הרב יהושע ויצמן לא מפחד מדרך ארוכה
כראש ישיבה צעיר הצליח הרב יהושע ויצמן לפרק את הגישה האליטיסטית ששררה בישיבות ההסדר. עכשיו הוא מבקש לראות גרעינים תורניים שלא הופכים לאליטות. ראיון
עוד כותרות ב-nrg:
• כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
היכולת להתאזר בסבלנות לקראת דרך ארוכה, הוא מסביר, התגלתה כבר אצל אביו הקדום של עם ישראל: “לפי פירוש הזוהר, יעקב ביקש שהברכות שקיבל מיצחק אביו לא יחולו עליו בהווה, אלא רק על צאצאיו בסוף כל הדורות. זה כמו שיש ילד קטן במשפחה, והדוד העשיר רוצה לתת לו מתנה בהתאם לבקשתו. אם הילד בן שנתיים הוא בטח יבקש פלסטלינה, ואם הוא בן שלוש זו תהיה כנראה מכונית צעצוע. ככל שהילד גדל, בקשתו גדלה וגם המימוש שלה גדל בהתאם. בזמנו של יעקב אבינו, מה כבר היה לעולם להציע מבחינה טכנולוגית ורוחנית? לכן יעקב, בניגוד לעשיו, העדיף לקבל את הברכות בתקופה מאוחרת. הוא לא פחד מדרך ארוכה.
“כשאנחנו יודעים מה לבקש, וכשההשגות שלנו גדולות, גם הבקשה שלנו גדולה. לא מפחיד אותנו שזה ייקח עוד הרבה זמן, כי אנחנו יודעים שאנחנו, כעם, נהיה שם. אומות העולם הכניסו לנו את תופעת העכשוויזם, ואילו המשפט הזה מחזיר אותנו קצת לתורה שרוצה את האמת ואת הגודל, ולא את העכשיו“.
הפגישה עם הרב ויצמן מתקיימת בעיצומו של מבצע ‘צוק איתן‘. באותו יום מובא למנוחות החייל אליאב כחלון ז“ל, שנהרג מירי פצצת מרגמה אל עבר המועצה האזורית אשכול. אחיו הוא אחד מבוגרי ישיבת מעלות, וגם אליאב עצמו למד שם במשך כשלושה חודשים, והספיק לקיים לא מעט שיחות עם הרב ויצמן. רבים מתלמידי הישיבה הנמצאים בפרק שירותם הצבאי נשלחו לחזית עזה, אבל הרב בוחר לדבר דווקא על אלו שיושבים בבית המדרש. “מי שתפקידו להיות בשטח, ודאי שזה דוחה הכול, אבל במקביל יש תפקיד גדול גם לאלו שיושבים ולומדים“, אומר הרב. “המדרש מספר שהמלך חזקיהו נעץ חרב בכניסה לבית המדרש והכריז שכל מי שאינו לומד תורה - יידקר. הנצי“ב תוהה על ההכרזה הזאת, ומסביר שזה קרה בזמן מלחמת סנחריב: חזקיהו הבין שבית המדרש הוא כמו שדה קרב, ולכן אמר שמי שעורק ממנו, דינו מוות.
“חלק מרכזי בכל מלחמה הוא המאבק הרוחני. חז“ל אמרו שכשאומות מתגרות זו בזו, צריך לצפות לרגלו של משיח. כל שדרוג מביא לתסיסה רוחנית שגורמת למאבק. באופן פשוט המאבק עכשיו הוא של פצמ“רים ומנהרות, אבל בעצם הוא מתחיל מלמעלה. יש לו ביטויים חיצוניים, אבל באופן אמיתי הוא עמוק ורוחני יותר“.
גם את גילויי הסולידריות הרבים בחברה הישראלית, הרב ויצמן רואה כחלק מתהליך פנימי. “מאז חטיפת הנערים יש אחדות שמתורגמת לתפילות ולדיבורים רוחניים. הכול פתוח יותר. אנשים רוצים וצמאים לשמוע. היום גם המנהיגים יכולים להביא אותנו למחוזות מתקדמים יותר, כי העם עומד מאחוריהם. אני לא זוכר כזה קונצנזוס מאז מלחמת ששת הימים“
.
מצד שני, יש מי שהדיבורים הרוחניים מלחיצים אותו. לא כולם התלהבו מהשפה האמונית של מח“ט גבעתי עופר וינטר.
“המציאות חזקה מכול. השם נלחם לנו, וגם את המהלך הזה של ההתעוררות הרוחנית לא אנחנו מובילים. אנחנו קצת מזיזים ימינה ושמאלה, אבל המציאות חזקה מאיתנו. אנחנו יכולים רק להכין מעט את הלבבות, ובסופו של דבר העוצמות הגדולות קיימות במציאות. גם החטיפה וגם המלחמה היו יכולות ללכת לכיוונים אחרים, אבל הדברים נותבו דווקא לכיוונים הללו מתוך מציאות שלא תלויה בנו“.
את אירועי השבועות האחרונים הרב ויצמן עדיין מתקשה להכיל. “קודם כול צריך לומר ‘טוב להודות להשם‘“, הוא אומר. “גם כשאנחנו מתנהגים כמו טיפשים גדולים, הקב“ה מציל אותנו. למשל בהסכמה החוזרת להפסקת אש, כשהקב“ה מכריח אותנו להילחם. עוד דבר שקשה לי להכיל הוא מחדל המנהרות. כבר שנים שידעו עליהן ולא עשו דבר. הרי היה קורה אסון נוראי אם מחבלים היו נכנסים דרך המנהרות וחוטפים אנשים לעזה. על הפסוק ‘הללו את השם כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו‘, אומרים הפרשנים שהגויים יודעים יותר מאיתנו על הנסים הגדולים שקורים לנו“.
לפני שבועיים הוענק לישיבת מעלות ולעומד בראשה פרס היצירה התורנית לשנת תשע“ד. ועדת הפרס העלתה על נס את יצירתו התורנית של הרב ויצמן בתחום שהפך למזוהה איתו יותר מכול – “תורת ארץ ישראל“.
מה היא בעצם תורת ארץ ישראל?
“אנחנו צריכים לשאול את עצמנו כל הזמן מה ארץ ישראל עושה לנו, ומה הערך המוסף שלה בתורה שאנו לומדים. ארץ ישראל באה לידי ביטוי קודם כול בחיים עצמם ובעובדה שיש חיבורים בין תחומים שלא התחברו בגלות. שם, התורה והחיים היו נפרדים: התורה הייתה שייכת לבית המדרש והחיים היו מחוץ לה. בארץ ישראל הדברים אמורים להתחבר. מעבר לכך, גם בלימוד התורה עצמו, העובדה שאנחנו חיים בארץ ישראל חייבת לבוא לידי ביטוי.
“בגמרא נאמר שהאוויר של ארץ ישראל מחכים. הרב קוק מדבר על זה שהנביאים מתנבאים רק בארץ ישראל, ולוקח את זה בין השאר לצורך שלנו לחבר את עולם ההלכה עם עולם האגדה. בסך הכול אנחנו נמצאים בהתקדמות עצומה בנושא הזה, וגם פה המציאות יותר חזקה מאיתנו, ואני לא יודע מה חלקנו בדברים שקורים“.
לדברי ראש ישיבת מעלות, כיום הוא יכול לומר בישיבה שלו דברים שלא אמר פעם, ו“לחשוף את התלמידים למושגים פנימיים יותר, עמוקים“. לשיעור שהוא מעביר בישיבה בנושא ‘פנימיות התורה‘ יש תנאי כניסה. תלמידים שמעוניינים להשתתף בו צריכים להתנזר מצפייה בסרטים ומקריאת עיתונות חילונית. תהליכים דומים של שינוי באופי הלימוד, אומר ראש הישיבה, מתרחשים גם בישיבות אחרות, “גם אם הם לא קוראים לזה ‘תורת ארץ ישראל‘. וגם כאן מדובר בדרך ארוכה, אבל כבר צעדנו לא מעט“.
העיסוק ברבדים העמוקים של התורה הוא בעיניו הכרח, ואת ההתעלמות מהם הוא מגדיר “עיוורון“: “הרב קוק כותב באחת מאיגרותיו שאנחנו כל הזמן נודדים, נשחטים ונטבחים, ושאנשים קטנים ומצומצמים מרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים - אבל את סם החיים העיקרי, שהוא פנימיות התורה, הם מניחים בקרן זווית. חלק עושים את זה בטמטום הלב ובקטנות אמונה, וחלק מתוך גאווה וחסרון ידיעה. הם חושבים שהגדלת התורה והאדרתה בצורה שכבר הייתה לנו יכולה להחזיק אותנו גם היום, ולא מבינים שפנימיות התורה היא הרפואה לכל הבעיות שלנו, והיא חייבת להיות חלק מהשאיפות שלנו. לא יכול להיות שעם כל הידע שיש היום, אדם מגיע לגיל 18 ולא מכיר מושגים כמו ‘תורת ארץ ישראל‘ ו‘פנימיות התורה‘. צריכים לפקוח עיניים ולראות איך משדרגים את התורה ואיך מנגישים אותה לעם. אלו ‘המנהרות‘ שאנחנו עוד צריכים לגלות, ויש דרכים לגלות אותן“.
הרב ויצמן, בן 64, למד בצעירותו בישיבה התיכונית ‘נתיב מאיר‘, שנחשבה אז לאחת מספינות הדגל של הציונות הדתית. משם המשיך לישיבת ההסדר ‘כרם ביבנה‘, ל‘מכון הרי פישל‘ בירושלים ולישיבת ‘מרכז הרב‘. את דרכו כמחנך החל באם ישיבות בני עקיבא, ישיבת כפר־הרא“ה, ואחר כך לימד בישיבת ההסדר בגולן. לפני כ־25 שנה התבקש על ידי הרב משה צבי נריה לעמוד בראש ישיבת ההסדר במעלות, שהייתה אז בשפל, ולהרים מחדש את קרנה.
המשימה הוכתרה בהצלחה, ובתוך שנים ספורות הפכה הישיבה במעלות לאחת מישיבות ההסדר הגדולות והחזקות ביותר. בשלב מסוים החל הרב ויצמן להקים ‘שלוחות‘ לישיבתו, כאשר רבנים ותלמידים מתוכה יצאו להקים ישיבות חדשות וכן לחזק ישיבות ותיקות שלא הצליחו למשוך אליהן תלמידים. הרב דוד גבריאלי, למשל, נשלח לחדש את ישיבת ההסדר בנווה־דקלים שבגוש קטיף. היום שוכנת הישיבה באשדוד. הרב יוסי שטרן, אחד מחתניו של הרב ויצמן, נשלח לייסד ישיבת הסדר בעכו. משימתו של חתן אחר, הרב אלעזר אהרנסון, הייתה להקים ישיבה כזו בחולון. הרב אליעזר שנוולד והרב אייל גריינר, ראשי ישיבות ההסדר במודיעין ובמושב טפחות, גם הם תלמידים של הרב ויצמן. השלוחה האחרונה עד כה של ישיבת מעלות היא ישיבת ההסדר בנצרת־עילית.
מפעל חינוכי אחר מבית מעלות הוא ארגון ‘מעגלים‘, שייסדו לפני 15 שנים בוגרי הישיבה אסף ויס ויניב חניה, בברכתו של הרב ויצמן. ‘מעגלים‘ פועל בעשרות תיכונים דתיים בפריפריה החברתית של ישראל, במטרה להכווין את התלמידים למסגרות המשך קדם־צבאיות ולשירות צבאי משמעותי.
פניו של הארגון הם לתיכונים המקיפים, שעולם הישיבות הדתי־לאומי הזניח במשך תקופה ארוכה. הרב ויצמן עצמו פועל זה שנים להרחיב את מעגל הלומדים בישיבות ההסדר ולפתוח אותן לאוכלוסייה דתית מגוונת, גם כזו שאינה נחשבת לחלק מהאליטה המגזרית.
“אנחנו מכירים את ההוראה ‘היזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה‘“, אומר הרב. “סינון תלמידים לפי המקום שבו גדלו הוא שגיאה. היו ישיבות שבחנו תלמידים רק מהכתפיים וצפונה; לא ראו את הלב, אלא רק את היכולת להתפלפל בגמרא. הגישה הזו הדירה רגליים רבות מבית המדרש, כולל אנשים שתורמים המון בחלקים שונים באישיות שלהם. קיבלתי בעבר תלמידים שנדחו בישיבות אחרות, ולבסוף הפכו לאברכים מצטיינים ולמחנכים. מי אנחנו שנהיה הש“ג ונגיד, ‘זה ייכנס לבית המדרש וזה לא‘? איך אפשר למנוע מאדם ללמוד תורה?“
זו הייתה הגישה שלו גם כשהחל לכהן כראש הישיבה במעלות. הוא התקשה לסרב לצעירים שביקשו ללמוד בישיבתו, עד שהמחסור במקומות בבית המדרש הביא אותו לפתוח במירון ובחדרה ‘מכינות לישיבות הסדר‘, לתלמידים שלא הצליחו להתקבל לאחת מהישיבות. אחרי כמה שנים, הוא מספר, קמו עוד ועוד ישיבות חדשות, שחיזרו אחרי התלמידים במכינות הללו כדי שיבואו ללמוד אצלן. ההיצע הרב בישיבות הביא לסגירת המכינות, שכבר לא היה בהן צורך. “הרגשתי שהקב“ה כביכול אומר, ‘אני אראה לכם מה זה לא לקבל את בניי לישיבות. אתם תקימו ישיבות חדשות, ועוד תחזרו אחרי הבחורים האלה‘. היום כבר כמעט אין מציאות כזו, שתלמיד לא ימצא לעצמו ישיבת הסדר שמתאימה לו. אין לי ספק שזה צעד אלוקי“.
