הרב מדן: אני לא רוצה שבית המקדש ייבנה מחר
סדרת ספריו החדשה של הרב יעקב מדן על המקרא היא הזדמנות לשיחה על גיבורי התנ"ך שלו, שכדי להבין אותם הוא יורד אל השטח, בדיוק כמו שרלוק הולמס. וגם על הוויכוח הנוקב שלו עם האקדמיה, על "חוק השבת", על טקסי הנישואין השוויוניים ("סחף מסוכן") ואפילו על שטרן ובנט
אבל למרות כל אלה, ר‘ יעקב נטול כל גינונים רבניים. בגזרתו הנערית, בלבושו הפשוט ובעיקר בשיחתו ובהתנהגותו, הוא ישיר, לבבי ומעשי. אין בו שמץ של “כבדות“ ומכובדות, ולא קמצוץ של בורגנות דשנה. כשהוא חולק עמי חוויות מטיולים שבהם הוא מדריך את תלמידיו במסגרת לימוד התנ“ך, אין כל קושי לדמיין אותו עם תרמיל על שכם וכובע מטיילים. באופן אופייני, באמצע הריאיון הוא נאלץ להשיב לשיחת טלפון הקשורה בהיותו חבר בכיתת הכוננות היישובית. קשה מאוד, מאידך, לדמיין אותו עטוף באיזה חלוק רבני (שאין לו), לוגם תה עם תלמידיו סביב גמרא פתוחה. בגיל 64, הוא איש של הליכה נמרצת ועמידה, לכל היותר ישיבה חסרת מנוח על קצה הכיסא. יותר מרב, הוא בעצם תלמיד בעל עיניים גדולות ובורקות המחפשות כל העת את הפשט החדש, את התשובה לשאלה הטורדת כל העת.
אני מגיע לביתו באלון־שבות כדי ללמוד על ספרו החדש (“כי־קרוב אליך“ על ספר בראשית, “ידיעות ספרים“) – ועל אחיו שנכתב על ספר שמות, הרואה אור בימים אלה. בידי המון שאלות בעניינים המטרידים את החברה הישראלית, הכללית והדתית, בימים טרופים של טרור, אך לפני הכול, וגם אחרי הכול, אנחנו מדברים על הספר. כי עבור הרב יעקב, העיון בפשטי המקראות הוא מצווה גדולה ותשוקה גדולה.
קוראי "מקור ראשון" הוותיקים זוכרים בוודאי את מאמריו של הרב מדן שהופיעו בשנת תש"ע. מי שהביא את הרב מדן ל"מקור ראשון" (ובהמשך ל"סגולה") היה העורך והמו"ל דאז של העיתון, שלמה בן צבי, אחד ממעריציו המובהקים. אבל המאמרים מאותו מחזור הם מיעוט קטן של מאמרי הספר: שתים עשרה הפרשיות של ספר בראשית הופכות ללא פחות משבעים מאמרים, על עניינים שונים בהבנת פשטי התורה. ספר שמות, הוא מזהיר, עוד יהיה שמן יותר. בעיניי, זהו הייחוד החשוב של הספר: דרשות יש הרבה, אבל על פי רוב העיסוק בפשוטו של מקרא נשמר רק לאלו הכותבים פירוש על הסדר, ולא לכותבי מאמרים.
והעיסוק הזה מגוון מאוד: הוא נסמך הן על עיון בלשון הכתוב ובמבנה הספרותי שלו, הן על דברי חז"ל והפרשנות הרבנית לדורותיה, והן על השוואה עם ספרויות שונות, החל מחוקי המזרח הקדום (בעיקר בספר שמות. "אני לא נרתע משום דבר") ועד לאנלוגיות לדמויות מ"הארי פוטר". הכול במטרה אחת: להגיע להבנה אמיתית של הכתוב מתוך הנחת מוצא שאנו יכולים ומצווים להבין. בין השאר, מדן מבקש להבין את הסיטואציה שבה עמדו הדמויות המקראיות, לחוש איתן את כאבן ואת שמחתן, ואז לעמוד יחד איתן בפני דילמה, שהיא אף פעם לא פשוטה.
