ראשי » יהדות » תרבות

מרים בניון: "עד האוניברסיטה לא שמעתי על קיפוח"

לרגל הוצאת ספר השירים הראשון ועטור הפרסים של מרים בניון גולן, היא מדברת על פמיניזם, החזרה בתשובה והבעל עמיר בניון. "כשהוא מלחין את השירים שלי, הם הופכים לבריה חדשה"

רק בגיל 21, כשנכנסה בשערי החוג לספרות באוניברסיטה העברית, הבינה מרים בניון גולן, שלא הבינה כלום. כל חייה גדלה בבית מחבק ואוהב, סוג של חממה מנותקת מהעולם שבחוץ. מעולם לא חשה אפליה על רקע עדתי או מגדרי ולא התעמקה בזהותה הדתית. רק שם, באוניברסיטה, חוותה מושגים כמו שיח עדתי, פמיניזם וקיפוח. "חייתי בחממה. לא פגשתי את המציאות עד הלימודים", היא מספרת. "הלכתי ללמוד ספרות באופן אימפולסיבי, והאקט האימפולסיבי הזה עיצב את כל מה שקרה אחר כך".


עוד כותרות ב-nrg:
- הרב דרוקמן: "תומך ברב אלון כמו בכל אדם נרדף"
- צפו: לביבה חמה ומתוקה באדיבות "המכביטס"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

כשהחלה לחקור את הדברים לעומק, הכול הוביל אותה לבית סבה וסבתה — מרים ועזר טובול, הבית שממנו צמחה להיות מי שהיא. "עד אז לא הבנתי, למשל, למה צריך פמיניזם", היא אומרת. "גדלתי עם סבתא חזקה שמנהלת את כולם ביד רמה. בחיים לא שמעתי מסבא וסבתא האלג'יראים על קיפוח, זה היה משהו שלא דיברו עליו. גם הזהות הדתית שלי לא עלתה לדיון ביני לבין עצמי באותן שנים".

השאלות שלא הרפו שלחו אותה למסע חיפוש בעקבות שורשי משפחתה ולבירור נוקב לגבי הזהות הנשית והדתית שלה. עכשיו, רגע לפני גיל 40, ואחרי שפרסמה שירים בבמות שונות וזכתה בפרסים — בהם פרס שרת התרבות ליצירה למשוררים בראשית דרכם — היא מוציאה ספר שירים ראשון בשם "ללה מרי", קובץ שירים מרשים ומרגש, שעוד לפני צאתו לאור זכה בפרס רחל נגב לשירה (הוצאת כנרית). את הספר היא מקדישה ל"נשמתם המתוקה של מרים ו(אל)עזר טובול, בגעגוע צורב".

בניון גולן אינה חדשה בתחום השירה והיא מכירה את עולם התרבות עמוק מבפנים. כבר עשור שהיא משתפת פעולה עם עמיר בניון, מהיוצרים המוזיקליים הפוריים והמוערכים במדינה. ולא בכדי. היא, אם לא הבנתם עד עכשיו — אשתו. אך אם עד לשנים האחרונות היא העדיפה להישאר מאחורי הקלעים ולהתמקד בגידול שני ילדיהם, עכשיו היא מוכנה לעבור סוף–סוף לקדמת הבמה ולהוציא את השירים שלה לאור. לעמוד מול הביקורת ומול הקהל ולקבל תגובות.

"אחת הסיבות שגרמו לספר לבוא לעולם, היא שעמיר לקח חלק מהשירים שלי והלחין אותם", היא אומרת. "ברגע שהם נחשפו לציבור כשיר מולחן, הבנתי שאין לי דרך חזרה".

