ביקור בהר הבית: "אל תרים את הענף מהרצפה!"
את המשכורות משלם חמאס, כלי נשק מאוחסנים במסגדים, התפרעויות נענות בשתיקה משטרתית - ואחר כך מתפלאים כשמגיעה הירייה. אורלי גולדקלנג חזרה מהר הבית בלי אשליות
שלוש שנים וחצי עברו מאז. אני לא זוכרת את המילים המדויקות שאמר הג‘ינג‘י החביב הזה שעמד שם, אך זוכרת בהחלט את חיוכו הנעים, את ברכת הדרך החמה, וגם את חולצת המחאה שלו “רוצה הביתה“, שסיפרה את הסיפור כולו. שבועיים אחרי כן דחתה שופטת בית משפט השלום בירושלים מלכה אביב את עמדת המדינה ונציגיה - ניצב אהרן פרנקו ונצ“מ אבי רואיף - והתירה לגליק לשוב אל ההר. זו לא הייתה הפעם הראשונה ולא האחרונה שגליק הורחק מהמקום והושב אליו. את המשחק הזה ישחקו הצדדים עוד אינספור פעמים, עד שבסופו של דבר יגיעו היריות הידועות כל כך מראש.
הכתובת הייתה על קיר הפייסבוק של גליק, שהוצף באיומים ברצח. קלמן ליבסקינד חשף השבוע הקלטה שמגלה שבניגוד להצהרתה הקודמת, משטרת ישראל ידעה היטב על אודות האיומים על חייו של גליק, ואף שוחחה עמו בעניין. הוא לא זכה להגנה, להפך. המשטרה הקפידה להתנכל לאיש בהרחקות חוזרות ונשנות מהר הבית. גם כשכל הראיות היו לטובתו, היא תמכה בתביעות שקריות נגדו מצד אותם גורמים ערביים שסימנו את תמונתו בעיגול אדום בולט וקראו למותו.
שעת בוקר מוקדמת ביום שלישי השבוע. המדרגות המובילות אל הכותל מתמודדות בקושי עם כמויות הגשמים שהורעפו עליהן במהלך היממה האחרונה. גם אנחנו. יורדים בזהירות בנעלי הגומי, מנסים לא להחליק. מתמקמים בתור הארוך המוביל לגשר המוגרבים. יהודה גליק לא הגיע לשם הפעם, אבל נראה שהיה נוכח מתמיד. לאורך הסיור כולו שמו יעלה שוב ושוב – בסיפורים, בדברי ההסבר ובתקוות לשובו הקרוב. קבוצת יהודים קטנה מתרכזת בפתח הגשר. מחר יבואו מבקרים בהמוניהם לציון שבוע לניסיון ההתנקשות, היום אנחנו בהרכב אינטימי.
עמיתי ארנון סגל מוביל אותי אל עמדת הבידוק, שם אנחנו פוגשים בעוד כעשרה עולים קבועים. קראתי על זה, שמעתי את זה, ובכל זאת כשאני רואה את הגברים עוברים חיפוש מעמיק, אני פוערת עיניים ומסתובבת אל ארנון, שמסמן לי בחיוך חסר מילים: “אכן, זה המצב“. השוטר בכניסה ממשמש את ידיו ורגליו של האיש שלפניי, חופר בכיסיו, בחולצתו ובכל פרט ופרט שנשלף מתיקו. “אם הוא נוגע בי ככה אני בועטת בו“, אני לוחשת לארנון. הוא מרגיע ומסביר שיש לי פריווילגיות של אישה.
בסיום הסיור נראה בשער השלשלת מוסלמים חולפים על פני עמדת הבידוק בלי שייגעו בהם, “מה שמסביר את כמויות החזיזים, הזיקוקים ושאר אמצעי הלוחמה שמגיעים אל ההר“, אומר מישהו. אבל כאן אנחנו האויב, אנחנו החבר‘ה המסוכנים. למען הסר ספק, לא נראה שמי מהשוטרים מצפה למצוא אצלנו אמל“ח. הנשק המסוכן שלנו הוא סידור תפילה, ספר תהלים או דגל ישראל, רחמנא ליצלן. העולים המיומנים נמנעים מלהביא אחד מכל אלה, ונראה שגם רוטינת החיפושים כבר לא ממש מרגשת אותם. הם מוחים על ההשפלה הזו בפייסבוק, בתקשורת ובכל במה אפשרית, אבל בזמן אמת נראה שמשטרת ישראל תצטרך להתאמץ קצת יותר כדי שירגישו באמת מושפלים. כרגע היא מביכה בעיקר את עצמה. אחרי בדיקה יסודית בארנק שלי ובחפצים שבתיק, ובקשה מנומסת לרוקן את הכיסים, אני עולה על הגשר. כל צעד מעלה אותנו בעוד כמה סנטימטרים מעל לראשם של מתפללי הכותל.