"העיקר של הספר זה שלוש המילים שהן הכותרת שלו: 'כי קרוב אליך'. התורה לא נמצאת במקום אחר, אלא בארץ שבה אנו דורכים ובהיגיון שאנו יכולים להבין. אדם צריך לומר 'מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי אברהם יצחק ויעקב', כלומר, אנחנו צריכים לדעת שמדובר באנשים שהיו גדולים מאיתנו עשרות מונים, אבל אלו דמויות שאנו יכולים לגעת בהן. היו להם שמחות, וצער, ועלבונות…
"וחלק מה'קרוב אליך' הוא כשאנו מעבירים את הדילמות לימינו – כמו שאני עושה למשל לגבי מעשה שכם, שאותו אני קורא כפעולת חילוץ של דינה מבית שכם ולא כענישה, תוך הקבלת העניין לדילמה אפשרית של חילוץ שבוי ישראלי כמו גלעד שליט במחיר חיי רבים בצד השני. אני כל הזמן מבקש להביא את מי ששומע או קורא אותי למצב שבו הוא מבין שאם הוא היה ניצב במקום הדמות המקראית, הוא לא יכול להיות בטוח איך הוא היה מתנהג. אני עושה את זה עם כולם – מדוד ובת שבע ועד דתן ואבירם: צריך להרגיש שכשדתן ואבירם מטיחים דברים במשה, זה משהו שיכול היה לקרות גם לנו. אם אני לא הצלחתי להביא אותך למצב שבו אתה אומר 'רגע, אני לא יודע איך אני הייתי מתנהג', גם לגבי צדיקים וגם לגבי רשעים, אני כמורה נכשלתי".
תמיד מדובר בדילמה? אין סיפורים מקראיים שבהם יש טובים ורעים וזהו?
"אספר לך סיפור. בימי שישי אחר הצהריים אני בדרך כלל עוזר לאשתי. והנה יום שישי אחד אחר הצהרים אני פתאום 'נעלם' לאשתי, ולבושתי היא מוצאת אותי מול הטלוויזיה, יושב מרותק ולא מוכן לזוז. מה אני רואה שם? את פרופ' מיכאל הר סגור המנוח באיזו תוכנית פרשת שבוע מדבר כנגד משה רבנו. הוא דיבר על תאוות השלטון של משה בתיעוב כזה, שיוצא לו ריר מהפה. ואשתי שואלת אותי, למה אתה שומע את החירופים והגידופים הללו. ואני אומר לה, אני לומד פרשת שבוע. אני אף פעם לא הבנתי את דתן ואבירם. אז חשוב לי לראות בן אדם שכל כך מזדהה עם הביקורת על משה רבנו, ואז אני מבין שאפשר לראות את זה כך, ושזה יכול להיות גם היום. אם אנחנו מציירים הכול כמו איזה רשעים מהסרטים, אז זה לא משהו שאני יכול לגעת בו, משהו שקשור אליי".
"וכשאתה מוריד את הדברים למציאות, גם מבחינה גיאוגרפית והיסטורית, אתה מבין הרבה דברים. הנה, שאלה שניקרה בי המון זמן, מהיכן היה לבנות לוט יין להשקות את אביהן במערה שאליה ברחו מסדום? חז"ל אומרים 'יין המשומר נזדמן להם מששת ימי בראשית'. אדם קורא את האגדה הזו ואומר: יש כאן משהו מנותק מהחיים. מה זה יין המשומר? למה הוא במערה הזו?
"ובכן, הייתי שם. באזור צוער יש כרמים נהדרים. שילוב של חום והמון מים מתוקים. אבל יש בעיה אחת: בגלל החום הזה אי אפשר לעשות שם יין. אתה רואה את העלייה התלולה מצוער אל הרי מואב, ואתה רואה את המערות, ואתה מבין מיד שאנשים טיפסו לשם עם הענבים והיקבים שלהם היו במערות האלה. ובכן, הם נכנסו למערה שהייתה פעם יקב. יש כל כך הרבה מקרים שבהם אני מבין את דברי חז"ל רק אחרי היציאה לשטח. זה כמו שרלוק הולמס, שרק כשהוא מגיע למקום, מריח את הצמחים, חווה את הנוף, 'נכנס לראש' המקומי – הוא מצליח לתפור את התעלומה.
"יש אגדה מאוד קשה במסכת תענית על ר' אלעזר בר' שמעון, שפוגש אדם מכוער אחד ומתייחס אליו בגסות ואף שואל אותו 'כל בני עירך מכוערים כמוך?'. זה סיפור קשה מאד. לאחד מאיתנו זה הרי לא היה קורה, לא היינו מתנהגים כך. אז תנא כמותו? איך זה יכול להיות?
