הוא מגייס שני מיליארד ש“ח בעשור. אז למה לא אוהבים אותו?
את הרב יחיאל אקשטיין, העומד בראש ”הקרן לידידות“, לא מעלים לתורה בבית הכנסת, בגלל הגשר שהוא בונה בין ישראל לנוצרים. זה לא מה שיעצור אותו. ראיון
הסיבה לחוסר ההתלהבות, בלשון המעטה, מהפילנתרופיה של הרב אקשטיין, היא העובדה שאת כספי התרומות הוא מגייס מנוצרים אוונגליסטים. בשבועות האחרונים פורסם כי גורמים בציבור הדתי־לאומי ובחמ“ד אף מוחים נגד תוכנית משרד החינוך לקיצור החופש (‘קיץ של ידידות‘), משום שהיא תמומן מכספי הקרן לידידות – או ‘הקרן לידידות בין נוצרים ליהודים‘, כפי שהיא נקראת באנגלית. באמצעות הגוף הזה, כך נאמר בהודעה שפרסמו המתנגדים, נעשות פעולות “בשיטת המיסיון הסמוי“, וההורים והמוסדות הדתיים “אינם מוכנים לשתף פעולה עם ניסיונות השפעתו“.
ולמרות הכול, ארגונים דתיים וחרדיים רבים מבקשים גם היום כספים מהקרן שהוא מנהל. יש מי שרוצים לקבל את התרומה בלי שאיש יידע מה מקורה, אך אקשטיין מסרב לתנאי הזה. חשוב לו לספר ליהודים ולישראלים מהיכן מגיע הכסף. “אני משתדל שיהיה כתוב בכל מקום שתרמנו לו, שמקור התרומה הוא מנוצרים“, הוא אומר. “אצל החרדים, בגלל שזה קצת רגיש, אנחנו כותבים רק את ראשי התיבות של הארגון, IFCJ. בכל אופן, המסר לעם היהודי הוא שצריך לסמוך על האנשים האלה. לתת כסף לעניים בישראל היא מטרה משנית, המטרה העיקרית היא לתת לנוצרים, בדרך לא מיסיונרית, לסייע לעם היהודי“.
יחיאל אקשטיין (63), נשוי בשנית ואב לשלוש, נולד וגדל באוטווה שבקנדה. אביו היה רבם הראשי של יהודי המדינה. בגיל 13 החליטו הוריו של יחיאל לשלוח אותו לניו-יורק, ללמוד ב-MTA, הישיבה התיכונית של ‘ישיבה יוניברסיטי‘. לאחר מכן עבר אקשטיין מסלול של מודרן-אורתודוקס למופת: לימודים בישיבת ההסדר ‘כרם ביבנה‘, תואר ראשון בישיבה יוניברסיטי, תואר שני ודוקטורט בפילוסופיה ודת מאוניברסיטת קולומביה היוקרתית. מי שמכונה בפי מתנגדיו “מיסיונר“, קיבל סמיכה לרבנות מהרב יוסף דב סולובייצ‘יק בכבודו ובעצמו.
את פעילותו הציבורית התחיל אקשטיין כשעבד עם הליגה נגד השמצה (ADL). בשליחותה הוא הגיע לשיקגו בעקבות אירועים אנטישמיים שיזם הקו-קלוקס-קלאן בסקוקי, פרבר של העיר. “ביקשו ממני לגייס תמיכה נוצרית לבעיה שנוצרה שם, וכך התחלתי את הדיאלוג היהודי-אוונגליסטי הראשון בעולם“, הוא אומר בגאווה. בין היתר יזם אקשטיין מערך חינוך לבתי ספר ציבוריים בארה“ב בנושא השואה. “במשך השנים עסקתי למעשה בשני תחומים מרכזיים - זיכרון השואה והשיח עם נוצרים אוונגליסטים“, הוא מעיד על עצמו.