“יהודה הנהיג כאן קריאת פרקי תהלים בקול רם, שישמעו אותנו בכותל“, אומר ארנון. “פרסומי ניסא“, הוא מוסיף ומתחיל לדקלם את מזמור קכ“ב: “שיר המעלות לדוד: שמחתי באומרים לי בית ה‘ נלך“. שלוש פעמים מופיעה המילה שלום במזמור הקצר הזה, בלי שום תיבול של התנגדות, עימות או מלחמה. שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהבייך. יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותייך. למען אחיי ורעיי אדברה נא שלום בך. אצל אוהבי אל־אקצה לא נשמעו קולות דומים.
עם הכניסה למתחם הר הבית, מצטרפים אלינו שני שוטרים ואיש וואקף אחד. מעתה הם ילוו אותנו לכל אורך הסיור, כשאחד השוטרים מקפיד לתעד אותנו במצלמת וידאו, לכל מקרה שלא יבוא. אנחנו מצדנו משתדלים להיות פוטוגניים, אבל מעדיפים לצלם את הממצאים בשטח. באין אישורי תפילה, הביקור בהר הופך לסיור מודרך. על עמודי המקדש שניצלו מהפשעים הארכיאולוגיים שמתבצעים במקום בחסות הוואקף, עוד ניתן לראות שאריות של זהב דק בכותרות המעוטרות ב“תימורות ושבכות“, ככל הנראה מחווה של בוני בית שני לתיאורי העמודים מבית ראשון. בעוד רגע נעבור ליד מסגד אל־אקצה, שם כבר ממתינות עשרות נשים מוסלמיות שתלוש המשכורת הלא־כתוב שלהן חתום על ידי חמאס. לפי דיווח של השב“כ, תמורת כ־5,000 שקלים לחודש הן פורצות בצווחות בכל פעם שיהודים עוברים במקום. העולים המיומנים לא מצליחים אפילו להתרגש. ההצגה המתוכננת מראש כמעט משעשעת אותם.
ארנון מספר על הבור הגדול המצוי מתחתינו. סיפורי ארכיאולוגיה והיסטוריה מתערבבים עם סיפורי התלמוד. אלה ואלה מרתקים. אלה ואלה מרגשים. כמו בכל מקום שבו התנ“ך וספרי ההיסטוריה מתמזגים עם הנוף, גם במקרה הזה קשה להישאר אדיש. מסיפור טביעתה והצלתה של בתו של נחוניא, שנפלה לבור הגדול, עוברים לסיפורי מצודת החקרא שנהרסה על ידי שמעון החשמונאי. כולם פה אנשים למדנים, כל אחד בדרכו מוסיף משלו ומתחומו. ימי שלמה וימי הורדוס, החשמונאים וימי הביניים, תארוך השכבות השונות שבהר, סיפורי חז“ל והלכות בית המקדש. רק מסגד אל־אקצה לא מעניין כאן אף אחד. גם במקרה הזה, הדברים מתחברים – איך לא – ליהודה.
יהודה גליק, עמוד האש הג‘ינג‘י שלפני המחנה, חווה רצח אופי הרבה לפני שניסו לרצוח אותו עצמו. חגיגות השמחה במזרח ירושלים לאחר שנורה לוו בהתבטאויות נגד האיש ש“רוצה להעיף את המוסלמים מהר הבית ולהשתלט על אל־אקצה“. ערביי ירושלים, כמו גם משטרת ישראל, יודעים שזהו שקר גס. יותר מכל אחד אחר, גליק שייך דווקא לאסכולת “כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים“. פעם אחר פעם טרח להבהיר שאין לו שום עניין למנוע תפילתם של מוסלמים על ההר, ושעינו לא צרה במסגד אל־אקצה, שבכלל יושב מחוץ לתחום המקודש בהר הבית. המסגד המדובר, יודע כל מי שעלה להר, מצוי באזור שערי חולדה – רחוק מספיק מכיפת הסלע שעוטפת את אבן השתייה, היא מקום קודש הקודשים. אגב, גם מקום המזבח פנוי היום מכל נגיעה מוסלמית או אחרת.
