עופר חדד: ”לא באתי לייצג את הדתיים בערוץ 2“
עופר חדד, כתב השטחים החדש של ערוץ 2, לא מתכוון לעשות חיים קלים להתיישבות ומתקשה להבין מדוע חושבים שהמערכת שלו שמאלנית. מי שנפרד מהכיפה ושב אליה, כבר לא מאמין במושג דוס מחמד. ראיון
זוהי דירת רווקים כמעט טיפוסית, בקומה האחרונה של בניין ישן המשקיף על רחוב בצלאל, בקצה שכונת נחלאות. הכיור מלא בכוסות קפה חצי ריקות, על המדף מונח נרתיק התפילין והטלית. מעל השולחן פזורים עיתונים מאתמול ומשלשום, לצד מיקרופון של חדשות ערוץ 2, עדיין מחובר למצלמת וידאו קטנה. על קולב מאולתר תלויה חליפה מהסוג שרואים במבזקים מיוחדים שמבשרים לנו מטוב ועד רע. במרפסת רחבת ידיים, עם רוח ירושלמית שלא הייתי מוכן לה, יושב חדד. הוא גר כאן לבד, יוצא מוקדם בבוקר וחוזר מאוחר בלילה רק כדי להתקלח, לישון ולשוב לנווה אילן. מנחלאות הוא טועם מעת לעת, בעיקר כשהוא יושב על כיסא העץ במרפסת, בשקט הזה שאני מפר.
חדד (30), נולד וגדל בראשון לציון. הוא למד בבתי ספר דתיים והיה חניך ומדריך בבני עקיבא. לאחר התיכון למד בישיבת ההסדר בעתניאל והתגייס כבני"ש לחיל המודיעין בזמן קיץ של שיעור ב'. השירות סחף אותו, אולי בגלל אמו שעשתה קריירה צבאית מרשימה. בלי הרבה לבטים הוא חתם על טופס ויתור והגיע אל קורס הקצינים כשבראשו חלומות על ניתוח הזירה המודיעינית הבאה. שום דבר לא הכין אותו למכונית שפגעה בו כהולך רגל - שלחה אותו לאשפוז, שיקום ממושך של שנה ושחרור מהצבא. לבית הספר לקצינים הוא כבר לא הגיע, אך בסיום תקופת ההחלמה חזר למערכת הביטחון, לתפקיד מסווג. כעבור שנה וחצי הבין שזה לא בשבילו והחליט לעזוב.
כשהיה בן 23 נתקל חדד במודעה ששינתה את חייו: "דרוש קשב לחדשות ערוץ 2". מדובר במשרה הממוקמת בתחתית–התחתית של הפירמידה התקשורתית. ההכנה לתפקיד אורכת כ–25 דקות, היא לא מצריכה שום ניסיון, בקושי רצון טוב. העבודה בקשבייה כוללת האזנה לערוצי הטלוויזיה ולרדיו ומעקב אחר חדשות. חיים עם היד על הדופק. במקביל, החל ללמוד באוניברסיטת בר–אילן לתואר בפסיכולוגיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה.
לאחר שנה בקשבייה המאובקת, חדד ארז מזוודה ויצא להודו. תכנן להיות שם ארבעה חודשים, בפועל הסתפק בשלושה. הוא חזר לארץ והתחיל לעבוד כתחקירן במספר תוכניות של מערכת החדשות ובריכוז המערכת של המהדורה המרכזית. כשנולד הרעיון ל"תוכנית חיסכון", תוכנית יומית שעוסקת בכלכלה, הוא נשאב לשם. כאן, אומר חדד, התרחש הצעד המשמעותי ביותר בקריירה שלו. הוא הצליח לחצות את הקווים ולצאת מהעבודה שמאחורי הקלעים כתחקירן - אל תפקיד הכתב, אל השטח והקריינות.
בהמשך הצליח לזלוג אל המהדורה המרכזית. בהתחלה כממלא חורים, אך לאט–לאט תפס את מקומו, כתב לעצמו את הטקסטים וקרא אותם בשידור. במסדרונות אולפני החדשות הבינו שיש פוטנציאל בבחור הזה, שלא ממש מזכיר את אודי סגל או יונית לוי, אבל יש בו משהו יסודי, אמיתי וחרוץ.