בשנת 1983 הקים אקשטיין קרן בשם IFCJ - ‘ידידות בינלאומית בין יהודים לנוצרים‘. “אחת המטרות שלי הייתה לגייס לישראל תמיכה באמצעות הסברה על מצבה“, נזכר אקשטיין בימיו הראשונים בקרן. “במקביל התחלתי לקדם את נושא התיירות הנוצרית בישראל, שכיום הוא נרחב מאוד. בעזרת תקציב זעום ומינימום של השפעה, הבאתי לכאן הנהגה נוצרית שנפגשה בין היתר עם ראש הממשלה מנחם בגין“. במהלך השנים, הוא אומר, הכתירו אותו העיתונאים כ“מקים הגשרים“ או “בונה השלום“. “אני הדובר של הנוצרים האוונגליסטים ליהודים, והדובר של היהודים לנוצרים האוונגליסטים. אני משמש כגשר בין שתי הקהילות“.
איך הצטיירו האוונגליסטים בעיני היהודים לפני שהתחלת לעבוד איתם?
“כפונדמנטליסטים משוגעים ואנטישמים. חבר‘ה דרומיים מטקסס, עם כובע קאובוי, משאית, כלב גדול ונשק. כאלה ששותים המון בירה ושונאים יהודים. כשהאוונגליסטים הפכו לקהילה, עם ערוצי טלוויזיה ש־32 אחוז מהאמריקנים צופים בהם, לאט-לאט גם היהודים התחילו לשמוע עליהם“, הוא אומר ומזכיר כדוגמה את רשת השידור CBN שהקים פט רוברטסון.
לדברי אקשטיין, כל עוד עבד בליגה נגד השמצה, ארגון יהודי גדול ומוכר, הוא היה מוגן כביכול מפני הביקורת על קשריו עם נוצרים. כשעזב את הליגה החל לשמוע את הקולות המתנגדים, ודווקא מצד יהודים ליברלים. “זה קרה בגלל שרונלד רייגן הרפובליקני נבחר לנשיא, ומנהיגים יהודים החלו להפוך לרפובליקנים. בעבר אותם מנהיגים לא ראו הבדל בין שמרנים דתיים לפוליטיים, וחשבו שמי שמתנגד לנושאים כגון הפלות והומוסקסואליות גם שונא יהודים. אצל רייגן פתאום הם ראו אנשים שאומרים שהם אוהבים יהודים ואוהבים את ישראל, אבל הם עדיין נגד הפלות והומוסקסואליות. ליהודים הליברלים זו הייתה טראומה, ובגלל זה הם החלו לתקוף אותי“.
אפשר לומר שאקשטיין המציא את רעיון ה‘שנור‘ מנוצרים אוהבי ישראל, דבר שלא היה לפניו, לפחות לא בסדרי הגודל הללו. מתרומות של 500 אלף דולר בשנה, צמח הארגון שלו לגיוס של מאות מיליוני דולרים, ובשקלים - יותר ממיליארד. הקרן לידידות פונה לנוצרים ברחבי העולם, בעיקר בארה“ב, ואלו מצדם מרעיפים על ישראל את אהבתם בדמות הוראות קבע וצ‘קים. לרוב מדובר בתרומות קטנות, אך יחד הן מצטברות לסכומי עתק.
איך הצליח יהודי אלמוני להגיע לכל כך הרבה נוצרים? אקשטיין, איש גבוה וכריזמטי המזכיר במעט את המטיפים הכנסייתיים, החל בשנת 1993 לפרסם את משנתו בערוצי טלוויזיה נוצריים. הוא הופיע בתוכניות ממומנות שבהן מרצד על המסך מספר טלפון וכתובת לתרומות, ודבריו נפלו על אוזניים קשובות. את הסכומים הגדולים באמת הוא הצליח לגרוף כאשר החל בקמפיינים למען יהודי ברית המועצות לשעבר. “פניתי לחבר טוב שלי, פאט בון (זמר אמריקני מצליח), ובום! - הגענו לסדר גודל של מאות מיליוני דולרים והשגנו השפעה בכל רחבי העולם. הפכנו להיות הארגון הגדול ביותר שפועל עבור יהדות ברית המועצות לשעבר. אם תחבר את כלל תקציבי הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה יחד תגיע לסכום גדול יותר, אך אלה בסופו של דבר כמה ארגונים שונים“.
