המניפסט הדתי מאחורי "תג מחיר": "חבלי לידה של עם חדש"
בדרשה שנשא הרב יצחק גינזבורג ביצהר, הוא ניסח לראשונה מניפסט דתי הכולל התייחסות חיובית למבצעי "תג מחיר". לדעתו, החברה הישראלית עוברת תהליך של "לידה מחדש" ומעשי הוונדליזם הם חלק מחבלי הלידה
המפנצ'רים, מרססי הגרפיטי ושורפי דלתות המסגדים, הם מזמן לא רק כאב ראש גדול לחטיבה היהודית בשב"כ ולאנשי משרד ראש הממשלה. גם בתפיסתה של הנהגת יש"ע מהווים האנרכיסטים איום תדמיתי ופוליטי חמור, קיומי כמעט, על מפעל ההתיישבות כולו. הבעיה המרכזית בהתמודדות עם הנערים "אשר בשיגעון ינהגו", היא שלרוב מדובר בצאן אשר אין לו רועה. הניסיונות של שר הביטחון ואנשי משרד הפנים להגדיר את מעשי תג מחיר כ"ארגון טרור" נראים לעתים פתטיים, בדיוק בגלל הסיבה הזו, שכן תחת הכותרת המאיימת 'תג מחיר' אין לא ארגון, לא סדר, לא שרשרת פיקוד ולא היררכיה. תרסיס גרפיטי ניתן לקנות בכל חנות טמבור, דוקרן – בכל חנות ריקושט, גלון בנזין – בכל תחנת דלק, ומטרות בדמות מסגדים או רכבים של בני מיעוטים לא חסרות בארץ הקודש. גם לא ג'יפים של הצבא.
אבל היעדרה של היררכיה איננה רק לקונה ארגונית-תפעולית, אלא גם ואקום אידיאולוגי. עד כה לא מצינו התייחסות חיובית מפורשת של מנהיג רוחני משמעותי לתופעה, מה שהקשה מאד על מי שרצה להתמודד עימה ברמת השורש, ולתקוף אותה בנקודת המוטיבציה. זו הסיבה שהטקסט הזה הוא כה חשוב. נדמה שזו הפעם הראשונה שבה הוגה בסדר הגודל של הרב יצחק גינזבורג מתייחס ישירות לתופעה הספציפית של מעשי תג מחיר ומכיל אותה. אז אין באמת ואקום. מאחורי האירועים שמשגעים את המדינה יש תפיסת עולם מגובשת עם כיוון ועם יעד.
להלן ציטוטים: "כשיש לידה יש צירים, יש חבלי לידה. בזמן שאדם בתהליך לידה, עם החבלים, גם האמא סובלת וגם התינוק, העובר, ודאי מרגיש את החבלים. הוא משתולל בתוכם, הוא עושה מעשים בלתי מבוקרים. התופעות של החבר'ה הטובים שעושים כל מיני מעשים, אלו סימנים של חבלי לידה.
"יש רחם – בכל אתר במדינה ייתכן שיש רחם שמוליד ראש חדש, אבל כאן ביצהר יש רחם מיוחד, זוהי הישיבה, והמטרה של הרחם היא שייוולד ממנה עם חדש. לא משנה שאלו רק כמה יחידים. כמו בסיפור על ראשי ועד ארבע הארצות שבאו לבעל שם טוב אמרו: 'אנחנו מיליונים ולך יש רק כמה תלמידים – מה כבר תשפיע על המציאות?'. עוד חזון למועד לגלות מה ישפיע. אנחנו באמצע תהליך לידה ויש חבלי לידה – וחבלים זה 'גויישקייט', זה 'גוי מקרב גוי', לכן עושים מעשים שהם כמו גויים, מקריבים קרבנות בחוץ ועושים כל מיני מעשי גויים".