"מאז ומעולם אני עובד ברצינות, רוצה להתקדם ולהוכיח את עצמי", הוא מעיד על עצמו. "אנחנו בית של אנשים שעובדים קשה, אבל ממקום טוב. אם אני אוהב משהו אני משתדל להיות בו הכי טוב שאפשר". הוא גדל במשפחה שבה ארבעה ילדים, הוא השלישי. אביו עוסק ביצוא חקלאי, בעיקר לאירופה. אמו, כאמור, אשת צבא. "היו לי חיים טובים, חברים טובים וסביבה טובה שתמכה בי", הוא אומר. זו אולי הסיבה שבגללה בחר לעזוב את הבית בגיל כל כך מאוחר, "ואם כבר מאוחר, אז עד הסוף. אני גר לבד, למה לי שותפים?"
לפני כשנה וחצי התחיל להגיש מבזקים בטלוויזיה והניח מאחוריו סופית את עבודת התחקירנות. הוא עובד חמישה–שישה ימים בשבוע, במשמרות, ובין המשמרות מנסה להביא סיפורים מעניינים בתחום הדתות. "הבית הזה הוא בית של שבת, אני בדרך כלל לא מגיע לכאן", הוא מסתכל סביבו ואומר, "בסביבת העבודה שבה אני נמצא יש תחושה של רצון לבלוע את העולם ואתה סוחט את עצמך עד קצה גבול היכולת".
תסלח לי, אבל מבזקן הוא לא פשוט דוגמן שיודע לקרוא?
חדד צוחק. "מבזקן עורך את המבזקים שהוא מגיש. אתה לא באמת רק מקריא מהפרומטר, זאת סטיגמה לא נכונה. איש תקשורת אמר לי פעם שעולם ההגשה מתחלק לשניים: אנשים שהצופה מסתכל עליהם ורואה שהם יודעים על מה הם מדברים, ואלה שלא. אם אתה לא עיתונאי, ואם אתה לא חי חדשות ואין לך את היכולת לערוך את מה שאתה מגיש, בהכרח תהיה מגיש פחות טוב. חברת החדשות הולכת בקו הזה - כל התוכניות מבוססות על מגישים שמחוברים לתכנים שהם משדרים. לכולם יש משקל עיתונאי ברור, מובהק. הם עשו דברים בחיים שלהם, הם לא דוגמנים ודוגמניות.
"אם אין לך יכולת לראיין באופן אינטליגנטי ולהבין מה הכותרת ומה צריך לשאול בשביל להגיע אליה, אתה הופך ללא רלוונטי. מעבר לעובדה שאתה צריך להיות נעים על המסך, בסוף אתה עיתונאי. אתה לא רק מעביר את הזמן. התפקיד שלך הוא לספק סחורה עיתונאית, עניינית ומקצועית, שהיא חלוקת עיקר וטפל. וזה לפני הכל".
האהבה לסיפור דחקה את חדד אל מחוץ לאולפן, לצאת אל השטח, לחפש סיפורים, לנסות להביא משהו חדש אל המסך. הוא השתקע בסיקור תחום הדתות לצד סיון רהב–מאיר: "בעבודה בינינו הייתה חלוקה טבעית, בריאה, מעולם לא הייתה לנו מריבה אחת. כל אחד נתן את המקום של השני, ובפרגון. היא אחד האנשים הכי מוכשרים בתחום, יש הרבה מה ללמוד ממנה".
זה בא לידי ביטוי בחלוקת אייטמים, גבולות גזרה, קרדיטים?
"השיח של אנשי תקשורת תמיד מצטמצם לקרדיט אבל זה לא תמיד ככה. אפשר לא לגנוב קרדיט ועדיין להיות מישהו שלא נוח לעבוד איתו. אפשר לפרגן ועדיין להיות אדם לא נעים. סיון הייתה רחוקה מכל זה, היא מדהימה. אני מאחל לכל עיתונאי פרטנרית שכזו".
בעבודה של רבע משרה, בין המבזקים, הצליח חדד להביא סיפורים שקיבלו זמן מסך במהדורות. אחד מהם הוא כתבת פרופיל מרתקת סביב דמותו של הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן, גדול הדור בציבור הליטאי. במשך חודשים הוא ניסה לשכנע את סביבתו של הרב, עד שהדלת נפתחה והמצלמות התחילו להקליט את המתרחש בדירתו הקטנה והרוחשת.