לפני כ-14 שנה החליט אקשטיין להגשים חלום ולעלות לישראל. “תמיד רציתי לעלות לארץ, וממש לקראת גיל 50 אמרתי לעצמי: ‘לבי במזרח. אם לא עכשיו אימתי‘. סגרתי את המשרד בארה“ב ועליתי. הגעתי לישראל כדי להרגיש שאני יכול לבנות ולא רק להיבנות“.
יחד איתו עברו לישראל גם משרדיה של הקרן, שנקראה כאן ‘הקרן לידידות‘. כיום זו אחת הקרנות הגדולות והמשפיעות בישראל. אקשטיין כבר פחות רואה עצמו כמגשר בין עולמות ואיש הסברה, ויותר כמגייס תרומות וכאחראי לפעילות פילנתרופית ענפה. בין השאר הוא מקפיד לתת חסויות לכנסים, לאירועים ולמִשדרים בכלי התקשורת, ואלו מצדם מחזירים לו כבוד. “כשעברתי לישראל הפכתי לסנטה קלאוס, לברון מונטיפיורי. לפחות פעם בשבוע אני מקבל פרסים או כבוד מטעם גופים שונים, ועד כה זכיתי כבר במאות פרסים. ממש לאחרונה העניקו לי פרס מה‘ג‘רוזלם פוסט‘“.
לצד הכבוד והעוצמה שצבר, הגיעו גם הצרות. אקשטיין ספג ביקורת חריפה מצד ארגונים רבים, כמו ‘יד לאחים‘ הפועל נגד המיסיון. הללו טענו כי מאחורי הנדבנות הנוצרית עומדת כוונה נסתרת - להמיר את דתם של היהודים בישראל. הם הצביעו על כך שהשם הישראלי של הקרן אינו כולל אזכור למקור הנוצרי של הכסף, וכנראה יש לדבר סיבה. “הצבתי עיקרון תיאולוגי, שנוצרים יכולים לסייע ליהודים בלי מיסיונריות. אני לא אעבוד עם כאלה“, מבהיר אקשטיין. “אבל מהרגע שהקרן החלה להתפתח, התחילו לתקוף אותי – גם חרדים, אך בעיקר הציבור הדתי־לאומי. אני הכרתי את מנהיגי הציבור הזה, הם היו חברים שלי. אפי איתם, זבולון אורלב, שאול יהלום, אלה היו אנשים שהאמנתי בהם. פתאום ‘ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף‘. איכשהו נולדו שניים שהתחילו לחפש אותי“.
השניים שעליהם מדבר אקשטיין הם מינה פנטון, לשעבר חברת מועצת העיר ירושלים, והרב שמחה הכהן קוק, רבה של רחובות. “הם החליטו שזה הקטע שלהם. במשך שנים זה כאב לי, הייתי מאוד פגוע“, הוא אומר, ומטון דיבורו ניכר שהעלבון עדיין צורב. “הם הלכו מרב לרב, ואמרו שאקשטיין הוא טְרֵייף, לא כשר, הוא מיסיונר. אמרו שכל הקטע מאחורי הקרן הוא שנוצרים רוצים להמיר את דתם של יהודים. הם הלכו לרב אברהם שפירא, נתנו לו הצהרה, והוא חתם על זה“. אקשטיין מחפש קלסר שבו לדבריו הוא שומר את כל ההכפשות נגדו, אך לאחר כמה דקות מתייאש וממשיך: “אפילו אפי איתם, שהיה תלמיד של הרב שפירא, לא הצליח להבין איך הוא חתם על החרם נגדי. הוא אמר לי שהרב שפירא פשוט לא הבין נכון“.