השיר הראשון שהלחין היה "עץ על המים". בבוקר, כשיצא לסטודיו שלו, לקח איתו את הטקסט, ובצהריים חזר איתו מוקלט. "זה היה מאוד מרגש. מאוד הופתעתי. הכתיבה שלי לא פשוטה במובן הפורמלי. זה לא שירים שאת מסתכלת עליהם ועולה לך לחן. המבנים מורכבים, התחביר מורכב, הם לא בנויים כשירה לבמה. ולמרות שאני יודעת שעמיר הוא עילוי מוזיקלי, מאוד הופתעתי כשהוא הצליח להלחין את השיר, ובכזו מהירות. לראות את הדבר הזה יוצא כשיר על הבמה זו חוויה מטלטלת".

את מרגישה שיש לכם יצירה משותפת?
"מבחינתי, מהרגע שבו הוא מלחין את השירים, הם הופכים לבריה חדשה. המנגינה הופכת את המילים ליצירה חדשה לגמרי. בכל פעם מחדש זה מרגש".

בניון נולדה בירושלים. מצד אחד היא אשכנזייה ("סבא ז"ל נולד במוסקבה והיה בונה כינורות"), מהצד השני אלג'יראית. הקשר שלה עם סבה וסבתה, הורי אמה, חרג מגבולות הקשר הסטנדרטי של ילדים וסבים, והם היו לה, לדבריה, כהורים שניים. סבתא מרי, שסבא עזר היה קורא לה בכינוי החיבה "ללה מרי", עברה הרבה תהפוכות בחייה, והפכה עם השנים לפמיניסטית מבלי לדעת שהיא כזאת. אישה שקולה לא נשמע בתרבות, בימים שבהם לא נתנו במה לנשים.

"סבתא העבירה לנו את הצורך לצעוק את מה שיש לנו לומר, ובמידה מסוימת זה מה שהספר עושה", מספרת בניון גולן. "הקול הנשי של אמי, סבתי והנשים שסביבי, מאוד מרכזי בספר. זה לא ספר זיכרון לסבא וסבתא, נקודת המוצא שלו היא קול נשי שעוסק במגוון נושאים — אמהוּת, יחסים בתוך המשפחה, מוות וזהות. ההורים שלי גידלו אותי בהמון אהבה והשקעה, אבל הבסיס שקיבלתי מגיע מסבתא וסבא. הם היו אנשים מיוחדים שמאוד השפיעו על חיי".

סבה נפטר לפני כעשור, סבתה לפני כשנתיים, באותה תקופה שבה נפטר הרב עובדיה יוסף. "מכיוון שהיא הייתה סוג של אמא גדולה, כשהיא נפטרה הרגשנו שהחיים נגמרו ושאין לנו כלים להתמודד עם האובדן. זה היה כמו האובדן של הרב עובדיה עבור אלפים, אבל לנו היה האבל שלנו".

בתור ילדה אהבה לכתוב סיפורים, אך לשירה נחשפה רק בשנות התיכון. "זו הייתה תגלית בשבילי, להבין שאפשר ליצור משהו כל כך עוצמתי בעזרת מילים. מין סוג של קפסולה עוצמתית שנוגעת באנשים".

המורה לספרות שלחה אותה לקרוא יונה וולך ומשוררים נוספים, אבל בניון גולן התייחסה לשירה בתור תחביב, והייתה מוכוונת מטרה, ללמוד רפואה. היא למדה ביולוגיה וכימיה ושיפרה פסיכומטרי, אך בסופו של דבר, אחרי יום אינטנסיבי שבו בילתה בבית חולים לצד פרופסור, אמא של חברה, הגיעה למסקנה שהמקצוע לא בשבילה. "הייתי חדורת מטרה, אבל בסופו של דבר עשיתי עם עצמי בירור, האם זו הצורה שבה אני רוצה לראות את המציאות? האם אני מסוגלת להכיל את ההתייחסות הזו לחיי אדם? למרות שהם מצילים חיים, היה לי נורא קשה עם מה שראיתי".

בסופו של דבר נרשמה לאוניברסיטה לפקולטה למדעי החיים ולמדה ביולוגיה, אבל הלב אמר אחרת. היא ידעה בכל רגע נתון אילו שיעורים ניתנים בחוג לספרות, ובסופו של דבר עברה ללמוד במדעי הרוח. "זו הייתה החלטה מורכבת, אבל הלב משך לשם. הרגשתי עמוסת קונפליקטים, הרגשתי ששם הנפש, למרות שעד היום אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. נראה לי שאבא שלי עוד לא התאושש מכך שנטשתי את חלום הרפואה".

