הגיע הזמן לקצר את ימי האבל בספירת העומר

השואה שמגמדת את אובדן תלמידי רבי עקיבא וימי השמחה והישועה שבחודש אייר מחייבים לעדכן את האבלות בספירת העומר, שאינה אלא מנהג

לפני 55 שנים פרסם ר' דב רוזן ז"ל (תלמיד חכם בזכות עצמו, ואביו של הרב ישראל רוזן יבל"א) ב"עמודים" (תש"ך, גיליון 166) מאמר שעניינו ניתוח של האבלות בספירת העומר, וזו תמציתו: אבלות זו על מות 12 אלף זוגות תלמידי רבי עקיבא אין מקורה בתלמוד. כידוע, שם מופיע אמנם סיפור מיתתם, על "שלא נהגו כבוד זה בזה", אבל ללא ציון אבלות כלשהי. זו גם לא מופיעה ברמב"ם, אלא לראשונה בימי הגאונים, כ-800 שנה אחרי מות תלמידי רבי עקיבא, והיא בגדר "מנהג אבלות" - וכפי שהתפשט בעם ישראל, בייחוד מימי מסעי הצלב (גזרות תתנ"ו) ואילך.

עוד כותרות ב-nrg:
- שירה טובה היא כמו תורת חסידות, קשה להפסיק
- האם נערכה הטבלה לנצרות בחסות המדינה היהודית?
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

בימינו, ובעיקר לאחר שואת יהודי אירופה, התעוררה שאלה טבעית: האם אבלות יְשנה זו, מלפני 1,800 שנה, חזקה יותר מאובדן ששת המיליונים בני זמננו?! ומצד שני, האם קום מדינת ישראל, שהוכרזה בה' באייר, בעצם ימי "ספירת העומר", לא ראוי היה לה שתקהה את האבלות הישנה על מות תלמידי רבי עקיבא? מה עוד שימי הספירה שאנו סופרים, מחג הפסח ועד חג השבועות, הם ימי שמחה מן התורה, וקשה להבין איך מנהג יכול לבטלם. ר' דב רוזן העלה הצעה לפתרון, אבל כאן אפסיק – בינתיים – ואעבור לפרק הבא.

שלושים שנה לאחר פרסומו זה של רוזן, הקדיש הרב פרופ' דניאל שפרבר מאמר להשתלשלות מנהגי הספירה ("מנהגי ישראל", א, תש"ן). ככל הידוע, האיסור מזמן הגאונים כלל רק איסור להתחתן ואיסור לעבוד בלילה, והמקור הראשון לאיסור תספורת הוא ב"אורחות חיים" לר' אהרן הכהן מלוניל (המאה ה-13). כך נוצרו הבדלים בין הספרדים לאשכנזים: הספרדים הקלו מאוד באבלות, כי מנהגם "מסתמך כולו על המסורת התלמודית, המהווה זיכרון לאבלות יְשנה", בעוד האשכנזים החמירו יותר, עקב "הטרגדיה של גזרות תתנ"ו" (עמ' קיא).

בין הספרדים הוא מציין את הרדב"ז (ר' דוד בן זמרא), בן דורו הגדול של ר' יוסף קארו, הכותב: "אנא עבידנא עובדא בנפשאי [אני עשיתי מעשה בעצמי], ואני מסתפר כל חודש ניסן ור"ח אייר, וכן נהגו רוב העולם. והטעם, שהם אסורים בהספד ובתענית, אין אבלות זאת, שהיא תלויה במנהג, נוהגת בהם" (עמ' קיג). ור' יעקב חאגיז (המאה ה-17) ענה לשאלה "אם חל ל"ג בעומר ביום ראשון, ויש בו ברית מילה, אם יכול בעל הברית להתגלח בערב שבת", וכתב: "מנהג בטל בעלמא... כל שכן אבלות יְשנה כזו שאין לה שורש". וכך כתב גם החיד"א (סוף המאה ה-18): "והמסתכל יפה בעיקרי ושורשי הדברים [יראה] דמנהג זה קל מאוד... ואתה הראית לדעת כמה הקל בזה... ועוד אני אומר דמנהג זה אין לו יסוד וטעם מספיק על פי פשט... אין בידינו טעם נכון ומרווח לאסור התגלחת" (עמ' קטו).