כאן מבחין הרב גינזבורג בין שלוש מוטיבציות שונות להשתתפות באירועי תג מחיר. הראשונה היא עשיית דין עצמית: "יש אחד שמגיב מתוך שהורסים לו את הבית". הרב גינזבורג דוחה מעשים אלו בטענה: "התגובה של 'עביד איניש דינא לנפשיה' (איש עושה דין לעצמו) היא לא לידת עם חדש. זה אגואיסטי לגמרי, זו עבודת הפרט של מי שדואג לרכוש שלו. זה לא אנחנו".
מעליה יש את "המצווה 'לאפרושי מאיסורא' – כשרואים שמישהו עובר איסור, או אפילו הולך לעבור איסור, יש בתורה דין שאם רואים יהודי שהולך לעבור עבירה מותר להרביץ לו כדי להפרישו מהאיסור. לא כי הוא הולך להרוס לך את הבית ואתה מגן עליו, אלא הנה יש יהודי, אח שלך, חייל עם מדים, שהולך לעשות עבירה - וצריך לעשות משהו שלא יעשה את העבירה. אתה לא דואג לעצמך אלא לחייל, שלא יעשה עבירה. זה הרבה יותר גבוה". אלא שלטענת הרב גינזבורג, גם זה לא המניע של נערי יצהר: "זה התגובות כאן? (הכוונה למעשי תג המחיר. י.י) לא. גם 'לאפרושי מאיסורא' מתוך אהבת ישראל, גם זו לא הנקודה".
אז מהו המניע? המניע הוא הכאוס הנוצר מתוך הלידה של פרדיגמה פוליטית ודתית חדשה: "יש פשוט צירים של בחור שכעת משתחרר, נולד. אלו צירים נטו, חבלי לידה. הוא משתחרר מהשעבוד למצרים שהוא היה משועבד בה. הוא לומד בישיבה, והישיבה עוזרת לו להשתחרר מהשעבוד. אף אחד לא אומר לו לעשות שום דבר, אבל היות שכעת הבחור הזה נולד – כמו שאמרנו, כשנולדים קצת משתוללים, כמו גוי, שזה צירים. איפה המדרגה הזו? בעולם הבריאה – שם הרחם, שם האמא, שם הוא צריך להיוולד". אם כך, לפי הרב גינזבורג, המעשה האלים איננו נבחן בפני עצמו, אלא רק לאור הכוונה הנלווית לביצועו. אין יותר מבחן תוצאה אלא רק מבחן כוונה.
למרות האהדה הלא מסותרת לנערים המשחקים לפניו, בהמשך ההתוועדות מנסה הרב גינזבורג לפתח גישה חדשה לתיעול אנרגיות ההרס של התלמידים, גישה גבוהה יותר לטעמו. אבל לפני כן, יש לחדד את המרכיב הלעומתי שאותו מדגיש הרב - הן מול הממסד הישראלי והן מול האתוס של הציונות הדתית. בשלב מוקדם יותר בהתוועדות הוא פירש את הביטוי "תשובת השנה" כרעיון שלפיו בכל אחד משלושת הרגלים יש רמז לסוג מסוים של חזרה נדרשת בתשובה, כשכל חג מכוון כלפי מגזר אחר בחברה הישראלית.
עניינו של חג הסוכות הוא הסולידריות כלפי החברה הישראלית, ובלשונו: "התשובה של סוכות היא תשובה לאחדות עם ישראל. סוכות הוא חג האסיף, חג של ארבעת המינים, החג של יעקב אבינו ש'נאסף אל עמיו'. הוא זכה לחג האסיף, שבו 'ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת'".
חג זה מכוון, לשיטת הרב גינזבורג, לתיקון החברה החרדית: "מי זה הציבור הזה שלא רוצה להשתייך לכלל ולא מעוניין לקחת אחריות על הגורל של הכלל? זהו הציבור החרדי. מהי האסטרטגיה של הצבור החרדי לאחרונה הם כתבו 'עוד עשרים שנה נהיה הרוב במדינה, ואז נראה מה יהיה'. אבל בינתיים הייחוד שלנו שאנחנו פרושים מהכלל ולא לוקחים עליו אחריות. התשובה לכלל היא להרגיש את הקשר העצמי שלך לכלל ולקחת אחריות על הכלל".
