קווים לדמותו: שנה לפטירתו של הרב צוקרמן
הרב אברהם צוקרמן התנגד למפגשים ישירים בין תלמידים חילונים ודתיים וראה בהתמסרות הטוטאלית לחיי ישיבה את האידיאל. שנה לפטירת זקן רבני הציונות הדתית
סבי, הרב אברהם צוקרמן, לא זכה להכיר את ה“סבא“ – ה“סבא“ נפטר כשסבא היה רק בן ארבע שנים – אך הוא קיבל את תורתו דרך ר“י ולדשיין, שהיה המנהל הרוחני בישיבת “בית יוסף“ בפינסק, שבה למד סבא. ר“י ולדשיין היה ללא ספק אחת הדמויות שהשפעתן רבה בעיצוב השקפתו של סבא, אשר טען שהוא אחד משני אלו שמהם רוב תורתו (השני הוא ה“סטייפלער“). הוא כינה אותו “מורי ורבי בחכמת המוסר“, ואף אמר עליו: “מר“י ולדשיין למדתי לדייק בקריאת פסוקי התורה הנביאים והכתובים“. כפי שנראה להלן, תורתו של סבא היא המשך לתורתו של ר‘ יוזל, שאותה הוא מעביר הלאה בנאמנות, בתוספת נופך מיוחד משלו.
את הבסיס לשיטתו המוסרית פורש ר‘ יוזל במאמר “בתקופת העולם“, הפותח את ספרו “מדרגת האדם“, דרך שנות ההיסטוריה כולה. לאדם הראשון, אומר ר‘ יוזל, ניתנה בחירה: בחירה בין חיי מלאך לבין חיי אדם, בין חיים שבהם אין לו רצונות, ולכן גם אין סכנה שמא ייגרר אחר תאוותו, לבין חיים של מלחמה תמידית בין הטוב והרע. אם יישמר האדם מעץ הדעת ולא יאכל ממנו יזכה לחיי שלמות רוחנית, אך אם יאכל מן העץ יהיה בעל מלחמות.
ריבונו של עולם לא אסר על האדם את האכילה מן העץ, אלא המליץ לו להימנע ממנה, וכך מדויקים הם דברי האישה (בראשית ג): “אָמַר אֱ־לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן“ – אין זה ודאי שתמותון, ייתכן שתתגברו על היצר ובכך תמשיכו לחיות חיי נצח, ואף תגיעו למדרגה גבוהה יותר, שהרי “לפום צערא – אגרא“; אך המלחמה תהיה קשה, ונמוכה הסבירות שתנצחו, ולכן “בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת“. אך האדם לא שעה להמלצתו של הקב"ה. הוא הלך אחר עצתו של הנחש הקדמוני והפסיד בקרב האבוד מראש, וכך נגזרה עליו מיתה והוא הוריש לזרעו מלחמה "פנים ואחור".
האנושות בכללותה הפסידה במלחמה, הדורות הלכו והידרדרו דור אחר דור, אף הגיעו למצב שבו הקב"ה ניחם על העולם שברא וביקש למחותו מעל פני האדמה. גם צדיקים כנח וכאברהם לא הגיעו לאותה המדרגה הגבוהה של אדם הראשון קודם החטא. על נח אומרים חז"ל שהיה צריך "סעד לתמכו", ואלמלא היה הקב"ה עוזרו לא היה שורד בצדקותו. אף בשעת המבול, אומר רש"י (שם ז, ז): "אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים". גם אברהם אבינו, למרות ששכלו ניצח את רצונו והוא עמד בניסיון העקדה, לא היה שכלו פשוט לגמרי, וזלגו עיניו דמעות בשעה שהיה צריך לעקוד את בנו (ראו ילקוט שמעוני רמז קא ד"ה ויעקד).
