9 שנים אחרי: זכרונות של ילדת גוש קטיף
”אני מגיעה לרגעי הגירוש והדמעות והלילות בלי השינה והגברים שתמיד נראו חזקים וחסונים ופתאום מסתובבים עם עיניים אדומות“. טל נוימן, שנעקרה מגוש קטיף, לא מצליחה לשכוח את הימים ההם
זו הייתה לי שנה קשה. שנה של בכי בלילה לכרית, של עיניים נפוחות בבוקר, של געגועים וזיכרונות ובעיקר: תחושת בדידות של אדם שאין לו בית. כל השנה לגלגתי על השעון, והוא לגלג עליי חזרה. קצצתי בצל ועגבניות ולגלגתי עליו, שתיתי מרק והרגשתי שהוא צוחק עליי. לפעמים רציתי להוריד אותו מהקיר ולזרוק אותו דרך החלון, רק לא לראות את המשפט המטעה הזה. הרי הנה, עברו שלושה חודשים, ארבעה חודשים, חצי שנה, שמונה חודשים, כל חודש הוא עוד אבן בדרך המתרחקת מהבית, והכאב לא תם.
ואז עברה שנה ומשהו באמת השתנה. הגעגוע לא תם, אבל למדתי לסגור את הזיכרונות באחד מהחדרים של הלב ולהמשיך הלאה. מאז אני לא מרבה לחשוב על גוש קטיף, להסתכל בתמונות ולהיזכר. רק פעם בשנה, כשנכנס חודש אב ונמנים הימים אל תשעה באב ומשם אל י"ב באב, רק אז אני פותחת את הדלת ונותנת לתמונות לעלות ולצוף, לא מפריעה להן.
בשנים הקודמות עלו בי בעיקר הזיכרונות של הפרֵדה. החיילים, הדמעות, הפרֵדות, העזיבה. אבל עכשיו, אולי בגלל תשע השנים שמפרידות בינינו, אני רוצה להעלות דווקא את הזיכרונות הטובים של השנים היפות שלפני.
נולדתי אל תוך החול החמים והרך. הוריי היו בקבוצה הראשונה שעלתה אל הקרקע בגן אור. בתמונות הילדות שלי רואים פרצוף עגול ומחייך מוקף תלתלים – ומסביב חול חול חול. כשנולדתי הוריי קנו לי עגלה. אחרי כמה צעדים בחול היא התקלקלה. הוריי זרקו אותה לפח וקנו עגלה פחות אופנתית אבל עמידה.
כשאני מעלה את זיכרונות הילדות הראשונים שלי אני רואה מרחבים של חול, גלים ושקט, שקט שנסוך על הכול. לקח לי הרבה שנים להבין שלא כולם זוכרים את תקופת הילדות שלהם כתקופה קסומה. טובה כן, אבל לא קסומה. מבחינתי, הילדות שלי הייתה לא פחות מקסם, מחלום. הדיונות שמקיפות את כל המושב ואנחנו, חברות ילדים יחפים, לוקחים מכסים של פחים והולכים להתגלש בדיונות. אפילו בגן, כשיצאנו לטיול זה לא היה לפארק או לגן השעשועים – אלא לדיונות. מתגלגלים בחול החם ומגלגלים את צחוקנו באוויר.
לדיונות של החממות, שהיו הכי גבוהות, היינו הולכים רק בשבתות, עם ההורים. המבוגרים היו יושבים למטה עם ספר, עם פיצוחים, עם שיחה מנומנמת של שבת בצהרים, ואנחנו באושר צרוף מחליפים בינינו מכסים של פחים, ארגזי פלסטיק של עגבניות, חתיכות קרטון ומתגלשים על גבי המדרונות. אחר כך יושבים עם ההורים, אוכלים אבטיח ומנסים לעקוב אחר שיחת המבוגרים.
