בעקבות הפתק שסבא וסבתא השליכו בדרך לאושוויץ
כשבני הזוג פיפרנו נשלחו ברכבת לאושוויץ, הם הצליחו להשליך מהחלון פתק קטן עם מסר לילדיהם. 70 שנה אחרי, יצאו בני הדור הרביעי והחמישי של בני הזוג למסע הפוך בעקבות סבתא וסבא רבא - מאושוויץ לרומא. בדרך הם גילו בני משפחה אבודים ובעיקר את עצמם
פתק אחד קטן ומקומט, זה מה שהספיקו וריג'יניה ואוגוסטו פיפרנו להשליך מחלון הרכבת אל רציף התחנה ברומא, רגע לפני שנשלחו על ידי הנאצים אל הלא נודע. בני הזוג פיפרנו כתבו בו שהם ובני משפחה נוספים נלקחים לגרמניה. הם לא השלו את עצמם שצפוי להם סוף טוב. הם קיוו שלילדיהם יהיה סוף אחר.
"ב–16 באוקטובר 1943 נלקחו הסבתא והסבא רבא שלנו מביתם שבוויאלה ג'וליו צ'סרה (Viale Giulio Cesare) שברומא", מספרים הנינים. "בעודם ממתינים, דחוסים ברכבת, הם השליכו את הפתק לרציף התחנה".
בני הזוג הגיעו לאושוויץ ונשלחו מיד לתאי הגזים. שלושת ילדיהם ניצלו והקימו בתים ומשפחות בישראל ובאיטליה. 70 שנה אחרי, החליטו הנכדים והנינים להנציח את זכר ראשי המשפחה בדרך ייחודית: הם החליטו לנסוע במסלול ההפוך — מאושוויץ ועד רומא ברכבת, אל פתח הבית שממנו נלקחו הסבתא והסבא רבא באותו יום ארור. במהלך המסע, כך קיוו, יתחברו מחדש לשורשי המשפחה.
אנחנו נפגשים בבית קפה ירושלמי כמה שבועות לאחר ששבו מהמסע וערב עשרה בטבת. חמישה בני משפחת פיפרנו נוכחים במפגש. שלושה מהם שייכים לדור הרביעי של המשפחה, אחת היא דור חמישי ועוד נציגה שייכת לדור השלישי. איתן חובב (30) הוא איש פרסום מירושלים. יסכה אופנהיים (36), יועצת אסטרטגית מירושלים. שיר גיל (19) מגיעה ממעלה גלבוע ומספרת שתתגייס בקרוב לצה"ל. רותי די סגני חכים (40) מקריית אונו היא מעצבת ואמה, ד"ר מרים די סגני, במקור פיפרנו (67) מכפר סבא, היא רופאת משפחה. בנות משפחת די סגני מייצגות את החלק הפחות דתי במשפחה, אשר לה נציגים בכל העולם ומכל הזרמים הדתיים. אופנהיים, חובב וגיל מייצגים למעשה את הפלג הדתי–לאומי.
"המסע התחיל לפני שנה וחצי בבית הקפה הזה", נזכרת אופנהיים. "נפגשתי עם בת דודה שנייה שלי מרומא שבאה לבקר בארץ. אנחנו לא נמצאים בקשר רציף בדרך כלל. האינטראקציה היא בעיקר בין ההורים של כולנו. במפגש ההוא החלטנו לארגן מפגש בלתי אמצעי גם בין צעירי המשפחה".
אופנהיים ובת דודתה יצרו קשר בפייסבוק עם בני המשפחה מכל העולם. בסך הכול 35 איש ששייכים לדור הרביעי של פיפרנו מרומא. את רובם כמעט לא הכירו קודם. "החלטנו להיפגש אחת לחודש וחצי כדי לנסות ולייצר מסע שורשים משלנו".
דרך הרשתות החברתיות למדו כי סוד נרקם סביב הסיפור, וכי יש לא מעט מביניהם שבכלל לא ידעו על רצח הסבא והסבתא בידי הנאצים ועל הפתק ששרד. לאחר דיונים ומחשבה, הם החליטו לייצר את "המסע ההפוך" כדי לסמל את הניצחון של המשפחה והעם היהודי. "הרי מה בעצם מחבר בינינו? רק הם", אומרת אופנהיים.
הם צללו לספרים ולמחקרים כדי לנסות ולהבין מה עבר על סבתא וסבא רבא, "הנונים" בשפתם, בדרך לתאי הגזים. "למדנו שהנסיעה לאושוויץ נמשכה כשבוע וגילינו פרטים חדשים על הפתק שהם זרקו מרציף התחנה. גילינו שמישהו מצא אותו ושמר עליו. למזלנו, הצלחנו גם למצוא את הפתק המקורי".
רותי די סגני חכים מספרת כי הפתק נמצא אצל בני המשפחה המורחבת בפריז. אמה מרים מוציאה מחזיק מפתחות עם פתק קטן מבד, העתק של המכתב האחרון ההוא.
מאיפה היו לנונים דף ועט?