המימון שמעניקה ‘הקרן לידידות‘ לקייטנות משרד החינוך שייפתחו בקיץ הקרוב, גרר מתקפה נוספת. לפני כחודש פורסם כי הרבנים דב ליאור וצפניה דרורי אוסרים על השתתפות בקייטנות הללו, בשל המקור האוונגליסטי של הכספים. בדברים שנשא לפני תלמידיו אמר הרב ליאור כי גדולי הרבנים ובהם הרב מרדכי אליהו, הרב אברהם שפירא, הרב יוסף שלום אלישיב והרב עובדיה יוסף פסקו כי אין לקבל תרומות וכספים מהקרן הנוצרית. הרב דרורי, בראיון לאתר ‘כיפה‘, אמר כי “אסור באופן חד־משמעי לקבל כספים מנוצרים, מכיוון שזה מחזק את הנצרות בעולם... זה אפילו לא קשור לעבודה זרה, אלא שאסור לחזק את הגויים מכיוון שהם יאמרו שכל קיומה של המדינה הוא בזכותם. האיסור היה קיים בבבל וקיים גם היום. אם נותנים לרב אקשטיין לחלק את הכספים הללו, עוברים על איסור של מיסיון ועל איסור של גוי לחנך את ילדי ישראל“.
אקשטיין אומר שאינו מבין מה קרה, ואיך ייתכן שמגייסים את השמות הללו נגדו. “העברתי לרב אליהו כסף, הרב עובדיה אפילו הקדיש לי משהו, אמר לי ‘אתה צדיק‘. העברתי גם הרבה כסף לרב יצחק דוד גרוסמן ממגדל-העמק. הוא יודע שאני לא מיסיונר, הוא אפילו ערך את החופה שלי, אבל הפסיק לקבל ממני תמיכה בגלל סיבות פוליטיות. פתאום הפכתי להיות שאלה הלכתית, חומר רדיואקטיבי. תושב ממוצע בבני-ברק, עיר שבה אנחנו מימנו את בית התבשיל במשך שנים רבות, כבר לא יכול לקבל מאיתנו כסף, כי כיום העירייה מסרבת לתרומות מנוצרים. הם מעדיפים שהילדים שם יישארו רעבים, מאשר לקבל תמיכה כזו“.
ההתקפות נגדו בארץ, הוא אומר, החלו עוד כשגר בארה“ב, וגררו תגובות גם שם. “במשך ארבע שנים למדתי דף יומי בכולל של ‘לייקווד‘ עם ראש הישיבה. אבל אחרי שבישראל הנושא נהיה נפיץ, הגיעה שאלה למועצת הגדולים של הישיבה. קראו לי לתשאול וסירבתי להגיע. בהיעדרי הם דנו בשאלה ‘האם מותר לאקשטיין ללמוד תורה בישיבה, כי הוא חולק תורה כזאת עם גויים‘“. לדברי אקשטיין, שניים מהרבנים הצביעו בעד המשך השתתפותו בלימוד, ושניים אחרים התנגדו. “פתאום הפכתי להיות נושא לדיון ברחבי ארה“ב“, הוא אומר.
אתה לא מבין את החשדנות כלפי נוצרים שרוצים לתת לנו כסף? אתה משוכנע שאין להם שום אינטרס?
“מדובר בעיקר בפרוטסטנטים שמאמינים בתנ“ך, ובו היהודים מוגדרים כעם הנבחר, עם סגולה. הם אוהבים לצטט את הפסוק מבראשית י“ב ג‘: ‘ואברכה מברכיךָ ומקללךָ אָאֹר, ונברכו בך כל משפחות האדמה‘. פסוק אחר שהם מאמינים בו הוא מישעיהו: ‘נחמו, נחמו עמי‘. מבחינתם הקב“ה מדבר אליהם, אומר להם ‘נחמו את עמי‘. יש להם מצווה לברך את ישראל ואת העם היהודי, ובצניעות אקח חלק מהקרדיט בעיצוב האמונה הזאת“.
לדבריו, בקהילה הדתית-לאומית בישראל השנאה כלפיו עמוקה יותר מאשר בקרב החרדים. הוא מספר כי לאחר ההתנתקות פנו אליו נציגים של מפוני גוש קטיף וביקשו שהקרן לידידות, שידועה בתרומותיה לקליטת עלייה, תסייע לקהילת בני המנשה, ממתיישבי הגוש. אקשטיין הקצה לכך מיליון דולר, אך ביקש מהפונים לוודא שרבניהם מאשרים את התרומה ממנו. “הם חזרו אליי עם מסר זהה לזה שקיבלתי מרוב הארגונים הדתיים: אנחנו מתביישים, אבל הרב לא מאשר“.