בעיקר אני זוכרת רגעים ארוכים של שכיבה בחול החם, עוקבת אחרי מסלולה של נמלה שחורה או חיפושית עצלה, לפעמים עם חברות, נוגסות בתפוח וחופרות את רגלינו בחול עד הברכיים. וכמה שקט, וכמה רוך. באחת הפגישות הראשונות עם בעלי נפגשנו בים. כשרצינו לשבת בעלי שלף שמיכה כדי לפרוש אותה על החול. הבטתי בו במבט מזועזע, מה הטעם ללכת לים אם לא מתחפרים בחול? ואיך בשעות ובימים שאחרי תזכור את הים? החול שנשאר בתיק, בגרביים, בשיער, בבגדים, הוא תזכורת נעימה לים ולגלים, ואיך אפשר לוותר על התזכורת הזו? רק בשנים שאחרי הגירוש, כשמצאתי את עצמי גרה עם אנשי ההר, התוודעתי לכך שאנשים רואים בחול מטרד, לכלוך, כשבעיניי זה אוצר בלום ומתוק.
בשנים הראשונות לרוב החברים היו חממות, ואנחנו, הילדים, היינו עובדים אצל הורינו. עגבניות, מלפפונים, חסות, פרחים, מה לא. קיבלנו שקל לחצי דונם של עבודה. היינו קוטפים עגבניות ומלפפונים, ממיינים, מסדרים בארגזים, קוטמים פרחים שנבלו, מסייעים לאלה שלא. שקל לחצי דונם, וכמה שמחנו בשקל הזה.
בהתחלה עבדנו לצד הפועלים הערבים, אחר־כך החלה האינתיפאדה והערבים התחלפו במתנדבות, בבני ישיבה, באמריקאיות, בתאילנדים. לפעמים היינו עושות הפסקה ויוצאות מחוץ לחממה, פוגשות שם את ילדי השכנים. אז הצינורות היו נפתחים ומלחמות מים החלו. לפעמים כשאני בשוּק, ליד דוכן העגבניות, עולה איזה ריח, ריח של עגבניות אמיתיות, מהחממה. מבחינתי זה הריח של אבא שלי ושל הידיים שלו המחוספסות מעבודת אדמה והציפורניים שצבועות באיזו ירקרקות שלא עוברת גם במים וסבון. גם הריח לא היה עובר במים וסבון ובעיניי זה אחד הריחות הטובים בעולם. כשזה קורה אני לא מתאפקת וממלאה את השקית בעגבניות. בדרך כלל זה לא קורה. העגבניות שמוכרים היום רחוקות שנות אור מהעגבניות של שם, שמלוכלכות ברגבי אדמה ומריחות כמו חממה.
אחר כך רוב החברים עברו למקצועות חופשיים, הרי טירוף להיות חקלאי כיום. גם הדיונות נהרסו אחת אחת, לטובת מפעל ההתיישבות. דיונה אחת הרסו כדי לבנות עוד בתים, דיונה אחרת כדי לנטוע עצים, דיונה אחת שיטחו בשביל לבנות בסיס צבאי, ובין לבין סללו מדרכות וכבישים. למרות שהמטרה הייתה טובה: הרחבת ההתיישבות ומשפחות נוספות שהצטרפו – בשבילי משהו יקר אבד כבר אז, עוד הרבה שנים לפני ששרון הגה את תוכנית ההתנתקות, לפני שכתום הפך להיות צבע המאבק. ובשבילי גוש קטיף היא גוש קטיף של ההתחלה – של חולות וגלים ושתיקה.
והים, הים שליווה כל רגע ורגע בחיינו, פס כחול בקו האופק, בחורף, בקיץ, ביום, בליל. ובכל בוקר להביט ולראות עד כמה כחול הכחול של הים. בחורף, אחרי סערות גדולות במיוחד, הים היה בגוון אפרפר וחום וידענו שרק עוד יום־יומיים הוא יחזור לצבע המוכר, ולפעמים הוא היה תכלת חיוור, לפעמים טורקיז עז לפעמים כחול עמוק צלול ואז ידענו שזה בדיוק הזמן ללכת לים.