"הפתק היה בעצם מעין אשרת כניסה לגרמניה, לשם הם חשבו שהם נוסעים. על הרכבת שלהם היו גם האחות של הסבתא ובעלה. הגיס רשם שיש להתקשר לחנות בגדי הגברים של המשפחה כדי לעדכן שבני המשפחה נלקחו. עובר אורח הרים את הפתק ודאג להעביר את המסר".
על הפתק נכתב "נוסעים לגרמניה, רגועים ושלווים". תרגום אחר של אותו משפט יכול להתפרש גם כך: "נוסעים לגרמניה, בהשלמה ובהכנעה לצו הגורל". "תלוי איך מפרשים את זה", אומרת די סגני חכים.
היכן היו שלושת ילדיהם של בני הזוג באותה עת?
די סגני חכים: "הילדים שלהם, הסבים והסבתות שלנו, ברחו בזמן מרומא. סבא של יסכה, יהודה (ג'ורגי'ו), הסתתר עם כמה חברים שלו בהרים. סבא שלי, פרננדו שהפך שנים לאחר מכן לראש הקהילה היהודית ברומא, ברח לעיירה בסביבות רומא. הבת שלהם, רנטה, הסתתרה במנזר ברומא. הילדים ברחו כי חששו שיגייסו אותם לצבא ולא חשבו שנשקפת סכנה להוריהם המבוגרים. במשך השנים הייתה בהם אשמה גדולה מאוד על כך שלכאורה הפקירו את ההורים".
אופנהיים: "כל השנים הסיפור המשפחתי לא סופר בגלל האשמה. הם הרגישו שעזבו את ההורים שלהם. לא תיארו לעצמם שזה יהיה הסוף".
בני הדודים החליטו להקים ועדות כדי לגרום למסע ההפוך לצאת לפועל. די סגני חכים הייתה אחראית על המחקר, התוכן והתיעוד. טל שמש היה אחראי לוגיסטי ויסכה ריכזה את המסע מלמעלה. רותי נסעה עם אמה לרומא פעמיים קודם לכן כדי למצוא תמונות אבודות, מסמכים ומידע על המשפחה.
הבעיה הגדולה שבה נתקלו הייתה המימון. "בהתחלה ניסינו לגייס כסף, אבל זה לא ממש הלך לנו", מספרת אופנהיים. "בסופו של דבר יצאו 24 אנשים למסע, 22 מהדור
בהתחלה רצו לקיים את כל המסע ברכבות, כפי שעברו הסבא והסבתא. כשהבינו שהדבר לא יתאפשר מבחינה טכנית, התפשרו על נסיעה קצרה ברכבות בתוך פולין ואיטליה ואת שאר הדרך החליטו להעביר בטיסות. "חצי שנה לקח לנו רק למצוא תאריך", אומרת אופנהיים. "יש אצלנו מנהל היי–טק בכיר, מנהלת מחלקת חינוך, מורים, מהנדסים ועוד אנשים עסוקים אחרים, אנשים באמצע החיים, אז נאלצנו גם לקצץ במספר הימים".
המסע החל באושוויץ. המחקר המוקדם שעשו עזר להם להבין מה בדיוק היה המסלול שבו הלכו הסבתא והסבא רבא. "הכי משמעותי עבורי היו תקיעת השופר ותפילת א–ל מלא רחמים בסגנון איטלקי שערכנו במחנה", נזכרת אופנהיים. "זו הייתה חוויה מצמררת".
"הדתיים התפללו בכל מקום", אומרת די סגני חכים בחיוך. "עבורנו זה היה קצת מעצבן. אנחנו לא מגיעים מהמקום הזה".
במשך יומיים סיירו בפולין, ולאחר מכן עלו על רכבת מאושוויץ לוורשה, ומשם טסו לרומא. ברכבת התחברו למה שעבר על דור מייסדי השבט. "התקבצנו בקרון אחד ושרנו שירים", מספרת אופנהיים. "הרכבת ברומא עצרה בדיוק ברציף שממנו לקחו את הנונים. יש שם אנדרטה, ושם סגרנו מעגל". מה שהפך את המאורע למרגש במיוחד הוא שהוריהם ובני משפחה נוספים חיכו בתחנת הרכבת. "האיחוד בין הדורות הפך את האירוע כולו למיוחד", אומרת גיל.
"מראש החלטנו שאנחנו לא רוצים הורים במסע", מסבירה אופנהיים. "אנחנו מאוד אוהבים אותם", היא אומרת, "אבל חשבנו שאם הם יצטרפו, לא ניפתח לבני הדודים אלא נישאר במשפחות הגרעיניות. ברומא חזרנו להיות משפחה וזה באמת היה שונה".
בתחנת הרכבת ערכו גם טקס זיכרון קטן. "הקראנו קטעים מהיומן שלהם", מספרת די סגני חכים. "חילקנו לכל אחד מחזיק מפתחות עם הדפס של הפתק שהושלך מהרכבת, וכל אחד היה צריך לכתוב מילה שמבחינתו מסמלת תקווה, קרש קפיצה לעתיד המשפחה".