"אז הלכתי למקום שעליו מסופר. הרי מדובר במקום מסוים: ר' אלעזר בר' שמעון יוצא 'ממגדל גדור' והולך 'על שפת הנהר'. הייתי שם. זה בעבר הירדן, מדרום לירמוך. אני מתבונן מסביב, ומה אני רואה מול עיניי? את חמת גדר. ממש, אתה רק עובר את הירמוך ואתה שם. ומה הייתה חמת גדר? עיר של מצורעים. הם חשבו שהמים יועילו להם. וכשר' אלעזר רוכב על החמור ובא מולו המכוער הזה, הוא לא סתם מכוער, הוא מצורע; ואתה יודע איך התורה מתייחסת למצורע – כחוטא. הנה, הוא מדבר איתו על 'כל בני עירו', כי זו עיר של מצורעים. וכשהוא עונה לו 'לך לאומן שעשאני', הוא בעצם אומר לו: מי אמר לך שאני חוטא? אולי נולדתי כך?
"לראות את המקום זה להבין מה קרה. הייתי פעם בסיור בירדן, והצלחתי לשכנע את הקבוצה ואת המדריכים לרדת עד קרוב לנחל הערבה, ולעלות משם את העלייה להר שעיר, שאותה עלו בני ישראל בשנת הארבעים. היה חשוב לי לעלות את כל העלייה התלולה הזו ולהבין מה עבר עליהם.
"סיפור אחרון: ה'שפת אמת' מנסה ללמד זכות על עם ישראל שהתלוננו במדבר. ובכן, לקחתי פעם את הכיתה שלי לטיול של סוף הזמן בנגב. עלינו את מעלה ימין וצעדנו ברכס חצרה. אבנים חדות, דקות, יום חם, דרך צחיחה. אחרי הליכה של שעתיים אני מושיב אותם על האדמה, על האבנים האלה. אין צל, אין שום דבר, הם לא מבינים מה אני רוצה מהם. ואז אני מקריא להם את ה'שפת אמת', ושואל אותם: אתם מרגישים צורך 'ללמד זכות' על עם ישראל שהתלונן כשהלך במדבר? אתם הולכים כאן רק שעתיים, וכולכם צעירים. שם היו ילדים וזקנים, חולים, והלכו ימים על ימים…"
אבל הרי רש"י מספר לנו שהענן יישר להם הכול?
"יש לי תשובות שיישבו את רש"י. אבל דע לך: אם הענן היה מיישר להם הכול, הם לא היו מתלוננים. אני מקבל את מדרשי חז"ל. אבל מה שחשוב הוא שאתה לא יכול לחיות באירופה ולהבין באמת את הפשט של התורה. אנחנו יכולים".
אני חוזר אל היסודות ורוצה להבין יותר לעומק מה מביא ראש ישיבה ותלמיד חכם להשקיע אנרגיה רבה כל כך בהבנת פשטי המקראות. הרי אנחנו לא חיים על פי התורה שבכתב, אני מזכיר לרב, אלא על פי התורה שבעל פה. זה מקור הסמכות של יהודים שומרי תורה ומצוות.
"הדיכוטומיה הזו אינה מקובלת עליי כלל ועיקר", נזעק מדן, "תורה שבעל פה יונקת מתורה שבכתב. הנה, עיקר העיסוק שלי הוא בתלמודים, בראשונים ובאחרונים, ובלימוד הזה ברור שכל הזמן הדברים חוזרים אל השאלה מה רצתה התורה – כן, התורה שבכתב".
יש אפילו פוסקים חשובים שלא בקיאים כל כך בתנ"ך.
"גם אצל הרב עובדיה יוסף אתה תמצא פסיקה על פי תורה, עיסוק נרחב בפסוקים. אולי יש היום פוסקים שלא כל כך בקיאים, אבל בוודאי שאצל הראשונים לא תראה דבר כזה".
אפילו חז"ל אינם צמודים לפשט, הם מוציאים דברים מפשוטם…
"במידה מאוד חלקית. ולרוב, גם ההוצאה הזאת מן הפשט היא מתוך ראייה כוללת של המקרא. הייתה להם דרך לימוד משלהם בתורה שבכתב, ולעתים אנו מוצאים לפנינו בגמרא רק את הקומה העליונה בלי הקומות שמתחתיה, וזה נראה לנו כאילו אין לדברים קשר לפסוקי התורה".
למה כל כך חשוב לך להראות שהתורה שבכתב היא מקור הלכתי? שהיא עיסוק מרכזי?
"זו מלחמת החיים שלי! 'אחת דיבר אלוהים, שתיים זו שמעתי'. הרעיון הזה שתורה שבעל פה עומדת בפני עצמה, שנשמעת לפעמים בעולם הישיבות, הוא נורא. אם אתה מפריד את התורה שבעל פה מהתורה שבכתב יש לך לב בלי ידיים ורגליים, או גפיים בלי לב. תורה שבעל פה באה לפרש את התורה שבכתב, שהיא תורת חיים עבורנו, ולא להוות לה, חלילה, אלטרנטיבה".
אני עדיין מנסה להבין: למאי נפקא מינה? מה הנזק מההתעלמות מהתורה שבכתב? אולי הפניית העורף לציונות?
"גם. ברור שיש קשר. תחייתו של המקרא קשורה בציונות, בשיבה אל ההיסטוריה והגיאוגרפיה, אל הזמן והמקום. אבל הוויכוח העיקרי שלי אינו עם החרדים אלא עם האקדמיה, עם אסכולות שלמות בה המנתקות את חז"ל מהפסוקים ומציגים אותם כמי שעיצבו את היהדות מתוך עולמם שלהם".
אבל כאמור, הרב מדן אינו רק אושיית תנ"ך, אלא גם דמות ציבורית. כשאני תוהה בפניו על העובדה שהוא מקובל, פחות או יותר, על רוב הזרמים בציונות הדתית, הוא מסופק, ומציין שיש חוגים – "ואתה יודע במי מדובר" – שבהם לא מכבדים אותו ואת דעותיו. כשאני מעלה את השאלה על איש ימין מובהק בישיבה שראשיה המיתולוגיים נטו שמאלה, הוא מזדרז להבהיר שלישיבת "הגוש" מעולם לא הייתה אוריינטציה שמאלית, גם הרבה לפני שהיה לראש ישיבה בה. "הבית האחרון שצה"ל הצליח 'לכבוש' בזמן פינוי ימית היה של ישיבת 'הר עציון'. ותמיד היה לישיבה חיבור חזק לחברון. נכון שהיה בישיבה, דרך שני ראשיה, גם קו אחר, אבל מה שאפיין תמיד את הישיבה היה ששני הקווים כיבדו זה את זה".
השם שלך נקשר ל"חוק השבת" שאנשי "יש עתיד" ו"התנועה" ניסו לקדם לאחרונה. זו פשרה או אידיאל?
"'חוק השבת' שאלעזר שטרן מקדם, כמו גם שינויים בחוקי הכשרות, משתדלים לצעוד לפי העקרונות שעיצבנו בשעתו באמנת 'גביזון־מדן'. אין לי יד ורגל בפרטים של החקיקות הללו, אבל ככל שהן קרובות יותר לקביעות של האמנה, כך הן בעיניי קרובות יותר להיות אידיאל.
"יש לאלעזר שטרן דיבור איתי, ולדעתי זה הלך לכיוון שאנחנו יכולים לחיות איתו. ודאי שאני מעוניין שכל עם ישראל ישמור שבת, ודאי שאני חושב שכל יהודי מחויב בברית עם הקב"ה לשמור שבת בצורה מלאה, וכמובן שכל חילול שבת של יהודי כואב לי. אבל יש לנו מאבק, כבר שנים ארוכות – מאז הסכמי אוסלו – על השאלה האם זו מדינה יהודית או מדינת כל אזרחיה. זה מה שעומד בחזית המאבק. ומדינה יהודית ומדינה על פי ההלכה זה לא אותו דבר".
אתה מעוניין במדינה על פי ההלכה?
"לא. כי אי אפשר לקרב אנשים לתורה על ידי חוקים וכפייה. מה כן? חינוך, קירוב לבבות, 'שבת ישראלית'. לא חוקים. החוק צריך לשמור על ישראל כמדינה יהודית. שהשבת תהיה מורגשת, תהיה שבת, אבל לא לפי פרטי ההלכות ואפילו לא לפי אבות המלאכה.
"לגבי הכשרות – המערכת כפי שהיא היום אינה תקינה וקשורה לעתים לחמדת ממון. אני רוצה כשרות ממלכתית שבנויה על יסודות אחרים. דיברנו באמנה על רשות כשרות
כלומר, אתה לא שותף לביקורת החריפה שמשמיעים רבנים כלפי הבית היהודי על ערעור החקיקה הדתית.