חג השבועות הוא חג מתן תורה, המכוון לשיטתו לתיקון המגזר החילוני: "יש ציבור שצריך להחזיר אותו בתשובה כפשוטו. צריך לקרב עוד יהודי ועוד יהודי שיאמר 'נעשה ונשמע' וישמור תורה ומצוות. זו תשובה של הציבור החילוני בעיקר".
ומכאן לפסח, חג השחרור והלידה מחדש. לפי הרב גינזבורג, זהו החג העיקרי, המכוון לתיקון הציונות הדתית: "החג הזה, זמן חירותנו, הוא זמן מיוחד לציבור הלאומי או הדתי-לאומי, שצריך לעשות תשובה. הוא צריך לחזור לה'. מה התשובה שלו? להאמין שיש משהו יותר גדול מהמדינה. הוא צריך להיוולד. מה יכול להיות יותר מהמדינה? מהשעבוד המנטלי למדינה. אם אתה יהודי מאמין, יש לך כיפה על הראש, אז יש רק דבר אחד שהוא יותר מהמדינה – הקב"ה. התשובה של פסח היא להשתחרר ממצרים – אפילו בקדושה יש מצרים, ומצרים זה הממסד שאתה שלם איתו... בשביל לרצות בגאולה באמת צריך להיוולד מהקטנות ומהכיווץ של אמונה עיוורת בממסד ה'מצרים'".
מכאן הרב גינזבורג מגיע לדבר על "הדבר החדש" שנולד ביצהר: "מה שקורה כאן, בציבור שנמצא כאן, הוא שיש משהו שנולד: שחרור ממנטליות כובלת של מצרים. דבר חדש נולד – אצל בחורים, אצל ילדים – שהוא שחרור, 'זמן חירותנו', שחרור מעבדות מנטלית לממסד. שוב, אין שום קשר לכך שאנחנו אוהבים כל יהודי ורוצים לקרב אותו. אבל דווקא הציבור הזה משועבד לממסד יותר מהציבור החילוני. מי שמשועבד למצרים הוא הצבור הדתי-לאומי, הוא נמצא במצרים, והחג הזה הוא החג לשחרר אותו ממצרים – שיצא כבר".
הרב יצחק גינזבורג הוא דמות קשה לעיכול. מדובר ללא ספק באחד היוצרים הרוחניים הפוריים ביותר בדורנו. היקף כתביו ממלא בקלות שלושה מדפים גדולים. כתביו מבטאים רב-תחומיות מונומנטלית המשתרעת על ענפי הקבלה, הפסיכולוגיה, המתמטיקה, האפיסטמולוגיה והמוזיקה. מדובר בגאון בסדר גודל לא אנושי כמעט, עם כישורים מתמטיים ולוגיים נדירים במיוחד.
היצירה הקבלית-חסידית שלו היא אוצר בלום שאין להמעיט בערכו, אבל היכולת הקוגניטיבית והרוחנית שלו מתחרה רק בעומק התלישות שלו מן המציאות הריאלית, על גבולותיה הפוליטיים והאתיים. בניגוד לרוב הפוסקים במהלך הדורות, שהתחשבו במציאות ובאילוצים החברתיים, הפנימיים והחיצוניים, בבואם לפסוק הלכה לציבור, אצל הרב גינזבורג הפקטור הזה
זה נכון אגב לא רק במשנתו הפוליטית, אלא גם בתיאוריה הפסיכולוגית שעל בסיסה הוא יזם את הקמת "בית הספר לתורת הנפש". הטיפול הפסיכולוגי לדידו מבוסס יותר על הפנמה של תבנית נפשית מתוקנת המונחתת מלמעלה למטה, מאשר קשב עמוק לסיטואציה הייחודית והחד-פעמית של המטופל.
