איזה ילד אתה, מנחם
השימוש של הרצי"ה קוק, המסכה השחורה על העיניים, ההליכה בנעלי בד. יונתן אחיטוב, גיסו של הרב מנחם פרומן, כותב במלאת שנה לפטירתו
כשהערתי את מנחם התנצל. אמר שביקש שימצאו מישהו משיעור א', כי חשב שזה פחות ביטול תורה אם יעלה מישהו צעיר. לא התכוון שבוגר צבא יטרח. אמרתי לו שאין זה טורח מיוחד.
כעבור שבועות אחדים פנה ושאל אותי אם יש לנו במקרה מיטה פנויה בחדר. לדבריו, גם זה בגלל ביטול תורה; חדר 11 היה הקרוב ביותר לבית המדרש. נדמה לי שאז בדיוק עזב בחור אחד, אמריקני, וכך הצטרף מנחם אליי, אל בחור אחד שהגיע מטורונטו ואל משה בלייכר (בחור בן שבע־עשרה, עילוי מופלא שהיה קרוב מאוד לרב צבי־יהודה ולרב צבי טאו; לימים ראש ישיבת "שבי חברון"). אפשר שבזכות הבחור שעזב השתנו חיי.
כשירד אלינו ראיתי שהוא ישן בצורה מיוחדת – הייתה לו מין מסכה שחורה על העיניים. הוא אמר שככה האור לא מפריע, והשינה מועילה יותר. באמת ישן רק לפי הצורך לאגור כוחות כדי להמשיך ללמוד. לא קידש את שלושת הסדרים. נדמה לי שהאריך מאוד בלימוד לתוך הלילה.
מהר מאד הבנו, בלייכר ואני, שהולך להיות שמח. הלצות בלתי צפויות, שירים של ארץ־ישראל העובדת, הברקות שונות ומשונות, ורעיונות – ה' ירחם. פעם אחת שאל אותי מנחם מה יקרה, היה זה האחד במאי, אם ניכנס יחד לבית־המדרש, עם שני דגלים אדומים ושירת האינטרנציונל בפינו. את השיר דווקא זימרנו בדואט; בלייכר התבונן על שני בעלי התשובה הללו בהשתאות מסוימת, אבל לא הכיר את המילים ולא את המנגינה. טוב, הוא בכלל נולד בבני־ברק, ובמקום לבקר באיזה קן עם חולצות כחולות הוא למד בישיבה לצעירים של מרכז הרב (הלא היא הישל"צ), עד שמרוב חשקו בתורה עבר למרכז הרב.
בכל אופן, יותר מאותו דואט לא עשינו כלום לכבוד החג הנ"ל. איני יודע מתי אמר לי, עינו האחת עצומה למחצה, שעלה בדעתו לעברת את שם משפחתו פרומן לפורים. כך יהא, אם יקבל סמיכה, רב פורים כל השנה. באותה עת, ואיני זוכר מתי היה זה, חשבתי שאין זה אלא רעיון מצחיק של אדם מצחיק. ליצן תמיד. ברבות הימים תפסתי את הצד האמיתי המסתתר מאחורי השם. ונהפוך הוא. כל יום.
פעם אחרת חזר מנחם לישיבה וסיפר שניסה לארגן הפגנה נגד "אגד". שאלתי אותו מה יש לו נגד הקואופרטיב. ענה שהם חתמו הסכם גדול לאספקת אוטובוסים חדשים מחברת מרצדס. אמרתי לו שגם אצלנו במשפחה מחרימים מכוניות גרמניות, אבל מה אפשר לומר לאגד. אמר לי שייתכן שיש ניצולי שואה שייפגעו רגשותיהם אם יצטרכו לנסוע באוטובוסים גרמניים. אז, לראשונה, הבנתי שיש לי חבר קצת דון קישוט.