“אני חושש שהאלימות המילולית תיגרר לאלימות פיזית“, התנבא גליק ביוני האחרון בוועדת הפנים של הכנסת. “אני בעצמי חטפתי בעיטות, חטפתי אבנים וחטפתי נעליים. אני אומר שאם לא תחשבו מחדש על האופציה של הפרדת זמנים והפרדת שעות, נגיע למצב שיהיה מאוחר מדי... אני מתחנן לפני שיהיה מאוחר, לפני שנגיע למצב של שפיכות דמים, שתחשבו מחדש, אולי כן לבחון את האופציה הזאת. במערת המכפלה הגענו להפרדה הזאת אחרי שקרה שם דבר נורא ואיום. אני לא רוצה שדבר כזה יקרה מהכיוון השני. אני מתחנן לפניכם, תבחנו את הדבר הזה“.
הדבר הזה לא נבחן, אבל יש להודות ביושר שגם לו נבחן, הצד הערבי לא היה מסכים לו. המוסלמים לא רוצים להגיע להסדר או לחלוקה – לא בזמני התפילות או מקומות התפילה, ואפילו לא בזמני ביקור תיירותיים של מאמינים מכל הדתות. בהר הבית – המיקרוקוסמוס של הסכסוך כולו – הערבים לא מעוניינים להגיע להבנה מכל סוג שהוא, משום שרצונם האמיתי הוא לקיים את הסכסוך. מדובר במלחמת דת חד־צדדית, כשהצד היהודי ברובו מעוניין בדו־קיום, והצד המוסלמי מעוניין בהשמדת הצד היהודי. הר הבית כמשל. אנשים כמו גליק מאיימים על שלמותו של הסכסוך, כמעט כמו שהסכם שלום מאיים עליו. להצעותיו הנדיבות של אהוד ברק נענו הפלשתינים באינתיפאדה. למאבק על ביקורים סדירים של יהודים בהר הבית מגיבים שם בניסיון התנקשות. אבל במשטרת ישראל עדיין מדברים על פרובוקציות משני הצדדים: הצד המוסלמי שבא עם החזיזים, האבנים והמוטות, והצד היהודי שפשוט בא. עצם נוכחותו של יהודי, יודע כל אנטישמי מתחיל, היא־היא הפרובוקציה. בראשית השבוע התכנסה ועדת הפנים של הכנסת בעקבות ניסיון ההתנקשות, וארנון סגל אמר שם בזהירות כי “המשטרה לא נקייה מזה“. נציגי המשטרה שישבו בדיון לא העזו להגיב.
פעמוני כנסיית דומינוס פלוויט נשמעים היטב על ההר. על פי ההשערות, הכנסייה שוכנת במקום שרֵפת הפרה האדומה, טקס שיש לקיים בקו ישר ממש מול קודש הקודשים. כשאנחנו עומדים מול שער ניקנור, ו־15 המעלות שמהן הושמעה שירת הלוויים בשמחת בית השואבה לפנינו, פותח ארנון – לוי בזכות עצמו – בהסבר מרגש על מקום העקדה והתפילה. אחד המבקרים, תייר יהודי־אמריקני, משתעשע בינתיים בענף דק של עץ זית שזרוק במקום. מאוחר יותר יסביר לי באנגלית שהוא נוהג לקחת לביתו ענפי זית זרוקים מהר הבית, לשרוף אותם ולמרוח מהאפר על ראשי חתנים בקהילתו, כמנהג אבלי ציון.
