הרב עובדיה יוסף: חייו ומותו של מרן
כיצד פילס הילד הירושלמי את דרכו עד להכתרתו כפוסק הדור שלא היה כמותו בישראל מאות שנים? איך הפך איש ההלכה המובהק ביותר של דורנו לכוח המניע של מפלגה פוליטית? מי היו אוהביו מי אויביו? קורות חייו של גדול הדור הספרדי, הרב עובדיה יוסף ז"ל
מאז אושפז, מאות בני משפחה ומכרים פקדו את מסדרונות בית החולים ואלפים השתתפו בעצרות תפילה לרפואתו. בבתים רבים בישראל קראו מזמורי תהילים לשלומו - ובשל מצבו הוסיפו בני משפחתו לשמו גם את השם "חיים".
הרב עובדיה יוסף, נולד בבגדד שבעיראק בי"א בתשרי תרפ"א, 23 בספטמבר 1920, כבנם הבכור של יעקב וג'ורג'יה עובדיה. במקור שמו הפרטי הוא יוסף, על שמו של רבי יוסף חיים (הבן איש חי), ושם משפחתו הוא עובדיה, על שם סבו. כשהוסמך לרבנות התבקש להחליף את שם משפחתו לשם "ישראלי" יותר ולכן החליף בין שם משפחתו לשמו הפרטי וזהו השם שמוכר לציבור הכללי – הרב עובדיה יוסף.
כשמלאו לו ארבע שנים עלתה משפחתו לישראל והשתקעה בשכונת "בית ישראל" בירושלים. למרות שבעיראק שימש האב כצורף זהב וכסף, בארץ לא הצליח למצוא עבודה. במשך שלוש שנים היה האב מובטל ומצבה הכלכלי של המשפחה הפך קשה.
בסופו של דבר הצליח האב לפתוח חנות מכולת קטנה שהפכה לאבן דרך בחייו של הרב עובדיה יוסף. בשל היותו הבן הבכור של המשפחה, הוא נאלץ לצאת לעבוד כבר בגיל צעיר מאוד, אולם נפשו חשקה בלימוד תורה. הוא ביקש מאביו לנהל את חנות המכולת - וכך הצליח ללמוד בזמן שלא היו לקוחות בחנות.
אחיו של הרב עובדיה, נעים ז"ל, שנפטר זה לא מכבר (אולם הוחלט שלא לספר זאת לרב בשל מצבו הרפואי), סיפר כי ראש ישיבת "פורת יוסף" הגיע אל אביהם והבטיח לסייע לו בניהול החנות, זאת בתנאי שיאפשר לבנו ללמוד תורה. ראש הישיבה הדגיש כי מדובר בתלמיד חכם שיכול להפוך לעילוי גדול, אולם אב המשפחה לא השתכנע.
לאחר זמן מה, פרצו גנבים אל החנות והנער עובדיה יוסף לא הצליח לעצור בעדם. סחורה יקרה נגנבה. לאחר התקרית החליט האב כי עדיף שבנו לא ינהל את המכולת, ואפשר לו ללכת וללמוד בישיבה. בני משפחתו ומקורביו של הרב מספרים את הסיפור כסיפור ניסי, ואף מכנים את הגנבים "מלאכים".
באותן שנים התבלט הלמדן הצעיר בגאונותו. את מאמרו התורני הראשון כתב בגיל תשע בלבד, ובהיותו בן 17 כבר כתב את ספרו הראשון, שם גם הקדים והעיד על עצמו כי הוא נולד לגדולות. במקביל העביר הרב שיעור הלכה יומי, מתוך ספרו של הבן איש חי, רבי יוסף חיים מבגדד, שהיה אחד מפוסקי ההלכות הגדולים של יהדות המזרח. בשיעוריו נהג לחלוק על הבן איש חי בטענה כי פסיקותיו מחמירות מדי. דעה זו – שיש להשתדל ולהקל בהלכה איפה שאפשר - הובילה את הרב יוסף לכל אורך חייו כפוסק: "כוח דהיתרא עדיף".
בגיל 20 הוסמך לרבנות ופסיקותיו העידו על תעוזתו ואומץ ליבו ההלכתי. בגיל 30 פרסם פסק דין שהתיר ייבום במקום חליצה, זאת למרות פסיקתה ההפוכה של הרבנות הראשית לישראל.
כשהיה בן 24 התחתן עם מרגלית לוי פתל שהייתה אז בת 17. השניים הביאו לעולם 11 ילדים: בתו הבכורה הרבנית עדינה בר שלום
היא מייסדת המכללה החרדית.
הבת השלישית היא הרבנית מלכה ששון, צעיר ממנה הוא הרב אברהם יוסף, רב העיר חולון, ולאחריו הרבנית יפה כהן.
אחריהם נולד מי שיהיה ככל הנראה ממשיך דרכו של אביו, הראשון לציון רב הראשי לישראל הרב יצחק יוסף, אחריו נולדו אחיותיו הצעירות הרבנית רבקה צ'קוטאי והרבנית שרה טולידאנו.
הרב דוד יוסף הוא רב שכונת הר נוף בירושלים, שנחשבת למעוז מפלגת ש"ס וחסידי הרב. בשכונה גם ממוקם בית המדרש וביתו של הרב, ברחוב הקבלן.
לאחריו נולדה הרבנית לאה בוטבול ובנו הצעיר ביותר הוא הרב משה יוסף, ראש צוות השחיטה במותג הכשרות של הרב עובדיה "בד"צ בית יוסף". הרב משה המשיך להתגורר בבית אביו גם לאחר נישואיו, יחד עם אשתו יהודית יוסף. הרבנית יוסף היא גורם מפתח במפלגת ש"ס ופעילה מאוד מאחורי הקלעים, ולעיתים אף לפניהם.
אם המשפחה הרבנית מרגלית יוסף נפטרה לפני כמעט 20 שנה, הרב מעולם לא נישא בשנית.
בשנת תשי"ד (1953) הקים את ישיבת "אור התורה" לאברכים ספרדים מצטיינים. הוא גם הגה את המושג "אברך ספרדי", שעד אז לא היה קיים.
בשנת תשט"ז (1955) פרסם את שני הכרכים הראשונים של יצירתו החשובה "יביע אומר".
בשנת תשי"ח (1958) החל לכהן כדיין בבית הדין האזורי בירושלים עד לשנת 1965.
בשנת תשכ"ט (1968) מונה לרבה הראשי של תל אביב, לצד הרב שלמה גורן.
בשנת תש"ל (1970) זכה בפרס ישראל לספרות תורנית בשל יצירתו "יביע אומר", 17 שנים מוקדם יותר.
בשנת תשל"ג (1972) נבחר לרב הראשי הספרדי, המכונה הראשון לציון.
הרב כיהן כרב ראשי בתקופת מלחמת יום הכיפורים. מלבד הקורבנות הרבים שגבתה המלחמה, חיילים רבים נפלו בקרב אך מקום קבורתם לא נודע. על פי ההלכה, נשותיהם לא נחשבו אלמנות, אלא עגונות וזאת מכיוון שהחללים לא הובאו לקבורה. מעל אלף נשים נותרו עגונות ואובדות עצות.
בזמנו, אף רב לא היה מוכן לקחת על עצמו להתיר את אותן עגונות. הרב עובדיה יוסף לקח על עצמו את המשימה: הוא שמע עדויות מחבריהם לקרב, הוכיח כי החיילים נהרגו וכך הצליח להתיר את כל העגונות של אותה מלחמה.
בנוסף לפעילות זו פעל הרב בשנותיו כרב ראשי בעוד מספר מישורים בעלי משמעות לאומית, בין היתר: התרת נישואין עם קראים ופסיקה כי יהודי אתיופיה הינם יהודים לכל דבר, מה שאפשר להחיל את חוק השבות גם עליהם.
