הקיצוניוּת והדווקנות שהובילו לחורבן
לא הזלזול במצוות גרם להידרדרות החברתית אלא ראיה צרה ועמידה דווקנית על הדין "לפי הספר" - הן שהובילו לתוצאות הקשות. "קמצא ובר קמצא"? לא מה שחשבתם
ההתחקות אחר גורמי האסון במקורותינו איננה מלאכה קלה, אך ניתן להצביע על קו מחבר המסביר באופן מובהק - שגם אין רלוונטי ממנו לימינו - מה היה כה רקוב בהתנהלות החברה היהודית ומהו ליקוי המאורות שהגדיש את הסאה, עד שלא היה מנוס אלא "לפרמט" אותה מחדש. רמז: זה ממש לא הגורם הראשון שהיינו מעלים על דעתנו.
האִמרה התלמודית המרתקת של רבי יוחנן נראית במבט ראשון כטעות דפוס: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה" (בבא מציעא). קִראו את זה שוב. האמנם החורבן התרגש עלינו מפני שנהגנו לפי דין התורה, ולא להיפך- משום שסטינו מדרכה? הנה ההסבר: "שלא עשו לפנים משורת הדין". זה העניין: הנורמה הרווחת הייתה לדון רק "לפי הספר" ולא מילימטר מעבר לכך. התעלמות ממה שמעבר לשורת הדין היא פריבילגיה, שחברה ומערכת משפט אינם יכולים להרשות לעצמם. "שורת הדין" עצמה היא רק נקודת המוצא, רכיב אחד מתוך המכלול שתכליתו עשיית צדק.
זו ללא ספק "פצצה" היסטורית ודתית. הרי הורגלנו שהסיבות לפורענויות נעוצות בהתנהגות קלוקלת, בפריצת הגדר הדתית והרוחנית. גם אם אלה היו ברקע, ר' יוחנן קובע באומץ שלא הזלזול במצוות גרם להידרדרות אלא דווקא שחיקה מוסרית-חברתית מסוג אחר מהצפוי: העמידה הדווקנית על הדין הכתוב והמסוּר היא-היא שהובילה לתוצאות קשות. זהו מסר קשה תחילה לעיכול, שנראה כמנוגד להגיון האינסטינקטיבי-תורני.
נראה שלא מדובר היה רק בכשל בשיקול הדעת בהכרעות שיפוטיות, בהן דבֵקוּת בָּדין ככתבו וכלשונו הובילה לתוצאות לא צודקות ולא מוסריות. בהקשר הרחב, נראה שיש כאן אבחנה לגבי סיבת העומק התהליכית לחורבן. היא זועקת מתוך הסיפור המפורסם
כשעלתה ההצעה להקריבו למרות המום "משום שלום מלכות", טען החכם זכריה בן אבקולס שאי אפשר, שכן "יאמרו: בעלי מומין קרבין לגבי מזבח". מישהו עוד יסיק מסקנה הלכתית מוטעית! מדהים: השיקול של שלום המלכות ושלום העולם היהודי שנשקפה לו סכנה ברורה ומיידית- נדחה מפני השיקול ההלכתי הטהור, הפורמלי, למרות שהחשש היה רחוק והמעשה היה בגדר הוראת שעה. טענתו התקבלה.
גם חבל ההצלה האחרון, ההצעה הטרגית "להרוג את השליח" (בר קמצא) כדי שלא יאמר לקיסר מה עשו היהודים לקרבן שלו- נדחתה; לא מפני שמדובר בשפיכות דמים מיותרת אלא, שוב, מפני חשש ממסקנות הלכתיות מרחיקות לכת- שמא "יאמרו: מטיל מום בקדשים ייהרג". במבט נינוח ורטרוספקטיבי, קשה לתפוס שבעת שהחרב הייתה מונחת על צוואר האומה, מה שהכריע את הכף היה שיקול הלכתי עקיף וצר של "מה יגידו" או "מה יסיקו". זה בדיוק היה שורש הריקבון.
היה זה שיקוף של הלך הרוח. זו הייתה הנורמה, הביטוי הקיצוני של "דנו בה דין תורה" ולפיו בלבד. חכמי הדור שקלו גם כאן שיקול צר. מסקנתו של רבי יוחנן (לא במקרה, שוב הוא!) הייתה האשמה שאין קשה ממנה: "ענוותנותו של בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" ('ענוותנות' כאן בלשון כסגי נהור, או במובן של צמצום).
הנה הקו המחבר: אותו גביר שהתעקש לזרוק את בר קמצא מביתו וגם בן-אבקולס שהתעקש לא לסטות כמלוא נימה מההלכה ה'יבשה' גם נוכח המציאות שדרשה התאמה -המחישו דפוס התנהגות הרסני של דבקות בנורמות הקיימות והעדר ראיה מערכתית של המציאות. במקום להעניק משקל לשיקול הרחב, לתוצאה הקטסטרופלית שתהיה להחלטה האומללה שלא להקריב את הקרבן למרות הפגם הקטן, הפטירו כדאשתקד תוך התעלמות ממהות הסיטואציה.
כך מובן גם פשר חתימת הנביא זכריה את חזונו לגבי צומות החורבן, בקריאה: "והאמת והשלום אהבו". 'שלום' כביטוי להליכה לפנים משורת הדין; למבט רוחב, לשיקולי צדק, מוסר והגינות, כפי שמכנה זאת הנצי"ב מוולוז'ין: "להיות ישרים בהליכות עולמים". שכן, כדבריו, בימי בית שני גם אלו שהיו "צדיקים ועמלי תורה" - הלכו בעקמימות, "והקב"ה אינו סובל צדיקים כאלו". כאז כן היום.
הכותב הוא עו"ד, לשעבר איש תקשורת ויועץ פרלמנטרי
נא להמתין לטעינת התגובות