הוא רק נוגע בענף, וכבר איש הוואקף נדרך כולו. בהוראתו ניגש השוטר הישראלי אל התייר, ומבקש ממנו להניח לענף. כשאנחנו מתרחקים משאר הקבוצה, אני שואלת את השוטר מה מפריע לו שהאיש ישחק בענף דק וקצר שממילא זרוק על הארץ. השוטר מושך כתפיים ואומר: “אסור לקחת מכאן שום דבר. מה אני יכול לעשות“. לתייר עצמו יש הסבר
את התמונות שעוברות בראש קוטע צלצול של פעמון בית ספר. עוד מעט יצאו התלמידים למשחק כדורגל בחצר, במקום שמסבירים לנו שוב ושוב כמה גדולה קדושתו לאסלאם. אנחנו מוותרים על המראות ומתקדמים לכיוון כיפת הזהב, שומרים על מרחק הלכתי ראוי מהקודש. מהמדרגות הסמוכות נוקה לפני זמן קצר ריסוס של צלב קרס. סימני השרפה עוד ניכרים בתחנת המשטרה המקומית, שנותרה סגורה מאז נפרצה לפני כחודשיים. למי שחיפש עוד כמה כתובות שהיו על הקיר, הנה הן כאן. ארנון ניגש לאחת מאבני ההר, עומד עליה, ונזכר שוב בגליק. “על האבן הזו הוא עמד והסביר את היותה אבן מקורית של הר הבית, שהרי היא אבן יסוד. השוטר שליווה את הסיור הזדעזע ומיד הוריד אותו מהאבן, עלה עליה והכריז: ‘אף אחד לא עולה על האבן הזו, אף אחד לא מתקרב לכאן‘. הנה עוד איסור שהיינו עדים להמצאתו“, אומר ארנון בחיוך.
אנחנו עומדים מול מקום קודש הקודשים ומשתתקים לרגע. כל אחד ומחשבותיו, כל אחד ותפילות לבו. רק שחלילה השפתיים לא ייתפסו כשהן נעות בתפילה, שלא נורחק מהמקום. מולנו עומדים מוסלמים, מצלמים אותנו שוב ושוב, מתמקדים בארנון. את רשימת החיסול שלהם הם כבר פרסמו השבוע, וגם הוא מופיע בה לצד ח“כ משה פייגלין, הרב ישראל אריאל ואחרים. בעוד כמה שעות יעלו בפעם המי־יודע־כמה תמונותיו של ארנון לפייסבוק, מלוות באיומי רצח.
“אתה פוחד?“ אני שואלת אותו, ונענית בלא נחרץ. אנחנו, החברים שלו לעבודה, דווקא קצת פוחדים בשבילו. כנראה גם העורך הראשי. “אני לא סופר אותם“, אומר ארנון. “התלוננתי פעמיים במשטרה. מה אזרח אמור לעשות? המשטרה אמורה לטפל בזה. השטות היא שהם העלו גם תמונות של נתניהו עם אותם איומים. כשמאיימים על ראש ממשלה, בסופו של דבר השב“כ יצטרך להתערב“. התסיסה על ההר, שממומנת היטב על ידי חמאס, קיבלה בשבוע שעבר רוח גבית מאבו־מאזן, ששלח איגרת ניחומים למשפחתו של המתנקש בגליק. המסרים עברו היטב, ובהר הבית משתדלים בכל הכוח שלא לאכזב את המנהיגים למיניהם. ביום רביעי, יום למחרת ביקורנו, משהו בכל זאת השתנה. מהומות קשות מצד המוסלמים בהר נבלמו בידי כוחות המשטרה, שהדפו את המתפרעים לכיוון מסגד אל־אקצה. אירוע כזה בעבר היה סוגר את שערי ההר בפני יהודים לכמה שבועות. לא הפעם. באופן כמעט חסר תקדים סגרה המשטרה את הר הבית בפני מוסלמים, ואפשרה עלייה – גם אם קצרה ומזורזת – ליהודים ולתיירים בלבד. מתברר שכשהמשטרה רוצה, היא דווקא מסוגלת להשתלט על ההר, ואפילו להגן על יהודים.
שבוע לפני שנורה אמר גליק: “השינוי בהר יהיה ברגע שתהיה פגיעה בנפש“. השבוע, בעוד הוא נאבק על חייו, נראה ששינוי כלשהו מתחיל להתרחש. בשבוע האחרון עלו להר מאות יהודים, ונשאו תפילה שקטה וחשאית לשלום המדינה ולרפואתו של יהודה יהושע בן איטה בריינה רבקה גליק. רבים מהם ירצו להיות שם כשיהודה יחזור הביתה, אל ההר.
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
