החרדי שמצא את דרכו דווקא בכתבי הנצרות
עמנואל (שם בדוי) גדל במשפחה חרדית ומגדיר את עצמו גם היום ככזה, אולם רגשותיו הדתיים לא באו על סיפוקם והובילו אותו אל כתבי הנצרות, שם הוא מצא את מבוקשו. דעה
אני יהודי. אורתודוכסי. כך לפחות אני מוגדר פורמאלית וכך אני נתפס בעיני מכריי. באשר לתפיסתי את עצמי, הדברים מורכבים מעט יותר. נולדתי למשפחה חרדית והתחנכתי במוסדות תורניים למהדרין. מיטב שנות נעוריי רוויות היו ביינה של תורה, אפופות בשברי אותיות רש"י ומוארות בשפע אלוהי שקרן מתוכן, אותם שתינו בשקיקה. ובכל זאת, נפשי לא שקטה.
מבט ישיר ומפוכח בקיומו של הפרדוקס. האפיפיור פרנציסקוס צילום: אי-אף-פי
היהדות האורתודוכסית החלה מתבררת ככזו רוויית חרדה. לא חרדת אל הייתה זו, כי אם חרדה מהיתכנות הפגישה אם האל. במסגרת המחשבה היהודית הוקמו מערכות שונות ומפותלות שכל מטרתן ליצור הבחנה ברורה בין שמיים וארץ, בין ממלכת האל לזו של בני אנוש. מגמה זו יש לה גם על מה שתתבסס, הרי בן האדם יצור שפל ומוגבל הוא; יצור שבמסגרת תודעתו אינו מסוגל להתנתק מרגליו הנטועות עמוק בארץ. אשר על כן, שומה עלינו לנטרל כל זיקה בין אלוהים ואדם. עלינו לחנוק,לנטרל, את מאפיין האבהיות של האל. הוא אינינו אבינו. אכן, מתפללים אנו לאלוהים, פונים אנו אליו כאל 'אב', 'רחום', 'מושיע'. אך כמה אירונית פנייה זו שעה שרגליו של האל הודחקו מבית המדרש ומספרי ההגות היהודיים?
הייצור הדתי שנולד מתוך מגמה זו אינו אלא בן אנוש בודד ומבודד בתוך מערכת מתוחכמת ומסועפת שכל מטרתה להסתיר את פני האל. חלילה לנו מהביט בפניו. היהדות אינה אוהדת פארדוקסים תיאולוגיים. מבקשת היא לשמור על הבחנה חדה וברורה בין מושאי מחשבתה. האל מכאן והאדם מכאן. אך כתוצאה מכך משלמת היא מחיר כבד. את אלוהיה היא מאבדת. שוב הוא אינו חובק כל, שוב האל אינו טוטאלי. מצונף ומסוגר בממלכתו האינסופית, מאפשר האל הרבני את חירותו של האדם. אך כמה חילונית חירות זו, כמה מדוללת.
הרהורים אחרונים אלו החלו משוטטים בליבי ככל שהלכו עיניי והעמיקו בדיוקי סוגיות הנוגעות לדין אוכל כרובית בשבת אחר זמן מנחה קטנה. שיערתי שאוכל למצוא מזור לנפשי בהגותם של גדולי ישראל. דפקתי על דלת הרמב"ם, אך תיכף קמצתי את אגרופי ונסוגתי על עקבותיי. אינני חפץ באל מנוכר וערירי כפי שמתגבש מאותיות מורה הנבוכים. המשכתי והתדפקתי על דלתותיהם של שאר מאורי ישראל. אך גם כאן מצאתי את רגלי השכינה נדחקים מד' אמותיו של האדם. בצר לי מצאתי את נפשי שסועה. רחבה הייתה תשוקתה, אך כתליה סדוקים ושבורים. אודות השאלה 'אם יש אלוהים בקרבנו?' נאלצתי להשיב 'אין', כי לא בנפשי אמצאנו.
השינוי חל שעה שנחשפתי לתיאולוגיה הנוצרית. הדבר הראשון שמשך את תשומת ליבי היה המבט הישיר והמפוכח בקיומו של הפארדקוס בלב ליבה של התודעה הדתית. רובינו
השילוש הקדוש עלול להיתפס בעיני רבים כמעוות וחסר כל שחר. אלוהים ילד בן ובכך נעשה אדם. אכן, כה חסר פשר. אך המסתורין עשויי להתבהר רק לאור הנחתו בהקשר תיאולוגי רחב. להתבהר, לא להיפתר. שכן, על המאמין להביט נכוחה בפאראדוקס השילוש ולהכיר בהכרחיותה. יחסי אל-אדם ואל-עולם מחייבים ומצדיקים את הפארדוקס שאת ביטויו המלא אנו מוצאים בתורת השילוש. 'אלוהים נעשה אדם', אין פירושו אלא כי האל הביא את עצמו לשלימות מלאה בכך שהוא מכיל גם את תודעתו המוגבלת של האדם. ברגע זה נרדם האדם ומתעורר הוא מחדש בתוך האלוהים, בתוך תודעה אלהית. מעתה רשאי המאמין להתפלל. לא להתפלל 'אל', כי אם 'בתוך' האלוהים. בו ברגע שהמתפלל מבקש את נפשו לדבר 'בתוך', ברגע זה ממש פוסק פיו מדבר ופותחת נפשו בתפילה הנמשכת ונמתחת כרקיע השמים.
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