גם לאוניברסיטה הגיעה בלי רגשי נחיתות, על אף שהייתה ילדה לאבא נהג מונית ואמא עקרת בית, ו"כולם סביבי היו ילדי אקדמאים". מהר מאוד הבחינה בשוני. "פתאום הכתה בי התחושה שאני אאוטסיידרית. התחלתי להסתכל איך מחולקים המשאבים התרבותיים בישראל, לשאול את עצמי למה כל המשוררים המוכרים הם אשכנזים. לימים גם השאלה למה ארז ביטון מקבל את פרס ישראל רק אחרי שכולם הדירו את רגליהם מהפרס העסיקה אותי מאוד".

כשהחלה לעבוד בספרייה, הספרנית עשתה לה חפיפה והסבירה: "בקומה החמישית לומדים הדוסים מחשבת ישראל, בקומה הרביעית לומדים מדעי הרוח  — אלו שבאו ללמוד בשביל ללמוד, ובקומה השנייה לומדים מדעי החברה כל המזרחים שרוצים לשפר את מעמדם".

"הדיבורים האלו היו לי חדשים, וזה היה מין תהליך כזה שמצד אחד גרם לי לאהוב מאוד את האוניברסיטה אבל מצד שני גרם לי להבין שיש תקרת זכוכית", היא נזכרת. "באיזשהו מקום לא האמנתי עד הסוף ביכולת שלי להשתלב בתוך הדבר הזה".

בגיל 22, לאחר התואר הראשון, חשה רוויה מסוימת מהאקדמיה. הרגישה שהיא במשבר ושהלימודים כבר לא מחדשים לה יותר מדי, והחליטה שהדבר שהיא מחפשת לא נמצא שם. ספרה של המשוררת חביבה פדיה, "מתיבה סתומה", על שפת התפילה שבו, גרם לה לטלטלה רצינית, "והוא שלח אותי לסידור. גדלתי בבית חילוני ואת המסורת הכרתי מבית סבא. לכן ביקשתי ממנו סידור והתחלתי להתפלל כל יום וללכת לבית כנסת רק בשביל לשמוע את התפילה. וזהו, ומשם הכול המשיך". לאט–לאט המשיכה בתהליך החזרה בתשובה, וכיום היא מנהלת אורח חיים דתי לחלוטין.

במקביל הכירה את עמיר. "בתקופה מסוימת בלימודים התחלתי להשתתף במפגשים של 'ידידי, השכחת?' — פרויקט שבו לומדים פיוטים של יוצאי צפון אפריקה. התחושה הייתה שפתאום כל המזרחים באוניברסיטה יצאו מהארון, ופתאום יכולנו לשבת ולהקשיב ביחד לפיוטים ולשירים שהיינו שומעים ביום שישי בבית הסבים והסבתות שלנו".

בחלק מהמפגשים השתתפו אמנים ומשוררים מוכרים יותר ומוכרים פחות. כששאלה את המארגנים מדוע הם לא מזמינים את עמיר בניון, ענו לה שפנו אליו והוא דרש מחיר מוגזם עבור השתתפותו. מרים, לוחמת צדק, לא ויתרה, ופנתה במכתב זועם לבניון.

המכתב התגלגל לטלפון ומשם לפגישה. "אהבתי את העמידה האיתנה שלה על העקרונות", סיפר בזמנו בניון. "היא לא סתם צעקה, היה לה משהו להגיד והיא אמרה אותו, אף על פי שהוא לא היה נכון לגביי".

"השיחות הראשונות בינינו היו לא סימפטיות", מודה מרים. "הוא קצת כעס עליי בטלפון. זה היה יום שישי. כלומר, מה אתה צועק עליי לפני שבת? זה היה לא נעים". בפגישה השנייה כבר קבעו תאריך לחתונה.