לאחר מכן הגיעו לביתה של לידיה פיפרנו (בת 98), כלתם של הנונים, שם נערכה להם קבלת פנים. "סוף– סוף אכלנו אוכל איטלקי טוב", אומרת די סגני חכים.
אופנהיים: "פתאום נפגשנו עם יהודים–איטלקים הארד קור, משהו שחלקנו הגדול לא הכיר ולא נחשף אליו בעבר".
די סגני חכים: "יש לנו בעצם שלושה ענפים במשפחה. ענף שדה אליהו שזו הקבוצה הדתית הגדולה, השבט. שם גדלה יסכה. ישנו הענף שלנו, שגדל על המסורת האיטלקית. חצי
ביום שישי בבוקר הגיעו חברי המשלחת המורחבת לבית המקורי של הנונים. על אבני המדרך המוזהבות שברחוב ג'וליו צ'סרה היו חקוקים שמותיהם של וריג'ינה ואוגוסטו פיפרנו.
רותי: "צעדנו לשם עם הלוגו והסמלים הארץ ישראליים, וללא אבטחה. ערכנו טקס ארוך שתורגם גם לאיטלקית. חילקנו לכולם שקיות בד קטנות עם לוגו המסע, ובהן זקיקי חיטה. זוהי מעין מסורת של יהדות רומא שלפני ראש השנה מנביטים חיטה עד לאחר חג הסוכות. כל אחד חזר הביתה ושתל אותם".
החלק המשמעותי ביותר במסע עבור רוב בני המשפחה היה החיבור לזרמי היהדות השונים, כפי שהם באים לידי ביטוי במשפחה. "הרגנו אחד את השני במסע", אומרת אופנהיים בחיוך.
"רוב המשתתפים היו חילונים", אומרת די סגני חכים, "והדתיים גרמו לי להרגיש לעתים שלא בנוח. למשל כשנכנסנו לבית הכנסת בקרקוב, הדתיים התחילו להתפלל ולשיר את התפילות שלהם, ואנחנו הרגשנו לא נעים. מבחינתנו ההסתכלות היא שונה לחלוטין. בעיניי האדריכלות הייתה מאוד יפה, ופתאום הרגשתי לא קשורה. נבוכה מאוד".
אופנהיים מוסיפה כי אחת מקרובות המשפחה אמרה לה: "'אתם נראים כמוני, אבל פתאום בבית הכנסת אתם אנשים אחרים'. היה לה קשה. היא הייתה בשוק".
רותי: "האינסטינקט של דתיים הוא להתפלל".
אופנהיים: "זה לא אינסטינקט, רצינו להתפלל. רותי תצחק עליי, אבל בצורה הכי כנה שיש היה מדובר בחוויה דתית מעוררת מבחינתי".
רותי: "השיחות שעלו בינינו נפתחו במטוס, ברכבת ובאוטובוס. פתאום עלו שאלות ששם היו לגיטימיות, שהיה אפשר לשאול ולקבל תשובות".
חובב: "אבל היו גם הרבה רגעים מחברים ומעצימים. במהלך המסע, למשל, חזרנו לניגונים האיטלקיים שחלק מבני המשפחה שלנו שרים עד היום. המשפחה שלי לא הייתה מחוברת בכלל למסורת ההיא".
ייתכן שבעקבותיכם משפחות רבות ירצו אף הן לעשות טיול שורשים. יש לכם המלצות ומסקנות?
די סגני חכים: "להתגבר על פערים תרבותיים".
אופנהיים: "להעז לחלום. אם זה בוער בכם, תעופו על זה כנגד כל הסיכויים".
די סגני חכים: "בעיקר להראות שמשפחה היא מרקם אנושי קטן בתוך החברה הישראלית. מדהים מה שכל אחד מביא איתו".
ד"ר מרים יושבת במהלך השיחה די בצד, שותקת ומקשיבה. רק לקראת הסוף היא נכנסת לשיחה ואומרת: "האמת? לא חשבנו שתצליחו להרים את המסע. כל הרעיון היה נראה הזוי בהתחלה ולא חשבנו שבני המשפחה ירצו בכלל ללכת".
ומה את חושבת בדיעבד?
"חשוב לי שהקשר שנוצר ימשיך. בארץ לצערי אי אפשר לדבר עם אנשים. כל אחד מתכנס בעמדה שלו, ובעיניי זה הדבר החשוב ביותר שיצא מהמסע הזה".
די סגני חכים: "יסכה תמיד אומרת שאנחנו רוצים לספר את השואה אחרת, וזה מה שעשינו. בניגוד לעבר, כיום השואה מאוד קרובה אליי".
יסכה: "השואה היא עכשיו הסיפור שלנו".
די סגני חכים: "הסבים קמו לתחייה".
הכתבה מתפרסמת במגזין "מוצש" מבית "מקור ראשון"
קבלו את מקור ראשון לשבועיים היכרות ללא תשלום » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
נא להמתין לטעינת התגובות