הרב פרסם ספרים רבים ביניהם "יחווה דעת", "חזון עובדיה", "קול סיני", "טהרת הבית", "מאור ישראל", "הליכות עולם" ו"ענף עץ אבות". סדרת הספרים ילקוט יוסף היא אוסף מפסיקותיו וחידושיו שערך בנו הרב יצחק יוסף.
לצד שיגשוגו התורני, חיבוריו יוצאי הדופן ופסיקתו הייחודית נחל הרב עובדיה גם מפלה כואבת: מביתו יצאה הודעה כי הוא מתיר את הגיורים הצה"ליים, שהיו עד אז מוקצים בכל החוגים החרדיים. הדבר עורר סערה בעולם החרדי, עד שלבסוף הרב חזר בו מההודעה.
בשנת 1982 החל מסעו הפוליטי של הרב: הקמת מפלגת ש"ס - "התאחדות הספרדים שומרי התורה". בשלב זה היה לו מספר גדול מאוד של תומכים, הוא נקרא "מרן", "גדול הדור", ולמעשה הוא כבר "הומלך". המפלגה הוקמה כדי לתת מענה לציבור החרדי-ספרדי שחש מודר ומופלה על ידי הציבור החרדי-אשכנזי, אולם פנתה גם לציבור שומרי המסורת הספרדיים ולא רק אל הסקטור החרדי.
תחילה התמודדה המפלגה בבחירות המוניציפאליות ולאחר שנתיים הכריזה כי תרוץ לבחירות לכנסת ה-11. לקראת הבחירות הוקמה "מועצת חכמי התורה", שבראשה עמד הרב עובדיה יוסף, בתמיכתו של מנהיג הזרם הליטאי אשכנזי הרב שך זצ"ל. תמיכה זו נפסקה מאוחר יותר בשנות ה-90 והפכה לקרע של ממש בעקבות שיתוף הפעולה בין ש"ס לבין מפלגת העבודה.
המפלגה שיווקה עצמה כמפלגה סוציאל-דמוקרטית הדואגת לחלשים, היא צברה תאוצה ולאורך השנים כיהנו חברי סיעתה כשרים בכירים בממשלות ישראל. השיא נרשם בבחירות בשנת 1999 אז קיבלה המפלגה 17 מנדטים. באותה קדנציה גם הורשע בפלילים יושב הראש אריה דרעי, ונשלח לרצות את עונשו בכלא לשנתיים. מלבדו, עוד שישה מחברי סיעת ש"ס הורשעו בפלילים.
בשנת 2000 כשגזר בית המשפט את דינו של אריה דרעי טען הרב עובדיה כי החלטה זו מונעת ממניעים אישיים, ואמר באופן נחרץ כי דרעי "הוא זכאי". הוא גם סחף אחריו את כל ציבור מצביעי ש"ס שארגנו הפגנות נגד החלטת בית המשפט.
בתקופה שלפני מאסרו התכנסה מסיבת עיתונאים, שבה שאל העיתונאי ניצן חן את דרעי מדוע הוא מכחיש את מה שמערכת המשפט הוכיחה. הרב עובדיה החל לצעוק לעבר העיתונאי "תצא בחוץ" ואמר לדרעי "הוא עוין, אני גוזר עליך, אל תענה לו!". מאז הפך המונח "תצא בחוץ" למזוהה עם הרב עובדיה, ועם דעותיו הנחרצות.
ההפגנות וההצהרות לא מנעו את מאסרו של היושב ראש, ומפלגת ש"ס הייתה צריכה להתמודד עם המצב החדש. הרב מינה את אלי ישי לתפקיד, והוא שימש בו במשך שנים. ישי כבר הספיק להרגיש נוח במקומו, אולם בבחירות האחרונות לכנסת, חזר דרעי לזירה הפוליטית - וגם לכיסא יושב הראש. ההחלטה להחזירו לתפקיד היתה כמובן של המנהיג הרוחני, שנוכח הטרוניות של ישי טען כי הבטיח לדרעי שמקומו שמור לו עם יציאתו מהכלא וחזרתו לחיים הפוליטיים.