איך חיים לצד אמן כל כך מוכשר ומצליח?
"מבחינתי אלו חיים שיש בהם ממד מופלא, כי הוא עושה דברים מדהימים, וזה מביא שמחה לבית. זו זכות גדולה".

מאז שהתחתנו, מפיקה בניון את האלבומים של עמיר ומעורבת ברוב ההיבטים של הניהול. "בשנה האחרונה הפעילות של עמיר מרוכזת תחת הלייבל שהקמנו ונקרא 'כנרית'. גם הספר רואה אור בהוצאה הזאת".

למה בחרתם לוותר על סוכן, כמקובל בתעשייה?
"במהלך השנים שיתוף הפעולה בינינו התרחב והתגבר כמעט לכל אספקט בעשייה המקצועית, ומאחר שאנחנו עושים הכול יחד, היה טבעי שנמסד את זה".

בשנים האחרונות בניון כבר לא מסתפק בלהשמיע את קולו על הבמה והוא מרבה להתבטא בנושאים העומדים על סדר יומה של המדינה, ולא פעם חוטף בגלל זה. הוא הואשם בגזענות, קיבל איומים על חייו, התקשורת רדפה אחריו אחרי שכתב את השיר "אני אחיך" על בוגדים בצה"ל, הופעתו בבית נשיא המדינה בטקס חגיגי בוטלה אחרי שפרסם את השיר "אחמד אוהב ישראל", נאסר עליו להופיע בעצרת הבחירות של הימין, וב"ארץ נהדרת" יצרו דמות נלעגת שלו.

"אני חושבת שהתייחסות לעמיר באופן ספציפי היא אחרת מאשר לאמנים אחרים", אומרת מרים. "כאילו באיזשהו מקום הוא יצא מהמסגרת שייחדו לו מבחינה ציבורית. שמו אותו במסגרת של הזמר הישראלי האיכותי עם הצבעים המזרחיים. זה היה הטיקט שלו, וזו הייתה דריסת הדגל שניתנה לו, המשבצת שנתנו לו היא של 'המזרחי האינטליגנט המוכשר'. ואז הוא התחיל להשמיע את קולו מחוץ לבמה.

"אני חושבת שבנאדם, בטח יוצר בסדר גודל של עמיר ואדם שרוצה להיות נאמן לעצמו, צריך להשמיע קול במה שקורה כאן. אני שמחה על כך שהוא עושה זאת, ומצרה כשאנשים מוציאים את דבריו מהקשרם או קוראים לו קיצוני".

בין היתר, עמיר סיפר שהשתמש בסמים קלים.
"לכנות את זה 'סמים קלים' מכניס מלכתחילה ממד שיפוטי או לפחות ערכי לנושא, בשעה שיותר ויותר אנשים נחשפים ליתרונות הבריאותיים של הצמח הזה. כאשר השימוש בקנאביס רפואי בא להחליף תרופה כימית עתירת תופעות לוואי, ובשימוש נכון אין בכלל ממד של 'היי' לשימוש, להפך — הוא פועל למיקוד, ריכוז ובהירות מחשבה, אני חושבת שזה מבורך. ככל שקוראים ולומדים יותר על הנושא מגלים שניתן היה לחסוך מהציבור הרבה מאוד תרופות באמצעים מאוד פשוטים, אבל זה לא מסתדר עם האינטרסים של חברות התרופות, באופן טבעי. ויש להן הרבה מאוד כוח".

איך חיים בבית שיש בו שני יוצרים?
"החיים שלנו הם רגילים, פרטיים ונורמליים עד כדי שעמום, אנחנו לא חווים את 'עמיר המפורסם', אלא את הבעל והאב שאנחנו מכירים. אבא קם בבוקר והולך לעבודה. האמת היא שאנחנו צריכים קואוצ'ר צמוד (צוחקת), זה בית מאוד דינמי מעצם העיסוקים שלנו. יש שגרה מכורח הילדים שצריכים להיות בבית ספר, אבל יש אווירה אמורפית באוויר והאמנות היא חלק מאוד משמעותי בבית".

