ראשי » יהדות » חדשות

שיויון בדם: על חרדים וישראליות בתקופת המלחמה

”צוק איתן“ השכיח מהחברה החרדית את הדיונים המפלגים על חוק הגיוס. תחושת השותפות שלהם בחברה הישראלית חזקה - והיא בוודאי יכולה להביא אותנו כחברה למקום טוב יותר

בצל המלחמה בעזה, נפגשו דתיים, חילוניים וחרדים, חברי קבוצת גשרים למפגש כמעט אחרון של קורס לפיתוח מנהיגות וגישור מעל פערים בחברה הישראלית. רובנו הגענו ב“דאון“ רציני. למה לכחש? מלחמה עם הרוגים רבים, חייל בודד שנטמן בבוקר אותו יום בירושלים בלוויה מרגשת של 30,000 משתתפים שהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון, אחד מחברי הקבוצה שגויס והשאיר אישה וילדות קטנות בבית... כל זה לא היווה מצע אופטימלי למפגש. יתר על כן, כשמדינת ישראל חשופה לאויב חיצוני כמו החמאס מחד, ומאידך, גילויים של סולידריות בין חלקים שונים של העם שוטפים את הרחובות, נדמה פתאום שגישור הפער בין חרדים לחילוניים הוא הצרה הכי קטנה שלנו.

אך למרות התחושה הכבדה המפגש התקיים, וכולנו התייצבנו למשימה. לדבר על יחסי חרדים-חילוניים במדינת ישראל ובחברה הישראלית. ועל הרקע הזה נתבקשנו לנסח שאלה או אמירה קצרה שהיינו מבקשים להביא לקבוצה. מהצד החילוני השאלה עמדה בחלל החדר עוד לפני שנשאלה; איך מרגיש אזרח ישראלי בימים קשים ומתוחים אלו, בלי שהוא מכיר במעגל הקרובים והמשפחה שלו אף לוחם?

כקבוצה עברנו כברת דרך משמעותית, אנו מכירים האחד את השנייה, ואף בילינו יחד שבוע שלם בלונדון ושבת משותפת ביחד עם בני הזוג. ההיכרות עם אנשים (ולא עם המגזר שהם מייצגים) אפשרה להרבה מחסומים להישבר ולהרבה סטיריוטיפים להתמוסס אל מול המציאות. המפגש פתח צוהר להיכרות עם עולם שונה מהעולם הרגיל של כל משתתף. יצאנו מאיזור הנוחות

שלנו לטובת התעמתות עם אורח חיים שונה, עם סולם ערכים אחר, עם תפיסות עולם כמעט מנוגדות. ומהצד השני – גילינו שיש לנו גם מכנה משותף רחב. אך דומה כי עיסוק בסוגיית הגיוס בשעת מלחמה, בה טובי בנינו נופלים בקרב, בה מחציתנו מודאגים עד מוות ביחס לחברים, בני משפחה, שכנים, ולצדנו קבוצה של חברים שלא שותפים לדאגה הזו ברמה הפרסונלית, זימנה את הקבוצה לדיון מסוג אחר.

וכמו בעבר, גם כאן הדיון היה פותח עיניים ומעורר מחשבה. הידע הקודם שלנו על סוגיית גיוס החרדים, מבוסס בעיקר על התקשורת. אנו מולעטים בהמון האשמה כלפי הצד החרדי; מאשימים אוו שהוא מנוכר לחברה הישראלית, שאינו לוקח חלק שנטל, שהוא אדיש ומשתמש בתורה כתירוץ להשתמטות. אתם מכירים את זה. אני בטח לא צריכה לחדש שום דבר.

אך החרדים בקבוצה ביטאו שותפות גורל מדהימה ומפעימה. חבר אחד דיבר על כך שכל משפחה מאמצת חייל שעליו היא מתפללת, וכך היא מחנכת את ילדיה; בכל לילה, ההורים עורכים עם ילדיהם תפילה על חייל ספיציפי שהם "אימצו". חבר אחר סיפר על אחיין, ילד בן 14, שלומד תורה יומם וליל, ואוכל במשורה, כי מרגיש מחוייבות כלפי החייל הלוחם ש"אימץ". הוא לא מסוגל להפסיק, כי הוא באמת מאמין שהתפילה שלו מגנה על החייל שלו, והוא חושש שאם יפסיק, חלילה, יפקוד את החייל אסון. חברה אחרת סיפרה על תחושה של אשמה. "אין לי פנים", כך אמרה; למרות האמונה הכנה בחשיבות תפילה ולימוד תורה, זה עדיין לא משתווה לדם שנשפך. חבר רביעי סיפר כי רצה לבוא ללוויה של החייל הבודד מהבוקר, אך חברים חילוניים דוקא הזהירו אותו שזה לא במקום. שזה ייתפס כאילו הוא "רוקד על הדם".

מסקנות מהדיון הזה אין לי. תאמרו שאכן, תפילות אינן משתוות לדם שנשפך. תאמרו שהאחיין החרדי בן ה14-, בשונה מבן גילו החילוני, יכול להתפלל עד אין קץ, אבל בשעת האמת, הוא לא יתגייס ולא יסכן את עצמו. תאמרו שהחרדים כחברה יכולים לעשות יותר כדי לתת לתחושת השותפות שלהם ביטוי נוכח יותר בציבוריות הישראלית, ולא רק בבית הכנסת שלהם. הכל נכון. אך מה שאני למדתי מהדיון הזה, הוא שהאמונה שלהם אמיתית, ובוודאי לא תירוץ להשתמטות.שתחושת השותפות שלהם בחברה הישראלית היא חזקה. זה, ביחד עם תהליכים אחרים העוברים על המגזר החרדי, בוודאי יכולים להביא אותנו כחברה למקום טוב יותר. ובכל מקרה – עצם הדיאלוג והשיתוף היה מרגש מעודדים ומעוררים תקווה.

מיכל ברמן היא סמנכ"לית פנים – איגוד ארגוני ההתחדשות היהודית בישראל, ומשתתפת בקורס גשרים של עמותת גשר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...