אנחנו לא מאמינים בהקמת בית המקדש השלישי
עלינו להפסיק להיות צבועים, להפסיק להצהיר הצהרות ריקות מתוכן בסגנון "הר הבית הוא המקום הקדוש והחשוב לנו ביותר, וכל מה שאנחנו מחכים הוא שייבנה בית המקדש". כי אם באמת מאמינים בזה, אפשר פשוט לקום ולבנות אותו - משמע, לא באמת מאמינים
עובדה זו יצרה בעם שלנו תהליך אשר משליך על האופן שבו אנחנו מתנהלים ברוב המובנים בחיינו. כך גם היום, במדינת ישראל: למרות שאין כל מניעה מעשית לבנות את בית המקדש – הדבר איננו נעשה. אנחנו אוהבים להרגיש "עִם" אבל לחיות "בלי".
הר הבית מסמל את הדיסוננס הקבוע ביהדות, שנטבע בה עוד מרגע החורבן. קיים צורך לעדכן את תפיסת היהדות שלנו. איננו יכולים עוד להישאר בתפיסה הגלותית של היהדות, מפני שכבר איננו בגלות. אנחנו במדינת ישראל, וגורל ארץ ישראל נתון בידינו. אנחנו שולטים בארץ, וגם השליטה בהר הבית לגמרי בידינו - לפחות מבחינה פיזית.
בית שלישי אמנם לא נבנה במובן הפיזי - הרי לא נבנה מקדש - אבל במובן הרחב יותר הבית השלישי כבר קיים. ישראל, כמדינה יהודית, היא הבית השלישי. גאלנו את הארץ, אך במובן מסוים איננו מאמינים שהשלמנו את הגאולה, שהרי לא בנינו את המקדש – וכאן בדיוק הבעיה. כבר 65 שנים קיימת מדינת ישראל, וכבר 46 שנים הר הבית בידינו וטרם התאמְנו את עצמנו לעובדה זו. עלינו להפסיק להיות צבועים, להפסיק להצהיר הצהרות ריקות מתוכן בסגנון "הר הבית הוא המקום הקדוש והחשוב לנו ביותר, וכל מה שאנחנו מחכים הוא שייבנה בית המקדש".
כי אם באמת מאמינים בזה, אפשר פשוט לקום ולבנות אותו - משמע, לא באמת מאמינים בזה.
אפשר לספק נימוקים רבים לאי בניית בית המקדש, והרי זה די ברור: התקדמנו. איננו צריכים בית לעבוד בו את האלוהים או להאמין בו. אנחנו מבינים - לפחות המאמינים שבינינו - שאלוהים נמצא בכל מקום ובכל רגע, ואיננו צריכים עבודה מוחשית או מונומנט פיזי כדי לעבוד אותו. הרי לא נשחט פרות כדי להעלות אותן כקורבנות; זה לא מתאים לישראל ולעולם ב-2013.
טענתי היא שהדו-פרצופיות שלנו בנוגע להר הבית מחלחלת להתנהגותנו אחד כלפי השני והאחד כלפי המדינה. העובדה שאנו מגלגלים עיניים לשמיים ומבקשים מכוח עליון לבנות את המקדש בשבילנו למרות שאנחנו יכולים לבנות אותו בפועל גורמת לנו להסיר אחריות מעצמנו גם בעניינים אחרים - נהיה מוסריים יותר כשיבוא המשיח; נאהב זה את זה כשיבוא המשיח.
כל כך התרגלנו למצב שגורלנו איננו בידינו אלא בידיים של גויים או בידיים של אלוהים, שלעתים זה גורם לנו לא לעשות את מה שאנחנו מחויבים לעשות – להיות עם טוב יותר ומדינה מוסרית וערכית יותר. כפי שהמקום הקדוש ביותר נמצא בידינו פיזית אך אנו מחכים למישהו אחר שיצילנו ויבנה אותו, כך גם מדינת ישראל בידינו פיזית אך אנו מחכים למישהו אחר שיביא אותנו לאהבת אחים ולהתנהגות מוסרית. אנו מקבלים עוולות והתנהגות לא מוסרית כגזרה משמיים, אנו מקבלים את עוולות המדינה כלפינו כ״דינא דמלכותא דינא״. קישינב זה תל-אביב.
באותו האופן אנו גם חשים כל הזמן צורך להסביר למה אנחנו כאן ולמה נישאר כאן. מדינת ישראל כבר מזמן הינה עובדה מוגמרת, ואם אנחנו עדיין עסוקים כל העת בשכנוע העולם שיש להכיר בנו, בקיומנו ובנוכחותנו על אדמת הארץ הזו, נראה שעלינו להשתכנע בכך קודם כול בעצמנו.
בשבוע שעבר הגיע נשיא צרפת לכנסת. הכעיסו אותי נאומי ראש הממשלה ודוברים נוספים שעסקו שוב ושוב בזכותנו על הארץ - הרי מדינת ישראל קיימת כבר 65 שנים. עצוב שאין לנו הביטחון בעצמנו, ולכן אנחנו צריכים לשוב ולהזכיר זאת לכול. הייתי רוצה שנדבר על ההווה ועל העתיד, ולא רק על העבר. כשגם כיום עדיין מנסים להסביר מדוע יש לנו זכות על הארץ זה פוגע באותה זכות ומחליש את טיעונינו.
גלגול האחריות הנוכחי נראה לי כאבסורד. העולם התקדם, והגיע גם זמנה של היהדות להתקדם. כפי שהיהדות התאימה את עצמה לגלות, כך ראוי שהיא תתאים את עצמה גם לגאולה, למצב שבו ליהודים יש סוף-סוף שליטה בארץ ישראל. רוצים שהמשיח יבוא? התחילו להתנהג בהתאם.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