ישראל בן התשע מנגן בפסנתר, ונעמי בת השש מנגנת על כינור ורוקדת בלט. שניהם, אגב, לומדים מוזיקה באקדמיה למוזיקה בירושלים. מרים אחראית על ההסעות, ובאופן כללי משקיעה בילדים את רוב זמנה. "זה הדבר הכי חשוב שעשיתי ושאי פעם אעשה. כשישראל היה בן שנתיים, קרוב משפחה שאל אותי מה אני עושה, ועמיר ענה חצי בצחוק חצי ברצינות 'היא עובדת בישראל', ועד היום זה נכון, אני עובדת בו. מבחינתי זה הדבר הכי חשוב. בהמון דברים אני אולי מגזימה בחוסר השחרור שלי את הילדים, זה מאוד חשוב לי. זה בסופו של דבר החותם הכי משמעותי שאפשר להשאיר בעולם הזה, וגם טוב לי עם זה".

בַּכֹּל סרלואי על ספרה של מרים בניון

קחו אוויר: יש שירים בספר שהותירו אותי קצרת נשימה. הספר דורש קריאה מחויבת ואמיצה בשל התובענות שלו: קול ותשובה הם מהמוטיבים המרכזיים שבספר. קול, כיוון שיש חיפוש מייסר אחריו, והחיפוש הזה מאפשר את ההולדת שלו, ותשובה — אל העָבר, אל שפת האם והסיפור שלה — שהוא חייה והיא גדולה ממנו; ואל חיים של קודש. החיפוש הזה הוא מאפיין מרכזי בספר, ואת קולה הייחודי היא מוצאת בכל שורה בו. זהו מסע אינטנסיבי, עמוק ותובעני אחר קול אישי, שבאופן ייחודי ומפתיע לספר ביכורים, פורץ — צלול ובוהק.

זהו ספר ביכורים מרשים, המגלה משוררת אינטליגנטית שהיא בת בית במקורות יהודיים ומיתולוגיים כאחד: שירתה של בניון פורצת בשורות רחבות, עזות, נעדרות כמעט סימני פיסוק. זוהי שירה דחופה, בהולה, הבוקעת מעומק הנפש, ולמרות העזות שבה היא מצליחה לצאת מגבולותיה האישיים של הדוברת ולהעניק אמירה רלוונטית על העולם.

בזמן ששירים העוסקים בחוויות זהות נוטים לעסוק בחוויה מצדה הקלישאתי והסטריאוטופי, מציע הספר אלטרנטיבה עמוקה, מסעירה ומרגשת לעיסוק בנושא מצדו הרוחני והעמוק: מעבר לכל הגדרה מצמצמת, עומדת מרים בניון גולן כמשוררת בזכות עצמה.

*
קוֹלֵךְ שֶׁנִּבְלַע בְּעַנְפֵי הָעֵץ שֶׁסָּגַר
עַל חַלּוֹן חֲדַר הַיְלָדִים, קוֹלֵךְ שֶׁנֶּאֱבַק בַּסְּבַךְ
קוֹלֵךְ שֶׁוִּתַּרְתְּ וְנָבַט בָּךְ פְּנִימָה
קוֹלֵךְ שֶׁצָּעַקְתְּ אִמָּא
קוֹלֵךְ הֶחָלוּם שֶׁרַק הִיא יָדְעָה. קוֹלֵךְ
בְּרִבּוֹא אֲלֻמּוֹת יָדֶיהָ מוֹחוֹת שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל שֶׁלֶג מֵעַל כְּתֵפַיִךְ מִשְּׂעָרֵךְ
קוֹלֵךְ שֶׁאָבַד בָּרִחוּף הַמְמֹרָק הַצָּרוּב וְלֹא שָׁב
אֶלָּא כְּצֶבַע פּוֹשֵׁט בַּסִּיבִים כְּפֶרַח כָּאָמוּר פּוֹתֵחַ
קוