מותו של הרב עובדיה: גם האשכנזים יתומים
"לא הכרתי את הרב עובדיה יוסף. לא הצבעתי ש"ס. לא נהגתי כפסיקותיו. אז למה אני מרגיש יתום?" חרדי אשכנזי כותב מדוע הרב עובדיה יוסף זצ"ל יחסר לו
למרות זאת, אני זוכר בבירור את הכאב האדיר, את הטעם המריר והיובש בפי, כשהגיעה הבשורה על פטירתו של מרן הרב שך זצ"ל לפני כ-13 שנים. הדמעות שזלגו. הכאב שהיה אישי וגדול. וכנראה, אני מוכרח להודות, גדול מהכאב אותו חשתי השבוע למשמע הבשורה הקשה על פטירתו של הרב עובדיה יוסף זצ"ל. לרב שך היה חלק פעיל ישיר בדרך חיי מאז עומדי על דעתי, איך לא אכאב מרה?
אך אם אדקדק עם עצמי, האם באמת חשתי יתמות אז עם פטירת המנהיג הישיר של חיי, זה שהתווה את צעדיי משחר היותי? האם באמת חשתי שאבי הרוחני היחידי אבד לי עם לכתו של הרב שך, אותו הכרתי, ופגשתי לא אחת, והערצתי עד כלות? אינני בטוח. אז כיצד זה שדווקא אתמול, בלי להתכונן, העצב שלי למשמע הסתלקותו של הרב עובדיה קיבל מרגע לרגע גוון של יתמות אמיתית, של חלל פעור, של אין תחליף?
הרהרתי בכך גם בעת ההלוויה כשצעדתי עם בני בתוך נהר האדם האבל. לקול קולות הקינה והבכי, התחושה לא מרפה, רק מתגברת. נעצרנו לא הרחק משערי בית העלמין "סנהדריה". משקיפים על דלתות המתכת. כאן הצפיפות בדרגת השיא הגבוהה ביותר. כאן ממתינים כל אלו המייחלים למבט אחרון, ואולי אם יתמזל מזלם, אפילו למגע כלשהו, עם המכונית הנושאת את מיטתו של הרב.
פתאום, בלי להרגיש אני מתחיל לפזם את הניגון "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". בני מביט בי ולא ממש מבין. אני מסמן לו, "רואה? מכאן יכניסו את הצדיק אל בית הקברות". הצדיק. מתי קראתי כך לרב עובדיה בפה מלא בחייו?
ודאי שחשבתי כך אודותיו, אך מהיכן צץ הצליל האישי הזה, האינטימיות הלא צפויה לכאורה? ושוב מזדמזמת תהייה בירכתי מוחי, האם חשתי כך בהלווייתו של הרב אלישיב זצ"ל, המנהיג שהחליף את הרב שך, כשעברה ממש כאן לפני פחות משנתיים?
כשההשוואה הלא פתורה הזו ממשיכה לנקר, אני נושא מבטי אל שיכוני שכונת שמואל הנביא הניצבים מן העבר השני של הכביש, מעוז ש"סניקי מובהק ומשהו כבר מתחיל להסביר את עצמו. מידת ההשפעה של הרב שך והרב אלישיב בחיי הייתה ישירה יותר, אך תמיד חייתי בצל הכרת השרשרת המנהיגותית המתמשכת, ראשי הישיבות, הפוסקים הגדולים.
לצדם - מולם, באופן בלתי מודע, תמיד היה שם הרב עובדיה. לבד. מזהיר בבדידותו. כל העולם מעבר אחד והוא מעבר אחר.
אנחנו קצת כמו אחים למחצה, האשכנזים והספרדים. אמא אחת לנו, תורה. אבות מורי דרך, השקפה והלכה, שונים. אבל אנשים אחים אנחנו. הרב עובדיה היה האבא היחיד, המוחלט של כל מי שאני לא. כל מה שאני לא.
אביהם של אחיי, בשרי ודמי, בני עדות המזרח, עימם חבשתי יחד את ספסל הלימודים בחיידר, בישיבה, בכולל, עימם אני עומד ומתפלל יום ביומו במניין משותף. אותם אני אוהב אהבת נפש.
כשהרב עובדיה חי, ידעתי כל העת שיש לאחיי אב לשאת אליו את עיניהם. להשתבח בו, ללכת לאורו. להתרפק עליו. מישהו שיישא אותם על כפיו. מישהו שיזקוף קומתם. ועתה מה? מי ימלא להם את החלל? מי יירפא לכאבם? זה פשוט ביולוגי. את אחיי אנוכי מבכה. אם אחיי יתומים הם ואין להם אב, גם אני יתום.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