את נעלי הבד נעל מתוך התחשבות נאה בבעלי החיים. מין צמחונות נוסח טולסטוי, אני חושב. ברבות הימים יצא לנו ללכת יחדיו, מי זוכר לאן. נעלי הבד לא מנעו ממנו לסקל ברגליו לצדדים אבנים שהיו עלולות להכשיל את הפוסעים במדרכות הירושלמיות. אינני יודע אם התמיד לאורך השנים לסלק אבני נגף. נדמה לי שהיו אלה זרעים ראשונים של פעולתו למען הציבור. באמת, להגיד דון קישוט היה קצת לא יפה מצדי. יותר מתאים היה לכנותו בשם עברי יפה. הוא סיפר לי שבתום תקופת השירות הנח"לאית שלו בקיבוץ האון רצה לעלות וללמוד באוניברסיטה העברית, אבל היו פניות מהקיבוץ שיישאר. אולי עבד עם איזו חברת נוער, אינני זוכר. בכל אופן, תוך שהוא מתלבט בין השאיפה האישית לבין צורכי הכלל, שמע יום אחד ברדיו את שירו המקסים של אלתרמן:
…בלי מדוע ובלי כיצד,
בלי היכן ובלי איך ולמה,
בלי לאן ומאיזה צד,
בלי מתי ובלי אן וכמה…
… איזה ילד אתה, אליפלט?
ואז, אמר מנחם, החלטתי להפסיק לעשות את החשבונות של עצמי, ולהיות קצת אליפלט. נישאר עוד שנה בהאון. לא דון קישוט. אליפלט. אליפלט פורים, אם תרצו.
אחרי לימודי פילוסופיה עם דגש על פילוסופיה דתית, רצה להתקבל לישיבה. בעצם לא אחרי. עזב לפני שהשלים את התואר. מורתי, נחמה ליבוביץ, כעסה על חוסר האחריות הזה: "הוא לא חושב שאם יסיים את התואר ישתכר כל חודש עוד 50 לירות, וזה יכול להיות, למשל, מחיר של זוג נעליים לתינוק שעוד יהיה לו?!". כך התלוננה באוזניי. מה יכולתי להשיב לה? אליפלט? אולי לא האזינה בכלל לשירי התרנגולים.
אבל טרם שמר מצוות, והרב צבי־יהודה לא היה מוכן שבחור כזה יגור בישיבה. לפיכך עבר לגור אצל הרב בתפקיד שנקרא "המשמש". הרב צבי־יהודה לא הקפיד שהדייר החדש שלו יכסה את ראשו. רק פעם אחת אמר לו, מנחם, היום אני מבקש שתכסה את ראשך. כשמנחם ביקש הסבר, ענה לו. היום תבוא לכאן איזו משלחת חשובה של רבנים מאמריקה. איני רוצה שבשובם לאמריקה יספרו שהמשמש שלי גלוי ראש. באותו זמן גם סידר לו סדר ערב עם אחד התלמידים החשובים בישיבה, בן גילו של מנחם, כך נדמה לי.
היה זמן חורף, וערב ערב היה מנחם עולה לבית־וגן, בקור הירושלמי הידוע, ללמוד עמו בחברותא. ערב ערב היה אותו תלמיד חכם מציע למנחם כוס תה חמה. ערב ערב היה מנחם נעתר. ערב ערב היה החברותא אומר "תברך!". ערב ערב היה מנחם מסרב. ערב ערב היה החברותא אומר "אם כך – אסור לי לתת לך לשתות. לפני עיוור לא תיתן מכשול!". ואז, ללא תה, היו מעמיקים לצלול בים התלמוד. כעבור כמה שבועות כאלה, ללא תה, הסתיים הטקס באופן מפתיע. אחרי שמנחם סירב לברך, הסתכל לו החברותא בעיניים ואמר: "שקרן! אתה כבר הרבה זמן מברך בכל מקום אחר, וכאן אתה ממשיך להעמיד פנים?". מי אמר שלא היה למנחם כישרון משחק? נדמה לי שאותו תלמיד חכם ואשתו הכירו למנחם את הדסה.
כעבור שנה בערך נטש אותנו לאנחות. לחתונה שלהם, ליד ישיבת הכותל, הגענו, יעלי ואני, משני צדדים שונים, מבלי להכיר. חנן פורת סיכם את האירוע בהשוואת תפקידו המגוון של מנחם בחתונתו לתפקידו של משה בשבעת ימי המילואים של חנוכת המשכן.
אחרי מלחמת יום הכיפורים עבר הזוג הצעיר להתגורר באיזו דירת מרתף קטנטנה בבית־וגן. עמוס, אחיה הצעיר של הדסה, לן שם מדי פעם, על מזרן ליד דלת הכניסה. פעם עליתי לבקר את מנחם. הוא למד אז עם עמוס את מסכת יבמות. סיפר בעצב על חבר ילדות שלו מכפר חסידים, יוסי יונאי, שנפל במלחמה, ואלמנתו הצעירה צריכה חליצה.