”כשאמרתי שאני רוצה לצלם בביתו של הרב שטיינמן, אמרו לי שאני נורא חמוד אבל שכדאי שאחזור לאולפן להקליט משהו. התעקשתי. אמרתי לסביבתו של הרב שטיינמן: אתם כל הזמן אומרים שהתקשורת עוינת, שמחפשים אתכם, שמפרסמים עליכם רק רע. הנה ההזדמנות שלכם", הוא מספר. "לקח לי חודשים ארוכים לרכוש אמון אצל באי ביתו של הרב. זו הייתה תקופת שיא העוינות בשיח הישראלי נגד החרדים ודווקא אז הבאנו כתבה של שבע דקות למהדורה המרכזית, שבע דקות שהמערכת הקדישה לאיש שמאות אלפי אנשים קשובים לו וחיים על פי מוצא פיו. אחד הדוברים בכתבה סיפר שאם רוצים להבין מה הכוח של האיש הזה, בן המאה, ששוקל ארבעים קילו, צריך פשוט להבין שמילה שלו מוציאה חצי מיליון איש לרחובות. הוא אמר את זה כשלושה חודשים לפני הפגנת חצי המיליון נגד הגיוס".
זו הייתה מה שנקרא "הצצה נדירה".
"הצצה נדירה הוא מושג שחוק בתקשורת, משתמשים בו פעמיים ביום. אבל לגבי הרב שטיינמן אני אומר את זה בחרדת קודש, מתכוון למלוא המשמעות. במובנים מסוימים, כתבה אחת כזו מספרת את הסיפור של המגזר החרדי פי כמה וכמה מכל העסקנים והח"כים החרדים. זו דירת שניים וחצי חדרים מתפוררת, של אדם שיכול לחיות בארמון. בגיל 100 הוא מהווה מוקד עלייה לרגל, והוא עדיין אחרון דור הנפילים. אתה מבין המון על האדם הקטן, החרדי, הליטאי, ועל החיים שלו".
אתה מזהה בקיעים בחומות התקשורת שמגינות על המגזר הזה?
"חרדים הם צרכני תקשורת כבדים, אולי יותר מכל המגזרים בחברה הישראלית, בהיקף נרחב ביותר ומגוון ביותר. הם כבר לחלוטין לא תחומים בעיתונות הביטאונית שאפיינה את העבר. כשאני הולך במאה שערים, באים אליי אברכים ברחוב שמזהים אותי, יודעים מי אני, מכירים את הגוף שבו אני עובד. החברה החרדית פתחה את שעריה, גם למצלמות שלנו. ברגע שמתנהל שיח, אפשר להכיר מקרוב. החומות כבר נפלו".
לפני כחודש מונה חדד לתפקיד כתב ההתיישבות של חדשות ערוץ 2, קידום שמעלה אותו למגרש הפוליטי–מדיני ומביא אותו אל הפריים–טיים במלוא הדרו. הוא יחליף את אוהד חמו, שיעסוק בענייני ערבים ("אני נכנס לנעליים גדולות") ומגיע עם כל מה שיש לו כדי לסקר את התחום שבוער בין אירועי תג מחיר לפינוי מאחזים. את מקומו ככתב לענייני דתות ימלא יאיר שרקי, שינחת אל התפקיד היישר עם שחרורו מגלי צה"ל.
הקולגות שלך דילגו בקלילות מעל העבודה השחורה בזכות שירות נוח בתחנה הצבאית, בעוד אתה נאלצת לעשות את כל הדרך הארוכה. זה לא מקומם?
"אני לא גל"צניק. מטבע הדברים הדרך שלי הייתה פחות סלולה וזה בסדר. עמית סגל הגיע לחברת החדשות אחרי שנים של עיתונאות בגלי צה"ל, אחרי שהביא סיפורים עבור גוף תקשורת חשוב ומרכזי, שמעצב סדר יום בחברה הישראלית. אין מה לעשות, יש בתחנה הזו משהו מאוד מעצב. הבוגרים שלה משופשפים, עשו כבר מאות אייטמים. לכן אין באמת מקום להתמרמר על המסלול הזה".
אתה חושש מהעבודה ככתב שטחים במערכת שהיא, איך לומר בעדינות, מוטה שמאלה?
"מי מוטה שמאלה?"
חברת החדשות של ערוץ 2.
"על מה אתה מדבר? אני שבע שנים בחברת החדשות ומעולם לא קיבלתי אפילו בדל של הנחיה לכיוון פוליטי כזה או אחר. אף פעם לא שאלו אותי, אפילו לא בצחוק, אם אני שמאלני או ימני או למי אני מצביע. מעולם לא חשתי שפסלו לי אייטם משיקולים פוליטיים. יש סיפור עיתונאי - אם הוא ראוי הוא משודר, לא משנה את מי הוא משרת. יש אמות מידה מאוד ברורות ומקצועיות.