דבר דומה קרה לו לדבריו עם ארגון ‘איחוד הצלה‘, גוף התנדבותי חברתי שמאגד חובשים, פראמדיקים ורופאים מרחבי הארץ. “נשיא הארגון אמר לי, ‘אני מצטער, אבל אם ניקח כסף נאבד מתנדבים. הרבנים יהיו נגדנו‘. אמרתי לו ‘לא רוצה - לא צריך‘“.
את ההתנגדות למפעלותיו הוא מרגיש היטב גם בחייו האישיים. “לא הייתי רצוי בהרבה בתי כנסת. לא הסכימו אפילו שאעלה לתורה. אני בחור שגדל בישיבת הסדר, בציונות הדתית - למה אני צריך לשמוע אפילו כשאני נוסע לארגנטינה שזו בעיה לתת לי עלייה, כי אני ‘מומר‘? אני לא רוצה את זה. במשך שנים הייתי מאוד פגוע מזה“.
אתה מתפלל כיום בבית כנסת?
“כמעט ולא, בעיקר באוהל יחיאל“, הוא צוחק, מתכוון לביתו שלו. לאחר מחשבה הוא מציין שני מניינים שאליהם הוא מרשה לעצמו ללכת. “לא אני השתניתי, הציונות הדתית השתנתה“, אומר אקשטיין. “אני נשארתי כפי שהייתי. ואני לא היחיד שאומר את זה“.
לצד העלבונות המוטחים בו, יש לאקשטיין גם לא מעט רגעי נחת. הידיעה שכמעט כל ישראלי מכיר את שמו ואת קולו, מסבה לו הנאה מרובה. “אני מת על זה“, הוא אומר. “זה מאוד מלטף לי את האגו. אני נכנס למשל למעלית, מבקש ממישהו שילחץ על קומה שש, והוא עונה לי ‘הקול שלך ממש מוכר. אתה הרב אקשטיין?‘. אישית זה מאוד מספק“.
במהלך השיחה מרבה אקשטיין לשלב שמות ידועים ולציין את קשריהם איתו. בין היתר הוא מזכיר את סטיבן ספילברג שמפיק את סרטי התדמית של הקרן, את אלי ויזל שהציע לו עבודה בוושינגטון, את ראש הממשלה בנימין נתניהו, רבים משרי ממשלת ישראל ועוד ועוד. קשרים ויח“צנות הם בהחלט הצד החזק של הקרן לידידות ושל העומד בראשה, שמקפידים להופיע תחת כל עץ רענן בתקשורת הישראלית. נוסף לפרסום הישיר שלה יצרה הקרן שיתופי פעולה רבים כדי לקבל חשיפה מקסימלית. כך למשל היא מעניקה חסות לתוכנית הבוקר ‘אורלי וגיא‘ בערוץ 10 ולמגוון תוכניות בערוץ 2.
אתם משקיעים המון במערך יחסי הציבור שלכם בארץ. למה לא להשקיע את המאמץ הזה באמריקה, כדי להשיג עוד תרומות?
“אתה טוען שהחשיפה גדולה, ואני חושב שהיא לא מספיקה. הרי אפשר למצוא בכל יום בעיתון ידיעה שקשורה אלינו בצורה ישירה, על כאלו שקיבלו מאיתנו כסף, אבל מבלי שנוזכר. המטרה שלנו היא לא רק לקבל יחסי ציבור טובים בתקשורת, אלא להעביר את המסר. בכל נאום אני מספר מאיפה הכסף מגיע ולמה נותנים לנו אותו. אני מדגיש שהוא מתורמים פרטיים, לא אישי שלי. ויש גם אלמנט של כוח. כשאתה הארגון הפילנתרופי הכי גדול בישראל, אתה רוצה ‘מושב ליד השולחן‘, השפעה, שיהיה לך קול בנושא הרעב והעוני“.
יהיו שיגידו - עוד פעם יחיאל אקשטיין חייב להידחף לתקשורת.
“אני מבין את זה, אבל לא מסכים. אני חושב שכל ארגון מנסה להכניס לתקשורת את השם שלו או את המטרה שלו. שנים עשינו את העבודה ונתנו כסף לארגונים, עכשיו אנחנו רוצים גם את ההכרה“.