קיימת טענה האומרת שבגלל ריבוי ישיבות ההסדר הקטנות, מקבלים גם בחורים שלא כל כך מתאימים למסגרת ורק מנצלים אותה.
“אני לא חושב שזה קשור לריבוי הישיבות. בחורים שלא מתאימים למסגרת ומנצלים אותה זו תופעה שאסור להסכים לה. צריך לבחון את התלמידים בכל פעם מחדש, כדי לראות שהם עומדים במשימות ומתאימים למסגרת ההסדר“.
בשנה האחרונה, בעקבות חוק הגיוס שאמור לשלב את החרדים בשורות צה“ל, נשמעו לא מעט קולות שקראו לבחינה מחודשת של מסגרת ההסדר עצמה. הרב ויצמן חושב שהמסלול הוותיק אינו דורש שינוי. “המושג ‘לבחון מחדש‘ נכון לכל אדם, אבל כשמדובר בדברים גדולים, לא צריכים לעשות את זה בכל יום. הוקם מפעל גדול, יש לו דרך, וצריכים להיזהר מלשנות אותה. בעיניי, המסלול כיום טוב ואופטימלי. ישיבות ההסדר הוציאו מתוכן הרבה חידושים בעולם התורני מאז הקמת המדינה - לימוד התנ“ך, לימוד ‘אליבא דהלכתא‘ (שמוכוון לפסיקת הלכה), תורת ארץ ישראל, לימודי אגדה. שום ישיבה חרדית לא עשתה את זה, כי ישיבות ההסדר קשורות יותר למציאות. מדובר בציבור שקשוב יותר לצרכים של הדור, ושחי בעוצמה גם את המציאות וגם את התורה, והחיבור הזה מוליד חידושים. לכן צריכים להיזהר מלפגוע במפעל הגדול והיקר הזה“.
מפעל אחר המזוהה עם הרב ויצמן נקרא ‘פנים אל פנים‘: פעילים מגיעים לביקורי בית אצל תושבים בערים וביישובים שונים, משוחחים איתם על יהדות ויוצרים עמם קשרים ארוכי טווח. הפעילות יוצאת מישיבת מעלות כבר שנים רבות, והיא אומצה בידי תנועת המאבק נגד עקירת גוש קטיף. הרב ויצמן טען אז כי זו הדרך היחידה שעשויה למנוע את העקירה. הוא אף הביע התנגדות לכל סוג אחר של פעילות, ולא עודד את תלמידיו להשתתף בצעדות ההמוניות לכיוון גוש קטיף, שהולידו בין השאר את אירועי כפר־מימון. “אמרתי אז: ללכת נגד חיילי צה“ל אני לא רוצה, ולא לעשות דבר אני גם לא רוצה. הצעתי לעשות ‘פנים אל פנים‘ כמו שאני מציע כל הזמן. זו הייתה שיטתנו בעקביות“.
מארגני הצעדות וההפגנות ניסו לשנות את עמדתו והסבירו לו שהמטרה היא ליצור לחץ על חברי הכנסת כדי שיתנגדו להתנתקות, אבל גם ההסבר הזה לא הסיט אותו מעמדתו. “אמרתי להם שאני רוצה לשכנע את הציבור, ואני מאמין שהציבור ישכנע את חברי הכנסת“. היום הוא מצר על כך שהגישה הזו ננקטה באותה תקופה רק מול מתפקדי הליכוד ולא מול כלל הציבור. גם הפסקת הפעילות כמעט לחלוטין לאחר העקירה היא בעיניו טעות.
קצת קשה לפעול כך כשאין משאל או בחירות באופק. חסר התירוץ לדפוק בדלת של אנשים זרים ולבקש לשוחח איתם.
“אני לא מסכים. במסגרת פנים אל פנים בחיפה בתקופת המאבק אמרו נערים מקומיים לבחורי הישיבה שלנו: ‘למה באתם רק עכשיו? איפה הייתם כל השנים? רק כשיש לכם בעיות אתם מגיעים? אם הייתם באים קודם, אז גם עכשיו היינו איתכם‘.
“בפעילות פנים אל פנים לא צריך לדבר על בחירות לכנסת - אלא על ערכי משפחה, חינוך, עם ישראל. ישראל מאמינים בני מאמינים, והפעילות
זו בעיניו גם הדרך הטובה ביותר לשמר את גילויי האחדות שנראו בימי ‘צוק איתן‘. “צריכים להגיע לאנשים, לדפוק על הדלת ולהגיד: ‘באנו להמשיך את האחדות שהייתה בעם, לשמר את הזיקה‘. לדבר איתם על חינוך, על משפחה, על עם ישראל, על אופטימיות. לשוחח עם אנשים על מה שחשוב להם. הרבה פעמים התגובה שהפעילים שלנו שומעים היא ‘חיכינו לכם‘“.
אין משהו מתנשא בסוג הפעילות הזה?
“זה עניין של עבודה על המידות. אני אומר לתלמידים בהדרכה לקראת פעילות פנים אל פנים: אתם באים לקבל לפני שאתם באים לתת. אתם לא באים כמי שיודעים הכול. האנשים שאתם מגיעים אליהם הם לא עגלה ריקה, ואתם יכולים לשמוע אותם ולקבל מהם הרבה. העבודה על המידות היא הבסיס לכל דבר בעולם, ואנחנו מחויבים לה תמיד. צריך לברר מי אנחנו בכלל לפני שאנחנו עושים. אני רוצה לקוות שאם אנשים יבואו בענווה ומתוך רצון לשמוע, גם ירצו לשמוע אותם. ועובדה שזה קורה“.
ישיבת ההסדר במעלות הוקמה בשנת 1975 על ידי מרכז ישיבות בני עקיבא. זו הייתה תגובה ציונית לפיגוע שבו נרצחו 22 ילדים וחמישה מבוגרים, שנה קודם לכן. המטרה בהקמת הישיבה שם הייתה לא רק ביטחונית אלא גם חברתית - חיזוקה של עיר פיתוח בפריפריה הצפונית של ישראל. תלמידי הישיבה השתלבו בפעילויות ברמה המקומית, ובמשך השנים עשרות מהם נשארו להתגורר במעלות לאחר סיום לימודיהם. לפני שנתיים הוענק לרב ויצמן ולישיבה ‘אות יקיר העיר‘ על פועלם רב השנים לקידומה של מעלות, במיוחד בתחום החינוך התורני.
את הראיון אנו מקיימים במשרדי הגרעין התורני בלוד, שלא מעט מחבריו הוותיקים, ובהם גם אחד מבניו של הרב ויצמן, הם בוגרי ישיבת מעלות. הרב ויצמן עצמו מאמין בהתיישבות דתית־לאומית בפריפריה, ועם זאת הוא אינו מקדש את הגרעינים התורניים כמסגרת בלעדית לעשייה חברתית. “בעיניי הגרעינים הם חומר גלם. הייתי שמח אילו לקחו אותם לכיוון של ‘פנים אל פנים‘, ולא לכיוון של הקמת בתי ספר נפרדים או תנועות נוער חדשות, כפי שעשו כמה גרעינים תורניים. האידיאל הגדול הוא שחברי גרעין ישתקעו במקום מגוריהם, ישתלבו בו ולא יעזבו, כי עזיבה כזו גורמת לתחושה קשה בקרב התושבים הוותיקים“.
במפעל הגרעינים התורניים מתקיים כבר לא מעט שנים דיון בשאלה היכן חשוב יותר להתיישב - האם בעיירות הפיתוח והשכונות המוחלשות, או אולי דווקא בתל־אביב ובשאר ערים מבוססות, שבהן מתגוררות האליטות של מדינת ישראל. אני שואל את הרב ויצמן לעמדתו בנושא. “זו מחלוקת ידועה“, הוא משיב, “ושתי הגישות מתבססות על מקורות בכתבי הרב קוק. באופן אישי אני מרגיש שצריך ללכת בגישת ‘פַּרנָס לפי הדור‘ ולא בגישת ‘דור לפי הפרנס‘, או במילים אחרות - הציבור בסופו של דבר הוא שיקבע את הדברים, ולא האליטות. גם האליטה מבינה את הכוח של דעת הקהל במציאות דמוקרטית.
“אני בטוח שאילו היינו משקיעים בציבור הרחב, ואם הייתה מולו פעילות נרחבת של פנים אל פנים, היינו רואים אצלו תזוזה שתביא בסוף גם לתזוזת הראש - כלומר האליטות. אני לא חושב שניסיון ההתחברות לאליטה הוא זה שיכריע, אבל שכל אחד יעשה מה שהוא מוצא לנכון. אלו ואלו דברי אלוקים חיים“.
נא להמתין לטעינת התגובות
