לכל הרוחות: רות קלדרון כותבת על שדים
בספרה החדש, ”אלפא ביתא תלמודי“, מציגה ח“כ רות קלדרון את הגישה שלה אל השפה התלמודית. הצצה ראשונה אל פרק אפל במיוחד, בו קלדרון מתייחסת לעולם הרוחות והשדים
אחת התזכורות לכך היא נוכחותם של שדים בתלמוד, שחכמים מתייחסים בכובד ראש לקיומם כחלק מן המציאות ומתמודדים ברצינות עם האיום שהם מציגים. השדים הללו אינם רק בריות מסוכנות שעלולות להופיע פתאום ולהזיק לנו, אלא הם ממלאים את החלל. הם שקופים, אך קיימים כמו האוויר שסביבנו, ההוויה מלאה בהם, ומה שנראה לנו כמרחב ריק, בעצם רוחש חיים, שורץ שדים ומזיקים. התודעה הזאת, הרואה ברווחים שבין הדברים יישות חיה, פראית ומסוכנת, היא תודעה אחרת לגמרי משלנו, לפחות ברמת המודעות המודרנית ה"בוגרת", אם כי מושג השדים התלמודי עשוי לייצג חרדות ופחדים וחששות ופוביות ומיני מרעין בישין המוכרים אצלנו כמושגים פסיכולוגיים. בימינו, לא מעט מהילדים ומהמבוגרים נעזרים בחומרים כימיים כדי לעבור את היום. קליניקות הפסיכולוגים, הפסיכיאטרים ומחלקות רפואת הנפש מלאות בני אדם "מודרנים" שבזים לאמונות תפלות ורואים בעולם השדים רעות רוח פרימיטיבית.
אני מציעה קריאה אחרת, ולפיה ייתכן שעולם השדים אינו אלא מושג תרבותי המאפשר לתודעה להתמודד עם חרדותיה, שהיו ושיהיו, מושג המסכין עם האפשרות שאנחנו לא לבדנו בעולם, המנסה לקרוא לדברים בשמם כדי להרגיע את הנפש דווקא בהנכחת הרגישויות של הדמיון, ולא בהדחקתן.
אביא כמה מקורות כדוגמה ליחס הגמרא לשדים:
שִׁשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּשֵּׁדִים, שְׁלשָׁה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וּשְׁלשָׁה כִּבְנֵי אָדָם.
שְׁלשָׁה כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת:
יֵשׁ לָהֶם כְּנָפַיִם כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת,
וְטָסִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת,
וְיוֹדְעִין מַה שֶׁעָתִיד לִהְיוֹת כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת.
וּשְׁלשָׁה כִּבְנֵי אָדָם:
אוֹכְלִין וְשׁוֹתִין כִּבְנֵי אָדָם,
פָּרִין וְרָבִין כִּבְנֵי אָדָם,
וּמֵתִים כִּבְנֵי אָדָם.
(בבלי, חגיגה טז ע"א)
ויש אומרים
אף הופכין פניהם לכל רוחות שירצו.
(את הנוסח הזה לא מצאתי בגמרא אלא באבות דרבי נתן, נוסחא א פרק לז, שם כתוב: "ויש אומרים אף הופכין פניהם לכל דמות שירצו".)
מהותם של השדים אינה זרה לגמרי. אולי אלו ה"חייזרים" הקדומים. השד מעוצב מחיבור האפשרי רק בדמיון: מהאנושי וממשהו נעלה יותר - מלאכי, בעל כוחות‑על.
הצד המלאכי מקנה לשדים יכולת לסובב את ראשיהם בסיבוב שלם, 360 מעלות, לכל צד שירצו, לעוף לכל מקום בעולם ולדעת את הגזירות שנגזרו על העולם בעתיד.
אנושיות כזאת, שיש בה כוח‑על, מעין "על‑אדם", אינה דמות חיובית שיש בה פוטנציאל להפוך לידיד האנושות, כמו הדמויות של ספיידרמן, סופרמן ודומיהם, אלא להפך: בספרות התלמוד אלו הם מזיקים, המסכנים את בני האדם.
כיצד ומדוע נוצרו דמויות השדים בעולמם הרוחני של חכמים? אפשר שדמות השד שייכת לסדרת הסיפורים העוסקים בקנאה שבין מלאכים לבני אדם, קנאה דומה לקנאת בן בכור בבן צעיר אהוב, ובשלב הזה נעשית דמוניזציה של המלאך, ואולי השדיות משמעה להיות יותר מאנושי.
מה שהתרבות הרומית מעריצה - אֵלים בדמות אנוש, אך גבוהים יותר, יפים יותר וחזקים יותר מבן התמותה - התרבות היהודית מבטלת. תרבות חכמים בוחרת בצניעות, באנושיות על חולשותיה, בגבורה פנימית.
אַבָּא בִּנְיָמִין אוֹמֵר: אִלְמָלֵי נִתְּנָה רְשׁוּת לָעַיִן לִרְאוֹת, אֵין כָּל בִּרְיָה יְכוֹלָה לַעֲמוֹד מִפְּנֵי הַמַּזִּיקִין.
אֲמַר אַבַּיֵי: אִינְהוּ נְפִישִׁי מִינַּן, וְקַיְימִי עֲלַן כִּי כִּסְלָא לְאוּגְיָא.
אֲמַר רַב הוּנָא: כָּל חַד וְחַד מִינַּן, אַלְפָּא מִשְּׂמָאלֵיהּ וְרִבְבָתָא מִימִינֵיהּ.