הדרכים שנוקטת הקרן לידידות בדרך אל ההכרה יכולות גם לעורר תחושות לא נעימות. “עבור ישראלים רבים, ארץ הקודש אינה ארץ הבחירה, אלא ארץ של עוני“, אומרת קריינית בפרסומת טלוויזיונית של הקרן, כשברקע נראות נשים מבוגרות שמחפשות מזון בפחי האשפה. “1.6 מיליון ישראלים רעבים, מתוכם 850 אלף ילדים וילדות שהולכים לישון רעבים מדי ערב. מבוגרים רבים אינם יכולים להרשות לעצמם טיפול רפואי ותרופות נצרכות, מאות אלפי משפחות אינן יכולות להרשות לעצמן לשלם שכר דירה וחשבונות ולהכין ארוחת ערב לילדים“. קשה לראות את הפרסומות האלה בלי להתרגש. ואחר כך להתעצבן.
ככה מגייסים כספים גם מהנוצרים? מציגים להם את ישראל כמדינת עולם שלישית? מדכא לראות את עצמנו ככה על המסך.
“זו תחושה לגיטימית, אבל כן, ככה מגייסים כסף“, משיב אקשטיין. “אנחנו טובים בלהראות את המצב בישראל. בנוסף, אנחנו לא ממציאים כלום. הכול מבוסס על עובדות“.
ובכל זאת, ישראלים יכולים להיעלב מפרסומת כזו.
“יופי, מעולה! אנחנו לא יוצרים מצב, אלא מראים אותו כפי שהוא. אתה יכול להשתמש בזה כדי להאכיל ילד רעב, או להראות תמונה חיובית יותר, ולילד לא יהיה אוכל פעם
דיבור רציני?
“השם שלי נמצא בין המועמדים, אם כי לא אני הצעתי זאת. כמה ח“כים ביקשו שאתמודד והם תומכים בי, אבל אני לא יכול לפרט מי הם. זה יכול להיות כבוד מאוד גדול בשבילי. אני חושב שנשיא שהוא במקור אמריקני שעלה לארץ, מישהו עם כיפה, רב מוסמך, אחד שמדבר אנגלית בזמן שישראל סובלת מדה־לגיטימציה בעולם - יכול לעשות רק טוב למדינה“.
הח“כים שתומכים בך הם דתיים?
“יש מהם דתיים בצורה הרחבה יותר של המילה“.
אם תיבחר לנשיא, מה הדבר הראשון שתרצה לעשות?
“שלושה דברים. הראשון הוא לשים את הפוקוס על החברה. שמעון פרס הוא אדם מדהים, ולא יהיה עוד נשיא כמוהו, אבל הפוקוס שלי לא יהיה על הטכנולוגיה או על המוח. אני ארצה לשנות את המצב המביש שבו ניצולי שואה סובלים רעב. דבר שני הוא להיות הגשר, לחבר בין כלל המגזרים - דתי־לאומי, חרדי, ערבי. הדבר השלישי הוא להציג את הסיפור הישראלי ברחבי העולם בצורה אמיתית וחיובית“.
יש סיכוי שתהיה נשיא?
“יש סיכוי“.
ואם לא נשיא, אולי מוזיקאי. מתברר שאקשטיין עסק בצעירותו במוזיקה, ואף הופיע בבנייני האומה בירושלים עם שירים יהודיים וגיטרה. לדבריו שימש כמופע חימום לרוקר היהודי מספר אחת - הרב שלמה קרליבך. “הוא אחד מחמשת האנשים שהכי השפיעו עליי“, אומר אקשטיין.
אפשר לזהות דמיון בין הגישות שלכם לחיים, ליהדות.
“נכון. אבל ההבדל הוא שאני רואה כבר בחיי את הצדק שלי יוצא לאור. למשל כשמגזינים כמו ‘נשות הדסה‘, שלא היו מוכנים לקבל בהתחלה את המודעות שלנו, מקבלים אותן עכשיו (ולאחרונה אף הוכתר שם אקשטיין כאיש השנה – צ“ק). אני רואה את ההצלחה שלי במלחמה הזאת בחיי. לצערי קרליבך לא זכה לכך“.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
