בפעם הראשונה, עליתי להר הבית
המודעות ההולכת וגוברת לזכותנו על הר הבית הביאה את רחלי מלק־בודה לעלות, לראשונה בחייה, למקום הקדוש ביותר לעם היהודי. היא חזרה משם מובסת
כבר עמדתי בהרבה תורים בחיי. במשרד הפנים, בכניסה ללובר, בהמתנה ללונדון איי. באף אחד מהם לא ממש נהניתי, אבל שם, בעודי מנסה לפלס לעצמי פתח אוויר בין אלפי האנשים שנדחסו בשרוול הצר, שנתחם בבד יוטה מכוער כדי למנוע מפרסונות נון גראטה להשתחל דרכו, הרגשתי, לראשונה בחיי, מושפלת.
עשר כניסות פעילות יש למתחם הר הבית. תשע מהן נטלו המוסלמים, ואחת הותירו אנשי הוואקף לרווחת היהודים והתיירים. רווחה אמרתם? ובכן, לא בטוח שאפשר לכנות את הסיטואציה, שבה אנשים מבוגרים נאלצים לעמוד שעתיים על רגליהם רק בשל היותם יהודים, "רווחה". הכניסה דרך "שער המוגרבים" פועלת בשעות מוגבלות בלבד. ביום שבו ביקרנו שם, למשל, הודיעו שב־11:00 בבוקר ההר ייסגר ליהודים. איך יספיקו כל האלפים להיכנס? טוב, הם לא יספיקו.
התור הארוך השתרך עד למרגלות עיר דוד, והוא נחלק לאנשים שהוואקף לא חושש לגביהם ואנשים שכן. בקיצור - הוא מתחלק בין יהודים ללא יהודים. וכך, בעוד שבשביל הימני התנועה זורמת חופשי, ותיירים סינים וקוריאנים שאין להם מושג מהחיים שלהם נכנסים למתחם באין מפריע, בשביל השמאלי עומדים חובשי הכיפות והשביס וממתינים לרגע המיוחל שבו יינתן להם אישור כניסה על ידי מפקד הר הבית.
"כמו סוסים במכלאה", ממלמל מישהו לידי, שמתגלה כנועם ארנון, דובר היישוב היהודי בחברון. מחוץ לשרוול, בחור ג'ינג'י משופם משעין את ידיו על הברזנט ומחליף מילים עם ארנון. זהו יהודה גליק, יו"ר הקרן למורשת הר הבית ומנהל מכון המקדש, שקיבל צו הרחקה מהמתחם על ידי המשטרה בטענה שהוא מעורר פרובוקציות, ומאז הוא שובת רעב.
"תן לזקנה לשבת", מבקש אחד האנשים מקצין המשטרה שעומד על יד מכונת הבידוק. היא מפלסת את דרכה, חצי מעולפת, וניכר שהסיטואציה קשה גם עבורו.
"תבינו", הוא אומר לנו, "זה הכל נהלים מלמעלה. המטרה שלנו היא לשמור על השקט בהר, שלא יהיו מהומות ושכל מי שנכנס ייצא בשלום".
"אז למה אתם מפרידים בין יהודים ללא יהודים?" שואל אותו אחד האנשים, "אתה רוצה שאזכיר לך מתי הפעם האחרונה שעשו דבר כזה?"
עד מהרה מתברר שהנושא מורכב אפילו יותר. אלו לא היהודים שמטרידים את אנשי הביטחון בהר, אלא היהודים שנראים דתיים. אותי למשל הסכימו להכניס ללא ליווי, משום שלבשתי מכנסי ג'ינס וטי שירט ונראיתי כאחרונת התיירים. אך את שמעון ריקלין, ארכיאולוג ואיש תקשורת חובש כיפה שבזמנו החופשי מעביר סיורים בהר הבית, סירבו להכניס יחד איתי.
רק בעשר וחצי, כחצי שעה לפני שההר נסגר ליהודים, נפתחו השערים. השומרים כינסו את כולנו לדבוקה, הגדירו אותנו בתור "קבוצה" והצמידו לנו ליווי משטרתי. וכך, כשהשוטרים מאיצים בנו מלפנים ומאחור צעדנו בשרוול, כמו עדר פרות המובל לשחיטה, לעבר פתחו של הר הבית.
"עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים", מלמל ריקלין למרגלות שער הכניסה, במה שנדמה כמו טקס פרידה מהתפילה, האסורה כידוע בשטח ההר.
מלמטה אנחנו מבחינים בהמוני המתפללים בכותל. "סתם קיר תמך", מפטיר ריקלין לעברי. "אנשים לא מבינים שאין לו שום ערך רוחני. פה חנו העגלות. שם - (מצביע לעבר כיפת הסלע) - נמצא הדבר האמיתי".
זאת הפעם הראשונה שאני מבקרת בהר הבית, והנני נושקת לגיל 31. במשך שעות ההמתנה המרובות יצא לי לחשוב על כך - מדוע בעצם לא ביקרתי שם עד היום? למה זה לא בנפשי? התשובה היחידה שנשמעה הגיונית היא שפשוט לא חונכתי לכך. במשך שנים הכותל היה פסגת שאיפותיי היהודיות והמקום הכי קדוש שניתן לגעת בו. הר הבית לא היה בלקסיקון, ואולי אפילו נתפס בעיניי כמקום של "משוגעים".
