו יום כיפור נשאתי עמי במשך שנים רבות לאחר מכן. כל יום כיפור נוסף החזיר אותי אל אותו יום מר. פעמים רבות, במרוצת השנים, פנו אליי הורים שכולים בבקשה שאלחין שירים לזכר יקיריהם. שני שירים בלבד הלחנתי בנושא השכול. את "בן יפה נולד" ואת "הבית ליד המסילה" הלחנתי למילותיו של ידידי אהוד מנור ז"ל, אשר כתב אותם לזכר אחיו הצעיר יהודה שנפל במלחמת ההתשה.
מאז לא הלחנתי יותר שירים לזכר נופלים - אינני מצליחה להתמודד נפשית עם הנושא, ואת זאת אני אומרת בכנות להורים שפונים אליי. יוצא מן הכלל הוא שירה של המשוררת רחל איתן-מלמד. רחל כתבה שיר מרגש לזכר בנה איתן שנפל בשנת תשמ"ה בעת פעילות מבצעית בעמק הבכא שברמת הגולן. רחל פנתה ליהורם גאון בבקשה שיקליט את השיר. הוא הרים את הכפפה ופנה אליי בבקשה שאלחין את
השיר עבורו. הנה הוא לפניכם:
זו אותה במה ואותם כלי נגינה
ואותם גילאים, ילדים נפלאים
ואותו מנהל ואותה חצר
רק אתה חסר
אתה שהשקית את כל הצמחים
שניגנת שירים,שהבאת שמחה
רק אתה אינך
מורתך הטובה כבר הולכה וקרבה
אל תבואי אלי, כבר אינני אותה
אם גאה שהייתה, שנתת לה שבחים
על הבן בכתה.
אל תיגשי, כי בזאת לא אוכל לעמוד
אל תראי איך פתאום הן שוטפות הדמעות
תקתוקי מצלמות,מחיאות כף של שמחה
ורק אמא אחת שבוכה ובוכה
כי אתה כאן אינך.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