לא הייתה זאת הפעם הראשונה שבה הבחנתי איך הוא קושר את תלמודו לחיים הממשיים. כשעוד חלקנו את אותו חדר בישיבה הוא לימד קצת במכון גולד. אותו חורף היה שלג בירושלים. יום אחד חזר לחדר די קפוא. אולי עדיין נעול בנעלי הבד. שאלתי מה לימד. אמר "על השלג". אסף מקורות יהודיים שונים ולימד מענייני דיומא. אמר שיש קטע נפלא ברמב"ם, נדמה לי במורה נבוכים, שעוסק בשלג.
כשלא ירד שלג לימד שם משנה, בעיקר סדר מועד. תהיתי על עצמי – בחורות אמריקניות באות לשנה ארצה וכבר הן יודעות כמה מסכתות של משנה שאני, בחור ישיבה (!), טרם זכיתי ללמוד? לא הוא ולא הן ידעו שבזכותן התחלתי ללמוד משנה על הסדר.
מבית וגן נדד הזוג הצעיר לעיר העתיקה, לבנין של אוניברסיטת בר־אילן. שם גם יזמו את היכרותי עם יעלי, אחותה של הדסה. אבל איך זיכו אותי מנחם והדסה להיות גיסם איני רוצה לספר כעת. אין מערבין שמחה בשמחה.
מהעיר העתיקה עברו לזמן קצר למבשרת ציון, ומשם הוזמנו להשתתף בהקמת קיבוץ מגדל עוז בגוש עציון. ערב אחד, בתום יום עבודה מעייף, נסעו הדסה ומנחם לירושלים עם כמה צעירים לשמוע שיחה של הרב משה סגל, שהתפרסם בתקופת המנדט כראשון שתקע בשופר בכותל במוצאי יום הכיפורים חרף איסור השלטון הבריטי. בדרך חזרה למגדל עוז נרדם הנהג, נוסעי הרכב נפצעו פצעים קשים, ואחד הצעירים, צביקי, נהרג.
כשבאתי לבקר את מנחם בעין כרם מצאתי חבר שבור בגופו וברוחו. הוא אמר לי שהוא מקנא בצביקי. נדהם שאלתי מדוע, והוא השיב: "זהו; הוא כבר השלים את תפקידו בעולם". מענה ראוי להרהור זה לא מצאתי, אבל עלה בדעתי שבגלל הפציעה הקשה לא יכול היה אותו יום להניח תפילין. הוא נעתר בשמחה להצעתי. היה קצת מסובך, אבל זכיתי. זאת הייתה הפעם היחידה בחיי שהנחתי תפילין על זרוע ימין.
בדיעבד התברר שתקופת מגדל עוז הייתה הצעד המקדים למעבר לתקוע.
הנה עכשיו בבית עולמים של תקוע אני עומד לידך בפעם האחרונה. כל־כך מתחשק לי לומר לך שוב, דרך משל: עכשיו שלוש וחצי, מנחם. אתה רוצה לקום? אבל אתה כבר שם למעלה; כבר מזמן אינך מתקנא בצביקי ז"ל. למה שתקום? הרי שוב אתה מתווכח עם הרב שג"ר על משהו שאיני יודע מה טיבו, דן עם חנן פורת על איזו פסקה נשגבת באורות הקודש. אחר כך פונה לרבי נתן ומסביר לו קטע בליקוטי הלכות; ענייני איסור תולעים, כמדומני.
לבסוף אתה פונה למרא דאתרא של תקוע, רבי שמעון בר־יוחאי, קורא לפניו משהו מאידרא זוטא ומבארו ביאור שלא שמעתו אוזן מעולם. ושניים אלו זוקפים עליך גבותיהם בתמיהה, וטוענים בלהט שלא לכך התכוונו, ואתה ודבריך חידוש גמור. לרגע נדיר יש שם שקט, וכולכם כאחד פונים אל ראש הישיבה של רקיע, לשמוע דברי מי צדקו. וראש הישיבה של רקיע מחייך אליכם ואומר, אלו ואלו דברי א־להים חיים.
פורסם במוסף 'שבת' של ”מקור ראשון“
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