אין כאן דיאלוג בין שני קטבים, אין שיח בין עליונים ותחתונים, אלא חומר גלם שמתמסר לגמרי לאצבעותיו המדויקות של היוצר. קרקע עולם נקבית-פסיבית שממתינה לפקידה של תוכן עליון. את המציאות לא סופרים אלא גואלים, ולכן דעת הקהל, תוצאות הסקרים, מצבה המדיני של ישראל והדין הבינלאומי לא ממש רלוונטיים בתהליך קבלת ההחלטות. אגב, גם לא עולמם הלא-הכי-יציב של רבים מחסידיו הצעירים, שלא תמיד עומדים על דקויות ההפשטה ומוצאים עצמם מסתבכים פעם אחר פעם בחדרי החקירות.
באופן פרדוקסלי, קהל היעד המרכזי של הרב גינזבורג הוא דווקא צעירי הציונות הדתית. הם היחידים לשיטתו המסוגלים לשאת את נס המרד ולכונן את מדינת היהודים 'האמיתית'. נאמן לאתוס של הרבי מלובביץ' שקרא "עשו ככל שביכולתכם באורות דתוהו, אך בכלים דתיקון להביא בפועל ממש את משיח צדקנו", התובנה שהוא מנחיל היא שהגאולה לא תהיה התפתחות אבולוציונית של מערכת קיימת. מהלימון הציוני הסחוט אי אפשר לדידו להוציא עוד טיפות; הוא עשה את שלו וגמר. גאולה תבוא רק דרך פריצה מהפכנית שתכונן שמים חדשים וארץ חדשה.
ובחזרה להתוועדות. לפי הרב גינזבורג, תג המחיר איננו מטרה סופית. התכלית לדידו, המזוהה עם 'עולם האצילות', היא הסברה לא אלימה, שמטרתה לשכנע את החייל לסרב פקודה: "בעולם האצילות לא צריך להגיב בכלל. כל התגובות האלה הן של בחור בחבלי לידה, שנקראים צירים. לכן באמת הפעולה הכי טובה שלו היא לסגור צירים, כי זה מתאים לצירי לידה. אבל יש מי שכבר נולד, ואז מזל טוב מזל טוב – נולד איש חירות אמתי. הוא לא צריך את אותם מעשים בלתי מבוקרים, הוא כבר לא משתולל".
ומה קורה אז? "אז הוא רק צריך לומר 'אני יוסף', לזהות את האני האמתי שלו, ואז הוא מתחיל לנבא – ש'יש נביא בישראל'. בדרגה העליונה של האצילות, 'סָרֵב פקודה' הוא לא רק להפריש אותו מאיסור אלא לעורר אותו שאף הוא ייוולד מחדש, ישנה ראש ויקח חלק במהפכה האידיאולוגית המתרחשת בארץ. אתה חייל עם מדי צה"ל, אבל תדע שיש משהו אחד מעל המדינה – הקב"ה, ולכן סרב פקודה. זהו הכוח של מי שנולד, שלא צריך לעשות שום דבר בידיים – רק מכוח הדיבור שלו. בעולם האצילות רק מדברים – בתוקף ובנחת, וגם בשמחה, גם מצחיקים, מי שיודע להצחיק. מי שיודע להצחיק יש לו הרבה מה לעשות בעולם האצילות, הוא יכול למנוע את כל הדברים הלא-טובים". אז המטרה היא מרי אזרחי לא אלים, אך הדרך לכוונות הטובות רצופה בגיהנום.
איך לסכם את המניפסט החתרני הזה? אנרכיזם קדוש או גאולה במסלול התרסקות? אצבע בעין האתוס הציוני דתי של 'קמעא קמעא', או אובדן עשתונות ערכי של מיסטיקה שאיבדה את חוש הכיוון? וגם: מהי השפעתם של הדברים על הדור הצעיר בהתיישבות בגב ההר? האם באמת, כמו שטוענים מנהיגי הציבור, מדובר על 'עשבים שוטים' או שמא עניין לנו עם צעירים חושבים ומעורבים שדווקא ההזדהות האידיאולוגית עם הלכי הרוח שמציע הרב גינזבורג היא שמניעה אותם לפעולה?
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