האווירה במתחם מדיפה ריחות משונים של סינדרום ירושלים. אפשר להרגיש את הקדושה, לחוש את המתח באוויר, אך בו זמנית גם להירתע ממנה.
לפני פסח קיימו ארגוני המקדש מעמד של תרגול הקרבת קרבן פסח. באירוע נכחו כהנים לבושי לבן, ובשיאו של המעמד נשחט כבש לעיני הנשים והילדים. כשצפיתי בוידאו של הטקס, הוא הזכיר לי סצנות נשכחות מסדרות ימי ביניים כמו "משחקי הכס" ו"הוויקינגים", והצפייה בו עוררה בי רגשות מעורבים. האם אנחנו אכן מייחלים לימות המשיח ולחזרת עבודת הקרבנות? הרי אם מתנתקים לרגע מכך שזוהי הדת שלנו, מדובר בטקס פולחני מזעזע למדי. בכלל, כשמפשפשים בהיסטוריה מגלים שהימים בהם בית המקדש עמד על תילו היו מלאים בסכסוכי כבוד ובפרשיות שחיתות. לא פעם ניצב ההיכל במוקד מעשי רצח ושפיכות דמים, גזל, ביזה ומה לא. דווקא כאשר נראה שהעולם מתקדם לכיוונים מוסריים יותר; היחס לחיי אדם גבוה ממה שהיה בימי קדם וטרנד הטבעונות פושט כמו בשדה קוצים, המחשבה על כך שבימות המשיח נחזור לימים שבהם כבשים ופרים עלו על המוקד כל אימת שמישהו יחטא ודמם יותז לכל עבר נראית מפחידה למדי.
"אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג" (רמב"ם הלכות מלכים). בתוך תוכי, אני מודה, מקננת תקווה שכשיבוא המשיח הוא יהיה מעודכן תקופתית. שבית המקדש השלישי יהיה המקום המתקדם ביותר באנושות מבחינה מוסרית ולא להפך. שעבודת הקורבנות תסתכם במנחת סולת, והתורים ובני היונה יוכלו להמשיך לעוף בחופשיות.
בכניסה לשטח ההר ניצב איש דת זקן ובוחן בעיניים יוקדות את כל הבאים בשער. לפתע הוא צד אותי במבטו ומסמן לאיש הוואקף לגשת אליי. "גיברת", פונה אלי השוטר בעברית קלוקלת, "את צריכה להתכסות". ריקלין, שכנראה כבר מכיר את כללי הצניעות המחמירים, לא מאפשר לי אפילו להתווכח. הוא מסיר את חולצתו ומניח אותה עליי, כשהוא עצמו נותר בגופייה לבנה.
אנחנו מתקדמים לכיוון צלעו הדרומית של ההר, ונתקלים במעין עמודים קטנים שחלקם מעוטרים בכותרות מוזהבות. ריקלין מסביר לי שאלו הם שרידיו של הסטיו המלכותי - בזיליקה ציבורית מפוארת ובעלת ממדים גדולים מאלו של בית המקדש עצמו, שנבנתה על ידי המלך הורדוס מכיוון שלא הורשה להיכנס להיכל בשל היותו נוכרי. הורדוס נהג להזמין לשם את אורחיו ומנהיגי המדינות כדי שיהיה להם ממה להתלהב בזמן שהיהודים עבדו במקדש.
מול שרידי הבזיליקה פגשנו את "הממלמלות" הראשונות - קבוצה של כ־30 נשים מוסלמיות עטויות רעלות שתפקידן לזעוק "אללה אכבר" ללא הפסקה כל אימת שיהודים דתיים מתקרבים אליהן. "אומרים שראאד סלאח משלם להן כסף כדי שיישבו כאן", מסביר ריקלין, "הרעיון הוא להפגין נוכחות ולהפוך את הביקור של היהודים בהר הבית לכמה שיותר מעיק, כדי שנתחפף מכאן מהר ככל האפשר".
"אבל הן נראות כל כך עצבניות", אני לוחשת לריקלין, "אולי אגש לשם ואפתח בשיחת רעים כדי לרכך קצת את המתח?"
"למה לא, תיגשי", אומר לי ריקלין בקול מבודח, "אם בא לך להצית בשנייה את כל המזרח התיכון".
הממלמלות והממלמלים חזרו על עצמם בכמה מקומות אסטרטגיים בשטח ההר, ופתאום זה הכה בי: אולי כל העניין הזה של הגבלת הנוכחות הישראלית בהר הבית הוא בעצם נקמה. אולי התור הארוך הוא הדרך שלהם להחזיר לנו על השעות שהם עומדים במחסומים; אולי האיסור להתפלל בשטח המתחם הוא הצורה שבה הם יכולים להראות לנו למי יש אלוהים יותר גדול. הר הבית הוא המקום הכמעט יחיד בשטח ישראל שבו הם בעלי הבית, המקום היחיד שבו הם מורשים על פי חוק להפגין שליטה על יהודים, ולא להפך. והם מנצלים כל רגע מהפריביליגיה הזו.
הקבוצה נעצרת כדי לצלם את מסגד אל אקצה, אך שומרי הוואקף מאיצים בנו להתקדם בסיור. הסצנה הזו תחזור על עצמה בכל מקום שבו ניעצר להסברים. לפעמים יפרגנו לנו חמש דקות, לפעמים ידחקו בנו לסיים אחרי דקה וחצי בלבד. ניכר על פניהם שהם מפחדים שבכל רגע תיווצר תסיסה. וזה למרות שהקבוצה שלנו כללה בעיקר זקנים עם כובעים של חברת ביטוח, מצלמות רפלקס וריח של קרם הגנה.
אנחנו צועדים הלאה לעבר השטח המזרחי של הבית, ונעמדים מול שטח עזרת הנשים. המדריך עוצר אותנו ומסביר שעד כאן מותר לנו להתקדם מבחינת ההלכה. הורדוס בנה בהר לכיוון דרום, צפון ומערב, והציר היחיד שנותר כפי שהיה הוא הציר המזרחי, במקום שבו דורכות רגלינו. אם נחפור משם, כך לדברי המדריך, נמצא את השער שממנו הוציאו את השעיר לעזאזל.
משמאלנו ניצבת רחבת בטון, ובקצה שלה שער שפונה לכיוון מכה. "אלו משטחי תפילה שהמוסלמים בונים בהר הבית", מסביר ריקלין, "המטרה היא ליצור מצב שכל השטח, גם החיצוני, ייחשב כמסגד ויהודים יימנעו מלהיכנס אליו".
אנחנו ממשיכים להקיף את המתחם ומגיעים לעבר שער הרחמים. הזקנים
מתברר שבסוף שנות ה־30 של המאה העשרים נערכו שיפוצים במסגד אל אקצה ותקרתו הוחלפה. בתקרה שולבו קורות עץ קדומות, שחלקן תוארכו לימי בית המקדש הראשון, ואחרות לתקופה הרומית. אחרי שהוצאו מהמסגד הועברו הקורות בחלקן למחסנים שליד מוזיאון האסלאם. בשלב מסוים הן הוצאו אל מחוץ למחסנים ושכבו כשהן חשופות לעיני כל. במהלך השנים הן המשיכו להתגלגל ממקום למקום וכיום, מה שנותר מהן מונח באין מפריע למרגלות המדרגות המובילות אל שער הרחמים, משל היו עצים להסקה ולא מעבר לכך.
בפינה הצפון מזרחית של ההר אנו מבחינים בשער השבטים, דרכו חדרו הצנחנים לעבר שער הבית. אחד מהם נמצא איתנו בקבוצה, ומספר שכאשר הם נכנסו לשטח ההר נורו לעברם מרגמות מתוך מבצר ירדני שעמד באזור שער הרחמים. "הם ידעו שאנחנו לא נירה לעבר ההר בגלל הקדושה שלו, הוא אומר, ופשוט ניצלו את המצב".
השעה 11:00, ואנשי הוואקף מזרזים אותנו כדי שנצא מהמתחם. חצי שעה, זה כל מה שהוקצב לנו כדי לבקר במקום הקדוש ביותר בארץ. לפני היציאה אנחנו עוברים לאורכו של הכותל המערבי מהצד הפנימי שלו. מבחוץ נשמעים קולות המתפללים, שלמעשה מתפללים לכיווננו. רק כאשר פסעתי שם הבנתי למה התכוון ריקלין כשאמר "בסך הכל קיר תמך".
ביציאה מהמתחם החל להתעורר וויכוח בין התיירים. חלק מהם טענו שהסטטוס המתוח בהר נוצר בגלל תנועות נאמני הר הבית. "ברגע שהם התחילו להתארגן, המשטרה החריפה את הנהלים שלה", אמר מישהו. אחרים סברו שדווקא בזכות המאבק שלהם אפשר עדיין לבקר שם.
כשיצאנו מהשער לעבר סמטאות העיר העתיקה, שאל אותי ריקלין אם נראה לי שאשוב לבקר שם. עניתי לו בכנות שלא. "זה בגלל התור הארוך?" הוא שאל. "לא", עניתי בפשטות. "זה בגלל שהר הבית כבר לא בידינו. אני אבוא לכאן שוב רק כאשר לא ארגיש כאן כמו אורחת".
לפני 73 שנים ביקשה סבתי עליה השלום, אז נערה בת 15, להיכנס לביתה לאחר שהגרמנים רצחו את כל בני משפחתה. הם אפשרו לה לאסוף מספר חפצים אישיים, וכשנכנסה ראתה כיצד השכנים הנוכריים שלה יושבים על הכיסא של אביה וממיינים את הרכוש שבזזו מהחדרים. "הדבר האחרון שהיא הייתה רוצה", אמרתי לריקלין, "הוא שהנכדה שלה תיאלץ לעבור שוב את ההשפלה הזו".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