"אני ממש לא מהמאוכזבים מהבית היהודי. להיפך. ואני מכבד גם את אלה שיש להם ביקורת עליהם".
אני רוצה להעלות כאן שאלה שאני עסוק בה הרבה שנים, ותוהה איך אתה רואה את הדברים. כיהודי מאמין, אני מניח שגם אתה שותף לציפייה שכל עם ישראל יהיה מחויב לקיום מצוות. לי נראה שבמציאות כזו גם התורה תשתנה: מה שכל עם ישראל ישמור הוא לא בדיוק מה שהיום הדתיים שומרים. איך אתה רואה את זה?
"אתה צודק בכל מה שאמרת. זה לא יהיה אותו דבר. זה לא יהיה בהכרח קל יותר, אבל יהיו הרבה יותר גוונים ויישאלו שאלות שהיום כלל לא נשאלות – כי כיום כשרק הדתיים שומרים מצוות יש תמיד את החילונים שמשלימים ו'מגבים' אותנו. אנחנו צריכים לגדל דור של תלמידי חכמים גדולים שידעו להתמודד עם הדברים האלה, עם מציאות חדשה כזו".
אנו עדים להתחזקות גדולה של הציבור הדתי לאומי בשנים האחרונות. גם דמוגרפית, וגם בכניסה לעמדות מפתח. מצד שני, ואולי מאותו צד, אנחנו רואים גם טשטוש של הגבולות שבינו ובין החברה החילונית. לאן אתה חושב שזה הולך?
"טבעי והגיוני שכשציבור מתחזק ומתערה, גבולות יטושטשו. הייתי מבדיל כאן בין שני סוגים של גבולות – גבולות המגזר וגבולות ההלכה. בטשטוש גבולות המגזר יש חסרונות אבל יש בעיקר ברכה. טשטוש גבולות ההלכה, לעומת זאת, הוא תהליך מדאיג שאני רואה חובה לעצמי לעמוד בו על המשמר.
"טשטוש גבולות המגזר זה שיש שומרי מצוות בשלל מפלגות, ויש חילונים בבית היהודי – דבר שאני דחפתי אליו בכל כוחי. טשטוש גבולות המגזר זה שהתרבות הדתית נעשית גם בכלים חילוניים. יישובים מעורבים, מכינות קדם צבאיות של דתיים וחילוניים, גרעינים; בכל אלה יש המון ברכה".
והיכן אתה מרגיש צורך, מבחינת גבולות ההלכה, לנהל מלחמה?
"אני לא מנהל מלחמות. חשוב לי להדגיש זאת. אבל אני כן צריך לעמוד על המשמר. זה בעיקר בעניינים של בינו לבינה, החל משבעה נקיים ועד לטקסי נישואין שוויוניים. יש סחף מסוכן".
בעקבות הפיגועים האחרונים מרבים לדבר על "מלחמת דת". לשם זה הולך?
"יש לי בעיה קשה מאוד עם האסלאם, כדת, כפי שהוא מתברר בדור האחרון. דת שיש בה בעיקר אל כוחני ואין בה ערכים אחרים. אבל האמת היא שהאסלאם הוא רק התירוץ. מה שאנו חווים הוא מתקפה של אנטישמיות. היא לא התחילה היום ולא אתמול – היא הייתה כל הזמן, ורק באירופה שאחרי השואה היא נסוגה קצת, אחרי שהאירופים נבהלו מעצמם. אבל כעת היא צפה ועולה מחדש, והיא משותפת הן למה שקורה ליהודים באירופה והן ליחס של הערבים למדינת ישראל וליהודיה. ככל שמדינת ישראל מתעצמת – צבאית, כלכלית, תרבותית – זה דוקר הרבה עיניים והאנטישמיות מתגברת".
יש פתרון לסכסוך?
"מה שמוטל עלינו הוא לשמור על עצמנו ולהיות חזקים. הדרך היחידה שאני רואה לפתרון הוא שהם ישלימו עם קיומנו. רק כשיגיעו לזה אפשר יהיה לדבר על שלום, על פתרונות כאלה ואחרים. אגב, היינו די קרובים להשלמה הזו, אבל הגרעין האיראני הסיג אותנו אחורה. יותר משאני חושש מפצצה שלהם, אני חושש מהאשליה שהיכולת הגרעינית הזו השיבה לעולם הערבי, שניתן להשמיד את ישראל. זה גורם אסטרטגי שמרחיק מאיתנו את ההשלמה ואת השלום".