"המקום שממנו אני מגיע הוא עיתונאי. אני חושב שאחת הסיבות שבגללן זכיתי לאמון היא העובדה שבכתבות שאני עושה הייתה ביקורת חריפה וקשה, והיו תחקירים לא מחמיאים. כשאתה שומר על ענייניות, אני חושב שגם אם מישהו מבין שבכתבה מסוימת לא שירתת את האינטרס שלו, הוא ימשיך לעבוד איתך, כי יהיה לו כבוד למילה שיוצאת לך מהפה. כי לא שיקרת, כי אמרת אמת".
אז אתה לא מרגיש חובה מסוימת להגן על ההתנחלויות?
"החובה שלי היא להיות כתב. יש כללים לסיפור עיתונאי, ואני מחפש תמיד סיפור שישקף את ההתרחשות בשטח, במהימנות ובאיזון. הדעות שלי לא רלוונטיות כשאני בא לסקר נושאים מורכבים, והן לא אמורות לבוא לידי ביטוי. הצופה הממוצע הוא פרשן של הפרשנים ויש לא מעט פרשנויות שגויות".
ולפתוח את המהדורה המרכזית עם סיקור מעשה גרפיטי זו לא פרשנות שגויה?
"תראה, תג מחיר הוא מעשה מכוער ועבירה על החוק. יש ערכים מוחלטים, ויש שכל ישר והיגיון תקשורתי. יש כאלה שיגידו שזה מעשה דבילי, יש שיאמרו שזה אלים ומסוכן, אבל הרוב מסכימים שהמעשה שלילי. אותה קבוצה מקבלת סיקור נרחב, בכל אמצעי התקשורת, אבל היא מקבלת אותו ביושר. האם זה אומר שחברת החדשות היא שמאלנית? לא. לתפוס נזירים ליד הכותל ולירוק להם בפרצוף זה הכל חוץ ממציאות שהציבור הדתי–לאומי רוצה בה.
"כולם מבינים שמדובר בקבוצה קטנה. שים לב שגם בדיווחים החדשותיים, גם בערוץ 2, לא מדווחים על כך שהמתנחלים מרססים 'תג מחיר', מדברים על ימין קיצוני. יש הבדל. נוער הגבעות מנותק לחלוטין מהתקשורת, ממה אומרים עליו, מכל מחויבות לגורם חינוכי, הורי או רבני. זאת קבוצה שפועלת באורח שצריך להדאיג את כולנו".
”הצתה של מסגד שווה את הכותרות, אלו מעשים שמסכנים בפועל בני אדם. זרקת בקבוק תבערה? היית יכול להרוג אדם. מעבר לכך, זהו מעשה שיש לו השלכות, שיש לו נראות, שיש מקום וצורך - מצד האמת העיתונאית - לסקר אותו. האם הגזמנו? אולי כן, אבל גם הצד השני הגזים. ברור לי שבהנהגת ההתיישבות ובבסיס האידיאולוגי הכי ימני שיש, מבינים שיש פה בעיה התנהגותית, חינוכית וחברתית".
בגיל 22 הוריד חדד את הכיפה. בשונה מאחרים, הוא מסביר כי היה זה צעד שהגיע ממקום אמוני, אמיתי ופנימי. "זו הייתה נקודה מזוקקת ומגובשת ושלמה במערכת היחסים שלי עם הדת, עם ההגדרה שלי כאדם שמקיים אורח חיים דתי. באותה נקודה קיבלתי תחושה הולכת וגוברת שהכיפה היא סוג של דגל שאני לא צריך להניף. הוא מיותר לי מבחינה חברתית. המסך אז לא היה באופק הקרוב וזה לא נעשה מתוך אינטרס מקצועי. לאורך כל השנים שבהן לא חבשתי כיפה, כל אדם שהכיר אותי חמש דקות הבין היטב שאני דתי ומאמין. הורדת הכיפה נעשתה ממקום מאוד שלם מבחינה דתית, מאוד לא מפחד.
"העולם הדתי הוא מרחב שיש בו מנגנוני פיקוח חברתיים והכיפה היא סוג של מנגנון כזה, שמשמש בעיניי לא פעם כסוג של תעודת הכשר גם במקום שלא צריך להיות הכשר. זה המהלך שהתאים לי בזמנו. באותו שלב של שנות העשרים שלי, הבנתי ממקום
שנה אחרי שהחל להופיע על המסך, הכיפה חזרה לראש. הפוסט שפרסם בזמנו בעמוד הפייסבוק שלו ובו הסביר את המהלך, זכה לתהודה רבה. "זה מצחיק", הוא אומר לי, "אבל התחלתי לדברר את הרעיון של להיות דתי בלי כיפה. זה התחיל לעייף אותי, כי אנשים רואים אותי בתפילה עם כיפה ואז על המסך בלי כיפה, ומתחילים לשאול שאלות. שלוש או ארבע פעמים ביום אני מסביר לאנשים את התיאוריה שלי. אני עובד בהסברת תת–המגזר שהקמתי, 'דתי ללא כיפה'. במובנים מסוימים אני אומר לעצמי: איזה יופי, אני מפיץ את הבשורה. אני רואה חברים טובים שלי שמגיעים לשיעורי תלמוד בלי כיפה, ואני מוקסם מזה. יש בזה טונות של אמת. אורח החיים שלי היה מונח על השולחן מראש, אבל באיזשהו מקום זה היה צעד של נוחות. הכיפה הסרוגה שלי מכילה תחתיה אינסוף זרמים. היום אני שלם איתה".