(כל אחד משלנו - אלף משמאלו ורבבה מימינו)
אֲמַר רָבָא: הַאי דּוּחָקָא דְּהָוֵי בְּכַלָּה - מִנַּיְיהוּ הָוֵי;
(הדוחק הקיים בזמן דרשת הרב בירחי כלה - מהם);
הָנֵי בִּרְכֵּי דְּשַׁלְהִי - מִנַּיְיהוּ; (ברכיים עייפות - מהם)
הָנֵי מָאנֵי דְּרַבָּנַן דְּבָלוּ - מֵחוּפְיָא דִּידְהוּ;
(בגדי תלמידי חכמים שמתבלים - בגלל החיכוך בהם)
הָנֵי כַּרְעֵי דְּמִנַּקְּפָן - מִנַּיְיהוּ (רגלים שנפצעות - מהם).
(בבלי, ברכות ו ע"א)
החכמים מדגישים באמרותיהם שהשדים אינם נראים, אך קיימים תמיד. הם מקיפים את האדם כמו שהגומה מקיפה את השתיל ומציפה אותו במים. תחושת הקיום האנושי האפוף סכנה נעשית מוגבלת. מאבדת את חופש התנועה.
תיאור מספרם הגדול כל כך, אלף ורבבה, המוני שדונים מצטופפים ברווח שבין אדם לאדם, משנה את הדימוי השדי - ממדיו של השד התכווצו, הוא זעיר ורוחש בלהקות של אלפים - תמונה מעוררת אימה בדומה לסרטי ערפדים או זומבים.
נוכחותם של המזיקים היא קרובה ומוצגת כחלק מעולמם של חכמים. השדים הם הנושאים באחריות לתחושת הדוחק הקשה בירחי כלה - כלומר, במפגשי הלימוד ההמוניים שנהגו לקיים בחודשי הקיץ שהשתתפו בהם לא רק תלמידי חכמים שתורתם אמנותם, אלא גם בעלי בתים וחקלאים שהיו מגיעים לספוג תורה בחודשי הפגרה מעבודות החקלאות ומעיסוקים אחרים (של בעלי הבתים). רבא אומר: לא רק אנחנו שם ולא רק עַם הארץ, בין לבין יושבים איתנו בירחי הכלה אלפי ורבבות שדים!
נוכחותם של המזיקים קרובה אפילו למרחב האישי של חכמים: רבא טוען שהם הגורמים לחולשת הברכיים שהם סובלים ממנה וגם לבלאי של בגדי התלמידים, הנגרם מהחיכוך בהם. מכל הכתוב לעיל עולה תחושה קשה של הסכנה הסוגרת על האדם תמיד. ואולי התלמיד החכם הצועד בתוך מרחב סמיך של מזיקים וסובל מן החיכוך המתמיד בהם אינו אלא ביטוי לקשיים הקיומיים שאדם מתמודד עמם בחיי היומיום.
תרגום:
...מי שרוצה להכירם - יביא אפר מנופה, ויפזר אצל מיטתו, ובבוקר יראה כעין כרעי התרנגול.
והרוצה לראותם - יביא שליה של חתולה
(בבלי, ברכות ו ע"א)
לסגור את הרע, את המסוכן, בשפופרת ברזל חתומה מזכיר את המעשה בלכידת היצר הרע וסגירתו בכלי של עופרת. אך גם המהות המסוכנת נחוצה לעולם, ולכן שחררו בסופו של דבר חכמים את היצר הרע לאחר שסימאו את עיניו. גם כאן לא נראה שיש רצון או אפשרות להכחיד את השדים. וצריך ללמוד לחיות לצדם,
"ויסתום פיו שלא יהא נזוק. רב ביבי בר אהא עשה כך, ראה ונזוק. בקשו עליו חכמים רחמים - ונתרפא."
אמונות תפלות ודימויי תרבות אפלים, כסכנה הגלומה בדמותו של חתול שחור ושד בעל כרעי תרנגול, מלווים אותנו עד היום, וכך גם החשש מפני חדירת השד לגוף דרך הפה הפתוח. לא תמיד קל לזהות את המקור התלמודי שלהם, וסביר להניח כי אותם הדימויים מופיעים בתרבות הפרסית ביתר פירוט.
הניסוי "המדעי" של רב ביבי בר אהא עשוי להפתיע. המפגש בין אקט המאגיה לבין כוחה של תפילה מעיד על כך שחכמים מכירים בקיומו של עולם מאגי, ומעמידים כנגדו תרופה בביטוי היפה בשפת התפילה, "ימלא עיניו ממנה", במהלך לכידת השד, ואם ניזוק - יבקשו רחמים עליו, כלומר יתפללו לרפואתו, שאכן מנצחת אותו.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לִי יוֹנָתָן שִׁידָא [=המומחה לשדים]: בָּבוּאָה - אִית לְהוּ [=יש להם], בָּבוּאָה דְּבָבוּאָה - לֵית לְהוּ [=אין להם].
(בבלי, יבמות קכב ע"א)
השד קיים, אף שאי‑אפשר לראות אותו. אפשר לזהות את מהותו השדית בכך שאינו מטיל צל. הוא קיים ואינו קיים.
מתוך "אלפא ביתא תלמודי", מאת ח"כ רות קלדרון ובהוצאת "ידיעות ספרים"
נא להמתין לטעינת התגובות