הרב עובדיה יוסף הכתיב את המדיניות הכללית של ש"ס עד יומו האחרון. הוא התווה את דרכי הפעולה, הכריע בהחלטות חשובות וחשובות פחות. הוא היה ש"ס. חברי הסיעה מספרים כי פעמים רבות הרב החליט החלטות שמנוגדות להיגיון, אולם ברגע שהחליט - הם ביצעו.
הרב עובדיה היה גם דמות שנויה במחלוקת, בעיקר בשל התבטאויות חריפות בנושאים שעל סדר היום בציבורי - חילונים ודתיים, צניעות נשים, מלחמות, שואה, מסירת שטחים, וכן בשל מחלוקות משמעותיות עם רבנים מקבילים לו. הרב היה נחרץ בדעותיו ולא חס על מי שחלק עליו. חלקם ספגו ממנו ביקורת קשה ואף מילות גנאי, בהם הרבי מלובביץ' והרב מרדכי אליהו זכרונם לברכה, הרב אמנון יצחק, הרב דוד סתיו, הרב חיים אמסלם הרב שלמה עמאר ורבים אחרים.
שמו עלה לכותרות אינספור פעמים, דרשתו הקבועה מדי מוצאי שבת הפכה לעוגן עבור הכתבים לענייני חרדים, שהאזינו בקשב רב לדברים שלרוב היו מלווים באמירות אקטואליות. בשיעור זה אמר לא פעם דברים שעוררו זעם רב בקרב רבים. "הנספים בשואה הם גלגולי נשמות שחטאו", "חיילים נהרגים במלחמות כיוון שאינם שומרים מצוות", "אישה שלא יודעת לבשל זה מום" ו"המורים החילונים הם חמורים".
הוא התבטא גם באופן פרטני נגד אישים מסוימים: על יוסי שריד אמר "צריך לתלות אותו על עץ גבוה 50 אמה". לאחר ביצוע ההתנתקות אמר על אריאל שרון "ייתן לו באנה אחת בראש, ייפול ולא יקום", הוא קרא לרב חיים אמסלם "רשע וכופר", על דוד סתיו כי הוא "הוא רשע ומסוכן לתורה". נוכח הניסיונות לגייס את בחורי הישיבות בתקופה האחרונה, יצא הרב באופן נחרץ נגד מקבלי ההחלטות, כינה אותם "רשעים וכופרים", "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם". הוא גם כינה את מפלגת הבית היהודי החברה בקואליציה ושותפה לאותן החלטות "בית של גויים".
במערכת הבחירות האחרונה לרבנות הראשית הריץ הרב את בנו כמועמד הספרדי. במקביל הריץ הרב הראשי לשעבר הרב שלמה עמאר מועמד מטעמו, והדבר גרם לקרע בין השניים. הרב יוסף אף גירש את הרב עמאר ממיטת חוליו כשבא לבקרו בבית החולים.
במהלך המירוץ לרבנות ניסו הזרמים החרדים לשמר את כהונתם של רבנים חרדיים כרבנים הראשיים ואילו הציונות הדתית ביקשה להריץ מועמדים מטעמה, ביניהם, הרב דוד סתיו. הרב עובדיה יוסף בחן את פסקיו של הרב סתיו, קבע שהם מתירניות מדי - ויצא במתקפה קשה נגדו ונגד פסיקותיו.
היום הסתיים מסע חייו של הרב חיים עובדיה יוסף. אבל כבד מורגש בעולם הדתי בפרט, וכן בציבור הכללי. מאות אלפים צפויים ללוות את הרב בדרכו האחרונה.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