הפעם היחידה, על פי ר' יוזל, שבה הגיע האדם למדרגת אדם הראשון קודם החטא היא במעמד הר סיני. אמירת "נעשה ונשמע" פירושה התעלמות מוחלטת משיקול הדעת. אין זה משנה אם יתיישבו הדברים על לבנו אם לא, נעשה אותם בלי פשרות. הקדמת נעשה לנשמע על פי חז"ל היא ה"רז שמלאכי השרת משתמשים בו" (שבת פח ע"א); מלאכי השרת משוללי הבחירה החופשית, שמקיימים באדיקות את מצוות בוראם בלי לבחון האם היא מתאימה לרצונם והאם היא הגיונית. אך בני ישראל לא החזיקו זמן רב במדרגה הזאת, ואף שהחטא לא היה חמור כמו שנראה במבט ראשון (ר' יוזל משתמש בתירוצו המפורסם של ה"כוזרי": העגל לא היה תחליף לאלוהים, אלא למשה), הוא החזיר את בני ישראל למדרגתם של בני אדם, השרויים עדיין במלחמה תמידית בין השכל לרצון.
משה רבנו, ואחריו הנביאים בדורותיהם, הורו לאנשים המבקשים את אלוהים את המעשה אשר יעשון. הם למדו כיצד אפשר לנצח את היצר הרע, אך הנבואה פסקה והרע הולך ומשתלט על העולם.
כשמגיע ר‘ יוזל לתיאור דורנו, תמונת המצב היא עגומה מאוד (מדרגת האדם עמ‘ יח):
הגיעה העת ושורש פורה ראש ולענה נפל בעולם, הלא היא ההשכלה הארורה, אשר רבים חללים הפילה וטמטמה את לב העם והביא לידי כך שהתחילו מואסים בדבר ה‘ ובנושאיו, וכאן נבעה פרץ בין הישיבות והעולם ונפתח תהום ביניהם.
כעת העולם החיצוני לישיבה הוא עולם פגום, עולם מלא רשע. ההשכלה אורבת בכל פינה. האדם המבקש את אלוהים חשוף לכל פגיעותיו הרעות של הרחוב ולסכנות הטמונות בו. מצד אחד הוא רוצה לעבוד את אלוהים, אך מצד שני לבבו כמה לאור שבחוץ.
מלחמת העולם הראשונה החריפה את הבעיה והיוותה איום של ממש על מצב הישיבות. ר‘ יוזל מעמיד את השאלה במלוא עוצמתה (שם עמ‘ יט):
ועתה מה לעשות? הרוח הרעה, רוח החפשיות והכפירה רחמנא ליצלן, מתחזקת בכל יום בעולם… מוכרחים אנו לבקש עצה איך להציל נפשות ישראל התמימות, לבל יישטפו בזרם הזמן המתגבר ומתחדש בכל יום, ולבל יטבעו בגלים הסואנים.
בדור שכזה הבררה היא אחת: השתקעות מוחלטת בעולמה של הישיבה. בבית המדרש של נובהרדוק דימו את הישיבה לתיבת נח. העולם כולו טובע במבול, אוי לו למי שיפתח חלון! רק האדם אשר יסתגר בארבע אמותיה של התיבה בעת המבול יוכל לצאת אחר כך חזק מספיק כדי לבנות את העולם מחדש.
גם אמירת “נעשה ונשמע“ המודרנית פירושה מסירות נפש על התורה, התנתקות מוחלטת משיקול הדעת. האדם נכשל תמיד, אומר ר‘ יוזל, רק במה שניתן לו שיקול דעת לבחור, רק במשפטי התורה ולא בחוקיה. סבא, הרב צוקרמן, מוצא את התפיסה הזאת חבויה בפסוקי התורה (לוחות אבן, ב, עמ‘ 267): בפרשת עקב מבטיחה התורה (דברים יז) – “וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה‘ אֱ־לֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ“. את השכר הגדול הזה מבטיחה התורה לא על שמירת החוקים, אלא דווקא על שמירת “הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה“, שיש להם טעם פשוט ומובן, ודווקא עליהם אומר רש"י שהם "המצות הקלות שאדם דש בעקביו".
לחוקים, המצוות שטעמן נסתר, נוטים האנשים לציית ציות עיוור, אין להם מקום לשיקול דעתם. כך, מוסיף ר' יוזל, נכשל שלמה דווקא בגלל שהתורה נתנה טעם למצוות – "לא ירבה לו נשים".
סבא תומך באותה הסתגרות טוטאלית בעולמה של הישיבה:
צריך להדגיש: כשם שיש הבדל בין תיכון חילוני לתיכון דתי, כך יש הבדל בין התיכון הדתי לישיבה התיכונית. התיכוניסט העירוני פתוח להשפעות הרחוב ותלמיד הפנימייה הישיבתית… נמצא בחממה חינוכית עשרים וארבע שעות ביממה… למען הדיוק וההגינות צריך אמנם להוסיף שגם בעבר היו לחינוך הממלכתי־דתי הישגים יפים. בתי ספר… השקיעו מאמצים חינוכיים גדולים מאוד בילדים. אם ילדים אלה נשרו מן החינוך הדתי בהמשך דרכם – היה זה משום שהרחוב החילוני קלקל מה שבית הספר התאמץ לבנות. במרוצת השנים למדנו גם, בע“ה, להתגבר על השפעת הרחוב, בין היתר, בישיבות (שנתון הציונות הדתית תשמ“ה־ו‘ עמ‘ 83).
גם לשיטתו זו מוצא סבא, במקוריותו ובסגנונו המיוחד, סייעתא ממקורותינו (לוחות אבן, א, עמ‘ 191): הנביא ישעיהו מתאר את היום שבו יעלו כל הגויים לבית המקדש. הגמרא (פסחים פח ע“א) שואלת מדוע בית המקדש נקרא דווקא על שמו של יעקב אבינו,
השפעתו של יעקב אבינו היא השפעה עקיפה. מתוך שהוא בעצמו מתמלא, הוא עולה על גדותיו ושופע מאליו. סבא התנגד למפגשים ישירים של התלמידים עם הרחוב החילוני, על כל המטען השלילי שבו (התנגדותו זאת מעצימה בעיניי את ההערכה שרחש סבא להשכלה כללית וללימודי חול, שכן הוא היה זה שהכניס אותם לישיבה דרך הדלת הקדמית). ההשפעה צריכה להיות בכיוון אחד בלבד:
אינני בעד מפגשים ישירים בין נועד דתי לחילוני. אבל אני רוצה להשפיע על כל הנוער בארץ בדרך עקיפה, כשיראו מה בין בני לבן חמי. האידיאל שאליו אני שואף בחינוך שלנו הוא להעמיד נוער דתי לאומי שיקרין מאורו על אחרים… יש בתלמידינו חיפוש לשלמות וכשם שמי שלומד פיזיקה משתדל להגיע אל מקסימום הידע בתחומו, כך עלינו לשאוף שמי שלומד יהדות יגיע אל מקסימום הידע ומקסימום העשייה בתחום שלו. וזהו שנאמר התהלך לפני והיה תמים… המשימה היא לא להכניס עשר שעות לימוד גמרא ביום לכל בית ספר אלא יותר מחשבת יהדות, יותר הבנה במהות המצוות ובקיומן עד שכל אחד הרואה תלמיד מתלמידינו יגיד: הלוואי אני כמותו! (שנתון הציונות הדתית תשמ“ה־ו‘ עמ‘ 89).
על בשרי חוויתי את השקפתו של סבא, שהיה נוהג לגעור בנו על שאנו מגיעים לאירועים משפחתיים, ועל אחת כמה וכמה שאנו סתם מגיעים הביתה, בשעה שאנחנו צריכים להיות בישיבה; סבא הוא זה שאמר לי לעזוב את ההדרכה ב“בני עקיבא“ לפני כיתה י“ב, כדי שאהיה כל כולי בישיבה. רק כך, סבר סבא שלי בעקבות ה“סבא“ מנובהרדוק, רק על ידי ההשתקעות הטוטאלית בישיבה וההתמסרות לה, בלי פזילות לעבר העולם שבחוץ, נוכל לגדל אנשים חזקים שיעמדו לעומת כל המכשולים שמציע לנו העולם הגדול. רק כך נוכל להצעיד את העולם בבטחה לעבר תיקונו.
כל מי שיש בידו תמונות וזיכרונות, הקלטות וסיכומים של דברי הרב צוקרמן, מוזמן ליצור קשר ולשתף – ozuk04@gmail.com. הכותב הוא עז צוקרמן, בן 20, משרת כחייל קרבי בצה"ל
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