ובכל זאת, אתה עדיין מרגיש לי כמו "דתי בלי כיפה". היא נראית עליך קצת מוזר.
"וואלה, טוב לי עם ההגדרה הזו. בסוף, כל אחד עושה מה שהוא רוצה בביתו, בנסיעות שלו לחו"ל, בחשבונות הקטנים שלו ביום–יום, עם אנשים ועם אלוהים, בכסף קטן או גדול. אמות המידה שאתה חי על פיהן הן מרכיב משמעותי יותר מהכיפה שיש או אין לך על הראש. יש לי קרובים חרדים שמנהלים חיים כפולים כי יש להם ילדים בבית, אז בחו"ל הם עושים מה שבא להם. אני לא מקנא בהם. יש אנשים עם כיפות שמגדירים את עצמם מגזריים אבל אני לא חושב שהם ממש שם. אני לא שופט אותם אבל צריך לעשות הפרדה בין החברתי לבין האישי".
העובדה שיש לך כיפה על הראש לא הופכת אותך באיזשהו מובן לנציג המגזר בפריים טיים?
”אני לא נציג של אף אחד, גם לא של המגזר. יכול להיות שתהיה לי שפה יותר קלה כשאני מדבר עם מתיישבים, עם אנשים דתיים. לרקע של עיתונאי יש יכולת גבוהה לייצר שיח ולהבין את השפה ולהבין את החומר שבו הוא פועל. העובדה שיש לך מכנה משותף אמורה לעזור לך בעבודה עיתונאית, לא לסנדל בשום אופן את החופש שלך להביא סיפור בעל ערך - גם אם הוא פוגע באדם שיש לו כיפה על הראש. אני לא הולך לעשות להתיישבות חיים קלים, אם זאת השאלה".
אז לא להכניס אותך לרשימת הרווקים הנחשקים הבאה של מוצש?
חדד צוחק. "לא, לא. הכל טוב. אני אמנם רווק בן 30, אבל אם לומר את האמת זה לא מטריד אותי. הראש נמצא במקום הנכון והלב נמצא במקום הנכון. כל אחד צריך לעשות את מה שמתאים לו. יש לי חברים שהתחתנו בגיל 20 ויש להם חמישה ילדים וחיים נפלאים ויש לי חברים שהתגרשו. אז מה?"
כלומר, אתה נהנה מחיי הרווקות בנחלאות ולא בא לך להתחתן.
"אני לא יודע מה זה חיי רווקות. לא מכיר את זה ולא מרגיש שאני מפספס".
אם לסכם, אני מניח שמהראיון הזה לא תצא הקריאה המפורסמת לדתיים להגיע לתקשורת.
פתאום הוא מסדר את הכיפה הסרוגה והקטנה על הראש, לוקח רגע ומשיב בהחלטיות: "לא", וממשיך להסביר: "להשפיע זה קשקוש. אני חי בשאיפה כללית למצוינות. להביא את הסיפור העיתונאי הטוב ביותר. וזה לא צריך להגיע ממניע של כיפה על המסך, או חזות מזרחית על המסך, אלו לא דגלים שהנפתי אף פעם והם לא המנוע שלי. השאיפה היא להיות מקצועי, בלי שום טיקט, לעבוד קשה ולהיות טוב במה שאתה עושה. צריך להתקדם לא כי אתה גימיק. בחייך, אין כבר יותר דוס מחמד בטלוויזיה, אנחנו תכף מניין של דוסים בערוץ 2. זה עבר מן העולם. אני לא קורא לדתיים להגיע לתקשורת, אני קורא להם לעשות את מה שהם יודעים לעשות בצורה הטובה ביותר. אם זה תקשורת אז ברוכים הבאים, תתחילו לעבוד".
רוצים לקבל בחינם שני גיליונות סוף שבוע של מקור ראשון? לחצו כאן היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
