לראות מבעד למסכה
אתה מתחיל לדמוע מבפנים. כמה דמעות זלגו על המסכה השמחה והמופרעת של הילד הערום שניצב כאן מולך
הכול הולך קשה. הכיתה מופרעת. הקול שלך ירד למחתרת. גם המוטיבציה. אתה מביט בייאוש בכיתה, בתלמידים ורואה איך שהם עושים בטריטוריה שלך כבשלהם. הדם מתחיל לעלות לך לראש. פתיל הסבלנות גולש ונעכל כמו האידאלים שלך במהירות האור. אתה מסתכל עליו והמבט שלך מתביית היישר על הראש שלו. אתה דורך. כעת הוא נמצא לך על הכוונת. זחוח כולו. צועק בכיתה, צוחק, מזלזל בחוקים שהנחלת בדם ובדמעות לחלקת האלוהים שלך. מתפרע. מרביץ. עושה לך טרור. 'כמו איזה חיה' אתה חושב.
אתה נושם עמוק. סופר שתי קטנות. מהדק את היד להדק וסוחט שאגה שמרעידה את הכיתה: "היי אתה! בוא הנה מהר! איך אתה לא מתבייש? באיזה שפה לדבר איתך שתבין? רוסית? צרפתית? אולי סינית? חתיכת חוצפן! יודע מה עשית עכשיו? דפקת את כל הכיתה שלך עם ההתנהגות הזו! תתבייש! היי, מה אתה בכלל עונה לי? תוריד את הראש. חכה לי בחוץ!".
בום! כוחותינו מדווחים על פגיעה ישירה. אחת בודדת שפגעה בול. אתה מרגיש רעד קל בכנף. הלב שלך מתכווץ אבל אתה ממשיך במסע הציד הפרטי שלך. רק כוח הם מבינים! אתה יוצא החוצה מהכיתה ועובר לשלב הסיכול הממוקד: "אתה באמת חושב שתוכל לגזול לי ת'זמן ולהפריע לכל הכיתה בגלל השטויות שלך? מה אתה ילד קטן? יודע מה? עזוב, אין לי זמן בשבילך. קדימה, לך ליועצת או לסגנית ותגיד להם שאין לך מה לחפש בשיעור שלי. נסה אותי ותמשיך להפריע ומחר ההורים שלך יתייצבו אצל המנהל".
הוא מסתכל עליך בעיניים הקטנות שלו. נבוך. סוער. מחליף צבעים. בהתחלה כשהקול שלך יירט אותו זה היה לבן. כמו שפן סלעים רגע אחרי שהוא נתפס בידי עוף
הוא מסתכל עליך במבט כועס. מאוכזב. מובס. למחרת אתה פוגש אותו במשרד של המנהל עם אבא שלו. האמא נעדרת. הוא מגיע עם מבט מפוחד ומושפל: "היי ילד", אתה רוצה לשאול אותו: "איפה המסכה? נו, אתה יודע, של המופרע-ליצן של הכיתה, אימת המורים?".
אבל הוא לא עונה לך. רק מסתכל בחשש אל אבא שלו שמסריח מסיגריות ואלכוהול. 'איפה האמא?' אתה שואל במבט את המנהל. "אחר כך אני אסביר לך", עונה לך המנהל במבט משלו. עכשיו אתה רואה שיש על הידיים שלו סימן כחול. 'מה זה ילד?', אתה רוצה לשאול, אבל רק מסתכל על המנהל ששוב מחזיר לך מצדו מבט שאומר הכול.
"בפעם הבאה שקוראים לך בגללך, אני דופק לך כאלה מכות שלא תדע איך קוראים לך, שמעת?", נוהם עליו האבא. הילד, 'הביריון', הצטנף כמו גוזל מאוים. אתה מתחיל לדמוע מבפנים. כמה דמעות זלגו על המסכה השמחה והמופרעת של הילד הערום שניצב כאן מולך. אתה צועק בדממה: אלוהיי, אם רק היית יכול לראות מבעד למסכה.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