אתה מרגיש שיש מנהיגות היום?
"יש מנהיגות. המשימה שלנו בעת הזאת היא לתמוך במנהיגות של ישראל ולא לערער אותה. נתניהו עשה דברים חשובים, וצורך השעה הוא לחזק".
ומי יבוא אחרי נתניהו? אתה רואה עוד מנהיגים?
"בעיניי, התנאי הראשון למנהיגים הוא שיהיו אנשים ישרים. יושר אישי זה תנאי בסיס: אדם שלא מחפש את הממון ואת הנוחיות שלו אלא מסור לעתידה של האומה. הכישרונות יבואו אחר כך, אפשר גם ללמוד תוך כדי תנועה. יש הרבה מה ללמוד מצניעותו של מנחם בגין. המנהיגים שבאו אחריו – למעט שמיר – לא היו כאלה, וזה מצער מאוד".
איפה אתה בעניין של עלייה להר הבית?
"אני עולה".
ובוויכוח בין יהודה עציון ליהודה גליק – כלומר בין גישה שנלחמת על זכות התפילה, כמו של המוסלמים, לבין כזו החותרת במפורש לבניין המקדש – איפה אתה?
"אני עם יהודה. גליק. מכמה סיבות. מה שאנחנו צריכים לדבר עליו בעת הזאת הוא על זכות התפילה, ולא יותר. כל השאר הוא מעבר לפינה".
אתה חותר לבניין המקדש?
"בהכנות של לימוד הלכות, תכנון ירושלים, וכן הלאה – בוודאי. אבל בלי משמעות מדינית. מבחינה מדינית אנחנו לא צריכים לחתור ליותר מאשר זכות תפילה בהר הבית. איננו חותרים, מדינית, לבניין המקדש.
"אני לא רוצה שבית המקדש ייבנה מחר, אלא בעתיד רחוק יותר. אנחנו לא מוכנים מבחינה רוחנית. אני מזמין את כל חסידי המקדש־עכשיו לקבר רשב"י במירון, בל"ג בעומר, ולשאול אותם אם ככה הם רוצים שייראה בית המקדש. כי ככה הוא ייראה במציאות של היום".
אבל זו הרי לא טענה הלכתית שיכולה לפטור אותך ממצוות בניין המקדש והעבודה בו…
"לכן נוח לי עם זה שאין לנו אפשרות פוליטית לעשות זאת. זו מהותה של מידת הרחמים – שדברים באים צעד אחר צעד. אנחנו רחוקים רוחנית מהמקדש כמו שאנחנו רחוקים פוליטית, אבל חובתנו היא להיאבק על זכות התפילה שלנו בהר, ולעשות את כל ההכנות לקראת בניין המקדש, בעתיד שאיננו יודעים מתי יהיה. כמו שבני דורו של דוד, שעליו נאסר לבנות את הבית, אספו כסף לשם הבניין".
תוך כדי קיפול הרשמקול והפנקס, אני מעיר לרב מדן על דברים שכתב בספר על פרשת נח, בעניין היתר אכילת בשר. רגע לפני שקראתי את הפרק הזה בספר אני עצמי כתבתי (עבור גיליון "דעות" החדש) מאמר המבוסס על קריאה הפוכה, שלדעתי עולה בהכרח מפשוטו של מקרא.
הרב מדן מבקש ממני להסביר, מאזין בקשב רב לטיעוניי, ובמידה רבה משתכנע. תוך כדי כך עיני התלמיד הגדולות נדלקות והוא מתמלא שמחה גדולה. "זה מה שאני רוצה מהספר!", הוא כמעט קופץ, "שיתווכחו איתו! אני לא רוצה שאנשים יקראו את הספר כדי שיחשבו שמה שכתוב בו הוא הפירוש הנכון. אני רוצה להפרות את המחשבה. שאנשים יתמודדו עם מה שכתבתי. שגם אם יגיעו למסקנה הפוכה, הם יעשו זאת אחרי שהתמודדו עם הנימוקים שלי, וחשבו לעומק על העניין. כך התורה מתקדמת!
"אתה מכיר את מה שאמר קרל פופר? שכל משפט שאינו ניתן להפרכה אינו מדעי? אז זה מה שאני רוצה מהספר שלי, שהוא יהיה ניתן להפרכה, ומהקוראים – שיפריכו!".
הכתבה פורסמה במוסף "שבת" מבית "מקור ראשון"
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