ארבע בעיות

ועתה כמה מהרהורי לִבי בנידון. למנהג בישראל יש כוח גדול מאוד, וכבר אמרו חכמים ש"מנהג מבטל הלכה", ולכן יש לקבל בדחילו ורחימו מנהג פשוט בישראל, אלא אם כן הוא נעשה בלתי מתקבל על הדעת באופן קיצוני, כמו כאן, כאשר מנהג עממי, שאין לו יסוד בתלמוד, מבטל דברי תורה וגם מבטל כוונה גלויה של התורה. ואכן, ארבעה סימני שאלה קשים עומדים כיום בפני המתאבל בימי הספירה:

ראשית, ימי ניסן אסורים בהספד, ואדרבה, ימי הספירה עולים ומתקדמים מיציאת מצרים אל מתן תורה, והם ימי שמחה מן התורה. לפי הגדרתו של הרמב"ן אלו ימי קדושה של "חול המועד": "ומנה ממנו תשעה וארבעים יום... והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד" (פירוש לויקרא כג, לו). והנה, בטעות מתמשכת, ימי האבלות של "בין המצרים" והחורבן מחלחלים וחודרים אל ימי השמחה והמועד של "ימי הספירה".

''חוסר הפרופורציה הוא קיצוני, ואינו מתקבל על הדעת''. ילד מסתפר שאטרסטוק

שנית, אֵבֶל הספירה, המתבטא באי-גילוח במשך 33 ימים, יוצא כאבל חמור יותר מאשר אֵבֶל על אב ואם ר"ל, הנמשך רק 30 יום, וזה אבסורד. מה עוד שההלכה בשו"ע (או"ח תצג) קבעה איסור "תספורת", שהוא סימן אבלות מינימלי, המורגש אך בקושי, ולא איסור תגלחת הזקן (שהוא סימן אבלות חמור בהרבה, שלא היה ביסוד התקנה).

שלישית, שואת יהודי אירופה מגמדת אבלות ישנה זו: יהודי בישראל המתאבל על מות תלמידי רבי עקיבא עושה חוכא ואטלולא מהזיכרון ההיסטורי של השואה. אנו מתאבלים על למעלה משני רבבות של תלמידים "שלא נהגו כבוד זה בזה", וכבר נענשו במיתה בידי שמים, בעוד על מיליון וחצי ילדים, שלא טעמו טעם חטא, אנחנו מסתפקים בקדיש בן יום אחד? חוסר הפרופורציה הוא קיצוני, ואינו מתקבל על הדעת.

ורביעית, שני חגי אייר: ה' באייר, שהוא יום הקמת מדינת ישראל, וכ"ח באייר, שהוא "יום שחרור ירושלים", נפלו, פלא פלאים, דווקא בימי "ספירת העומר"! האין בזה סימן משמים? האם אוזנינו ערלות מלשמוע את ה"דפיקה על הדלת" של הקב"ה? (כלשונו של הרי"ד סולובייצ'יק, שהייתה רציונלית-הלכתית).

פתרון כולל

וכאן אני מבקש לחזור לפרק א, ולהצעתו של ר' דב רוזן. רוזן מציע לצמצם את האבל של ספירת העומר לשבעה ימים בלבד: לפתוח אותו ביום הזיכרון הממלכתי לשואה ולגבורה, בכ"ז בניסן, ולסיים אותו לאחר יום הזיכרון לחללי צה"ל, בערבו של יום העצמאות, בה' באייר. לדעתי הצעה זו יש בה תבונה יהודית רבה, כי היא פותרת באחת את כל השאלות:

ראשית, ההצעה אינה עוקרת מנהג בישראל, ומשאירה אותו עקרונית על כנו. שנית, בהתחשב בנסיבות החדשות של עם ישראל (שואה מכאן ותקומה מכאן), היא מצמצמת אותו, בצדק, לזמן קצר בלבד. מחד גיסא היא מתחילה את "אֵבֶל הספירה" ביום השואה, ובכך יש תיקון גדול, בהעניקה לשואה את המשקל הראוי לה; ומאידך גיסא היא מסיימת אותו ביום העצמאות, ובכך היא נותנת שבח והודיה לה' על שני "חגי אייר" שאירעו לנו בימי הספירה דווקא.

שלישית, והיא עיקר: הצעת דב רוזן בעיקרה לא באה להקל, אלא להחמיר: לא להקל באבלות של ספירת העומר, אלא להחמיר פעמיים: להחמיר בשמחת "חול המועד" (כלשון הרמב"ן) של ספירת העומר מן התורה, ולהחמיר בשמחת ההודאה על חגי חודש אייר: על יום העצמאות ועל יום ירושלים.

בפועל אני נוהג כך כבר כמה שנים. לא עשיתי בנידון "שאלת רב", כי אין בעולם רב שיש לו הסמכות לבטל מנהג רווח בישראל, על אף שכמה מגדולי ישראל חיוו דעתם שמנהג זה הוא "קל", או אפילו "קל מאוד". הריבון היחיד שיכול לשנות מנהג זה הוא עַם ישראל עצמו: הוא שקיבל את המנהג, וישראל קדושים הם שיכולים, ובידם גם הכוח והסמכות, לשנות אותו (כלשון החיד"א בעניין זה [שם]: יבוא מנהג ויבטל מנהג בעלמא). ואני תפילה שכך יהיה: למען חיזוק התורה והמנהג גם יחד.