אני זוכרת את ימי שישי בתור ילדה, לובשים בגד ים, פירות בשקית ונוסעים עם אבא לים. בים פוגשים את כולם, כי מה אפשר לעשות ביום שישי אם לא לטבול בים? והמולה וקצף וגלים וגל קצת גדול מדי שנכנס לעיניים ושורף. ואז מגיעים הביתה, אמא בדיוק מסיימת לשטוף את הבית ואנחנו מוציאים את הצינור ומנסים להסיר ממנו את החול והבוץ כדי לא ללכלך, אבל אמא שלי יודעת שזה אבוד מראש, ומהרגע שמסיימים לשטוף את הבית לא יעברו רגעים ארוכים עד שהוא יתמלא בחול.
ובתור נערה, שכבר לא תלויה באבא ובאמא שייכנסו איתי לים – התפתחה מערכת היחסים שלי עם הים. קמה בשבע כדי שבשמונה אפס אפס כבר
הפעם האחרונה שהייתי בחוף הייתה כמה ימים לפני הגירוש, בימים שבהם הבית היה עמוס בארגזים ובלי אוויר לנשום, והייתי מחפשת מנוח לנפשי, עוברת ממקום למקום, ולא מוצאת. אז הלכתי לחוף, מקווה לפגוש את חברי הוותיק הכחול והמלוח שתמיד היה מרגיע אותי. והייתי שם והכול נראה שונה, קו המים זז אחורה, המים היו מלאים במדוזות, החוף היה מלוכלך ומלא באנשים, אפילו הכחלחלות של המים נראתה שונה. הלכתי משם אחרי כמה דקות, מרגישה שלקחו לי את הים, עוד לפני שבאמת.
יש שישאלו מה עם המצב הביטחוני, איך אפשר לקרוא לילדוּת חלום וקסם כשבתווך יש יריות וחדירות מחבלים וכשגדלתי – גם פצמ"רים ויריות בצירים.
אני עונה שהמצב הביטחוני היה ומורגש. הרי גדלנו על סיפורים על חאן יונס, והנה הקערה הזאת וסט הסכו"ם הזה משם. ואיך שפתחי החנויות היו צרים והיה קשה להיכנס עם עגלה, אז היו משאירים אותנו בחוץ עד לסוף הקנייה. ובתור ילדה תמיד הייתה לי תוכנית פעולה בראש מה לעשות אם יגיע מחבל, איך לטפס על החלון, לרדת אל הפרגולה, למשוך את עצמי על הגג ולהזעיק עזרה. ולמרות זאת ילד חווה הכול אחרת ממבוגר ו"המצב הביטחוני" היה גם זיכרונות טובים של חיילים שהיו חלק בלתי נפרד מהילדות בגוש קטיף.
בתור ילדות היינו נשלחות עם עוגות ודברים טובים אל החיילים שבשער, בתמורה היינו מבקשות מהם זיפ – אבקה חסרת ערכים תזונתיים שמשתמשים בה להכנת מיץ אך אנחנו היינו אוכלות אותה ככה. והיינו יושבות ומדברות ומשחקות איתם, ומבקשות שכשתגיע אספקה נוספת של זיפ שישמרו רק לנו. והכרנו את כולם, את גידי ואורן וגיא, ואחר־כך את אבי ויוני ואיתן. ועוד חיילים ועוד שמות ועוד שיחות לאחרי צהרים ארוכים.
ויום אחד חזרנו מבית הספר וגילינו שהקימו בסיס על מגרש הכדורגל. ואיזו תקופה נפלאה זו הייתה! לרדת מאוטובוס בית הספר ולרוץ אל המגרש. היינו מטפסים על האוהלים ומתנדנדים עליהם מלמעלה והחיילים מלמטה היו צובטים אותנו ומקפיצים את יריעת האוהל, ואחר כך היינו יורדים ומקבלים מהם סוכריות טופי, ולמחרת חוזרים עם עוגה שאמא אפתה. ושוב הייתה עוזבת פלוגה ומגיעה אחת חדשה ובשבילנו זה היה כמו מחנה קיץ שלא נגמר.
וכל ילד בגוש קטיף נסע פעם בג'יפ צבאי, ובפעם בהאמר, פעם בנגמ"ש, פעם בספארי. פעם חיכיתי בטרמפיאדה הביתה, היה חם מאוד, ודי התייבשתי. זה כבר היה קרוב לגירוש, כשהיחסים הטובים עם החיילים התערערו ולא היה ברור אם הם אוהב או אויב. פתאום עבר האמר עם שני חיילים, ההאמר עצר, יצא ממנו חייל ואמר שהוא מצטער אבל לפי הנהלים הוא לא יכול לקחת אותי. הוא הלך לרגע למוצב ואז החייל שבהאמר קרא לי להיכנס מהר. הוא התחיל לנסוע בעוד החייל השני צועק לו בכעס מהמוצב. אמנם אלו הנהלים אבל הוא לא יכול היה להשאיר אותי לחכות בחמסין. בדרך, כשהרוח נושבת בחוזקה על הפנים, הוא אמר לי: "זה גן עדן פה, אתם גרים בגן עדן", ואז הייתה שתיקה. שנינו ידענו מה היא מכילה.
ואולי זה היה חלק מהמשבר בגירוש, כשפתאום מנוף ילדותנו החיילים הפכו לאויב. וחודש לפני, היינו ערב־ערב נוסעים למחסום כיסופים, עשרות נערים ונערות, בטוחים שעוד אפשר להשפיע. והיו מזניקים לשם מאות חיילים, שישמרו שלא תהיה התפרעות, והם היו עומדים סביבנו במעגל, ואנחנו מולם מנסים לדבר אל לִבם, להסביר להם את גודל המעשה שהם עומדים לעשות, לספר להם על גוש קטיף, על הבית. והם היו משפילים את המבט (כך הורו להם) ומנסים לנתק קשר ורגש ממנו.
ומדי פעם חייל שהרגיש שקשה לו היה יוצא מהמעגל ובמקומו הביאו חייל אחר, עם פנים חתומות, עד שגם זה היה נשבר ויוצא, ומופיע חייל חתום אחר. ופעם אחת עמדתי מול חייל ודיברתי וצעקתי ובכיתי, ובפתאומיות הוא לקח כמה צעדים אחורה וראיתי אותו נשבר מולי ומתחיל לבכות, ואז להתרחק מהר. ואני עמדתי לרגע, המומה, רוצה לקרוא לו שיעצור, ולבקש סליחה. ומאותו לילה לא חזרתי לשם, לא רציתי לגרום לעוד חייל לבכות.
והנה, בכל זאת, אני מגיעה לרגעי הגירוש והדמעות והמחנק והלילות בלי שינה והגברים של דור ההורים שתמיד נראו חזקים וחסונים ופתאום מסתובבים עם עיניים אדומות. והכי אני זוכרת את התזזיתיות הזו, התחושה שאי אפשר לעמוד במקום אחד ואני הולכת מפה לשם, משוטטת בבקרים, בלילות. מחפשת לאן להוליך את האי שקט הזה. והבית עמוס בארגזים ואין אוויר לנשום ובחוץ – שום דבר לא נראה כשהיה. ואמא ואבא מנסים לעודד ולומר שנתחיל מהתחלה והכול יהיה בסדר, אבל העיניים האדומות שלהם מסגירות.
