ראשי » יהדות » בית מדרש

משחקי השף הקדוש: לשחזר את המטבח של המקדש

לא מעט מאמץ הושקע בשבועות האחרונים בשיחזור ההרכב ותהליך ההכנה המדוייק של החלות הללו, 'המנחה החדשה' של חג הביכורים. אמנם כבר עבר זמנו ובטל קרבנו, אבל טוב לדעת שיש מי שטורח לחשוף כיום את מסתרי המטבח היהודי

ארנון סגל | 6/6/2014 11:22

תגיות: בית חלומותיי

ככלות הכל מדובר בשני כבשים בשנתם הראשונה שעליהם מניחים שתי חלות עצומות (כ-56 על 32 ס"מ לפי השיטה האמצעית). את כל המכלול הזה, עשרות קילוגרמים, צריך כהן חסון במיוחד להניף בבת אחת במקדש בחג השבועות. ביום ראשון השבוע בהר הזיתים, במהלך מעמד תירגול הקרבן הזה, בחירה של כבשים גדולים במיוחד הצריכה את הכהן אליעזר גולדשמיט למאמץ-על כדי להרים את כל זה יחד. בימי הבית, אחרי ההנפה היו הכבשים מוקרבים כקרבן שלמים ואילו החלות – נאכלות לכהנים.

רבנים דתיים לאומיים בהר הבית, החודש אלי ברץ

התכונה סביב העניין הזה כללה השנה גם התכנסות בנווה צוף שבו עשר נשים אפו את הלחמים המדוברים בתנור תחת שרביט הניצוח וההוראות של תושב המקום, פרופ' זהר עמר מאונ' בר אילן, המומחה מספר 1 לשיחזור הוויי החיים הקדום. עמר עסק בעבר בשיחזורו של לחם הפנים, במחקר שתועד כאן בהרחבה לפני כשנתיים. במקרה דנן, ראוי לומר, העניין פשוט יותר. על לחם הפנים היה להישמר טרי גם לאחר שבוע שבו שהה על השולחן בהיכל, ובנוסף – הוא למעשה מצה – כך שעמר נדרש למאמצים רבים כדי להגיע להצעת שיחזור סבירה ואכילה של ככר הלחם הזו ללא התפחה. שתי הלחם, לעומת זאת, הוא קרבן הציבור היחיד המובא במקדש כשהוא חמץ, כלומר ניתן להתפיחו, ואף אין צורך לאפותו ימים רבים קודם לאכילתו – וממילא בקלות רבה יותר ניתן להגיע לתוצאה טעימה וראויה שלו. במעמד הניסוי הפומבי שנערך בנווה צוף השנה, כך לדוגמא, לא הספיק עמר עצמו לטעום מהחלות לפני שחוסלו בידי הקהל.

החלות עשויות מסולת, כלומר חיטה שנטחנה בגריסה עבה יחסית באופני הכנה שונים. בין השאר נבחנה בידי עמר סולת שהופקה מחיטת הלחם המודרנית, ולעומתה סולת של חיטת הדורום העתיקה (סמולינה), זן החיטה שהיה מצוי בארץ ישראל בימי קדם. אגב, עמר איננו לחוץ בהכרח לשחזר במדוייק את אופן ההכנה הקדום. בהתאם לדרישות ההלכה

הוא מנסה לשלב בתהליך ההכנה גם מרכיבים מודרניים שעשויים לשפר את איכות המוצרים. עמר מציין שחיטת הדורום הקדומה תופחת באופן מוגבל יותר מאשר החיטה המודרנית, חיטת הלחם, ואולם יתרונה הוא בשמירת הלחות שבה לאורך זמן, וכך נשמרת טריות הלחם. בעבר זה היה יתרון מובהק, בהעדר אמצעי קירור וחומרי שימור הקיימים בימינו, ובפרט באפיית לחם הפנים שכאמור היה צריך להישמר בטריותו במשך יותר משבוע.

ואולם מבחינה עקרונית-הלכתית אין כל הבדל בין סוגי החיטה ושני המינים הללו כשרים לשמש כחומר גלם למנחות. לחילופין ניתן גם לערבב בין שני מיני החיטה. כל האפשרויות הללו נוסו במסגרת מחקר זה, והמסקנות הובאו בהצעת ההכנה המצורפת כאן. ואמנם עדיין קיימת הגבלה הלכתית לגבי מוצא החיטה – היא חייבת לגדול בארץ ישראל דווקא, ולבוא דווקא מהתבואה החדשה שצמחה בשנה זו. אגב, בשנים האחרונות שוב החלו לגדל זן משובח של חיטת דורום שפותח בארץ ישראל.

כמות הסולת לשתי הלחם הייתה שני עשרונים, עישרון לכל חלה. שתיהן יחד הופקו משלוש סאים חיטה (סאה היא מידת נפח שערכה 3.3 עשרונים) המתורגמות במידות מודרניות לפי שיטת הרמב"ם ל-17 ק"ג חיטה לשתי החלות, שלאחר טחינה וניפוי עמדו על עשירית מכך לכל חלה – 1.7 ק"ג, דהיינו עשרון. לדעת הגר"ח נאה, לעומת זאת, מדובר על כמות ראשונית של 20 ק"ג לשתי החלות, שהסתכמו לבסוף בעשרון ששיעורו שני ק"ג לכל חלה (ובסך הכל ארבעה קילוגרמים לשתי החלות). קיימות עוד שיטות נוספות, ועמר, דייקן שכמותו, ניסה את כולן.

תהליך ההפקה של המנחות כלל סדרת ניפויים שתכליתה להגדיל את הכמות היחסית של החלבון בתוצר, ולהסיר חלק ניכר מההרכב העמילני שנראה כעפרורית לבנה וניכר מאוד בקמח הלבן והדק. כך התקבלה פת נקיה ומשובחת. בשאר המנחות, אלו שנאפו כמצה, נעשה תהליך ממושך המכונה "שיפה ובעיטה", שעניינו להסיר את קליפת הגרגר. זה היה הפתרון שמצאו חכמים בכדי להסיר את הקליפה ללא חשש חימוץ, מבלי לנקוט בפעולה הרגילה של לתיתה – הרטבת גרגרי החיטה במים. ואולם שתי הלחם, כאמור, הן ממילא חמץ ולכן מציע עמר לבחון את האפשרות ההלכתית להסתפק במקרה דנן בלתיתה, הפשוטה יותר לביצוע.

הדמייה של בית המקדש צילום: ''מלכות וקסברגר''

לחם עם קרניים

בימי בית שני טחינת הסולת נעשתה בעיקר בעזרת "ריחיים של חמור", ריחיים שהונעו בעזרת חמור, ובהן אפשר לקבוע מראש את גודל גריסי הסולת הרצויים. כיום אין צורך בחמורים ולא בריחיים כבדות מאבן. בעזרת החשמל אפשר לווסת את גודל הגרגרים הרצוי במטחנת קמח גרמנית משוכללת.

המשנה במסכת מנחות (ו, ז) גורסת ש"העומר היה מנופה בשלש עשרה נפה, ושתי הלחם בשתים עשרה נפה ולחם הפנים באחת עשרה". ההבדל קשור למרקם גרעיני הדגן, שבעומר נעשה משעורים; בשתי הלחם מחיטה טריה שגדלה השנה ואילו בלחם הפנים מחיטה ישנה יחסית. המטרה, מכל מקום, הייתה להגיע לגודל גרגר סולת נקי מיטבי לאפיה.

התפחת הבצק לשתי הלחם נעשתה בעבר באמצעות שאור, בצק שהחמיץ עד מאוד מרוב שהייה. להלכה נקבע שהשאור נלקח דווקא מתבואת השנה שעברה, מפני שבשאור ישן כושר החימוץ והתפיחה טוב יותר. להערכת עמר המשנה מזכירה "שאור" כי זה היה חומר ההתפחה המצוי ביותר באותה עת, אך אין מניעה מלהשתמש לצורך כך בשמרים הנמכרים בימינו, שלהם כושר תפיחה טוב יותר. אגב, השאור מקנה ללחם טעם חמצמץ מובהק, ומכאן כנראה נגזר המונח המקורי של השם חמץ.

שתי הלחם היו מרובעות. אורך כל חלה היה שבעה טפחים, רוחבה ארבעה טפחים ו"קרנותיה" ארבע אצבעות. לפי שיטת רש"י ה'קרנות' הן בליטות של בצק שהיו נתונות בכל אחת מזויות החלה. לפי פירוש אחר, של הרמב"ם, עובי החלה כולה עמד על ארבע אצבעות. על פי הנחיותיו של עמר הכין מפעל 'קילון' שבנווה צוף תבניות אפיה ייעודיות המתאימות בשיעורן למפרט המדוייק של הלחם הן לפי שיטת רש"י, והן לפי דעת הרמב"ם. התבניות גדולות בכסנטימטר עד שניים מהשיעור המבוקש בשל נטיית הלחם להתכווץ לאחר הקירור. את המחקר המלא עתיד פרופ' עמר לפרסם בקרוב.

העדר נתונים מדוייקים לגבי האמצעים והתנאים שבהם נאפו שתי הלחם במקדש הותיר לעמר כר נרחב לניסוי ותעיה, ופתח לשאלות נוספות ולהרבה השערות שכל עוד אינן חורגות מהעקרונות ההלכתיים הן מבורכות למדי, אחרי הכל. צפונות המטבח היהודי מגרות אותו לפעולה, מודה עמר. באיחור של אלפיים שנה הן קוראות לו לחשוף אותן סוף סוף, והוא לא יפספס את ההזדמנות.