ומשאית הובלה ואז הריקנות שאחרי לקיחת הארגזים. פתאום יש מקום לנשום, אבל חוץ מזה אין עוד כלום. ותשעה באב, ובמגילת איכה הקול של הרב נשבר, וחם, ותפילה בבית העלמין, וכולם מצטופפים ובוכים, שרים ובוכים. והיום שבו המשפחות עוזבות, ואמא ואבא והאחים הקטנים עולים על הרכב וכולם עייפים, כל כך עייפים. ואני ואחותי מנופפות להם לשלום ואז נכנסות הביתה ובלי כל היגיון – לוקחות דלי מים וסבון ומתחילות לשטוף את הבית. ובכל חדר שאנחנו שוטפות אנחנו מרעננות את הזיכרונות ונפרדות, שופכות מים מעורבבים עם סבון מעורבבים עם דמעות ומצחצחות ומוציאות החוצה את כל המים ונותנות לבית להתייבש בשקט. מרגישות שזה המעט שאנחנו יכולות לגמול לבית שגמל לנו כל ילדותנו. לפחות שיהיה יפה לפני שיהרסו אותו.
והרצון שזה כבר ייגמר, שיהיה מאחורינו. מצד אחד רוצות למשוך את הרגעים בבית ובגן אור, ומצד שני רוצות כבר להיות אחרי. רחוק מהכאוס הזה שכבר מזמן לא נראה כמו בית. ואז מגיעות החיילות, עולות במדרגות, מוצאות אותנו בחדר, ממלמלות משהו על צו מדינת ישראל, ודגל המדינה על המדים גורם לנו לתהות – אם הן מדינת ישראל אז מה אנחנו. ואז קמות ונפרדות ובוכות ויוצאות וסוגרות את הדלת.
ובאוטובוס הרחק, צמודה אל החלון מביטה וגומעת הכול עוד פעם אחת, אחת ודי. שלום בית כנסת, שלום גן שעשועים, שלום גן אור, שלום הדרך אל הים, שלום דיונות, שלום תמימות, שלום בית.
יש לי זיכרון ילדות מוקדם, שהוא בעת ובעונה אחת חד ומטושטש, של פעם שבה יצאנו עם גן הילדים אל הדיונות, ואני עזבתי את הגן והמשכתי לשוטט, להתרחק ולטפס בדיונות ופתאום ראיתי פטרייה גדולה ומשונה צומחת מתוך החול. רצתי בהתלהבות אל הגננת ומשכתי אותה אחריי כדי שתראה, אבל לא הצלחתי למצוא את המקום שבו הייתה הפטרייה. ושוטטתי וחיפשתי וניסיתי להתחקות אחרי העקבות שלי – ולא מצאתי.
ולפעמים אני תוהה אם זה היה זיכרון אמיתי, פטרייה? בחול? פטריות שייכות ליערות, לא לדיונות. ואם פטרייה יכולה לצמוח בחול, כיצד קרה שלא היה זה מחזה נפוץ? ולמה לא מצאתי אותה שוב כשחיפשתי? לפעמים אני תוהה אם הזיכרון, למרות החדות שלו, באמת התרחש. אולי זה היה רק חלום, או דמיון, או המצאה. ולפעמים אני חושבת על גוש קטיף: החולות, החממות, האבטיח בדיונות, החיילים, האוהלים, השמש, הגלים, התמימות – האם כל אלו באמת התרחשו? אולי גם הם, כמו הפטרייה, בסך הכול שבריר של זיכרון מטושטש שבמשך השנים הפך לסיפור?
ואני רוצה להגיע לשם, לראות, להיווכח, לצחוק על עצמי שאיך יכולתי לפקפק, אבל אי אפשר להגיע לשם, ואני נשארת עם חדות ועם טשטוש ועם בליל של צבעים ותמונות ובעיקר: נשארת עם הגעגוע למקום הזה שאנשים אמרו שהוא דומה לגן עדן, ובשבילי הוא בית והוא שקט והוא ילדות.
נא להמתין לטעינת התגובות
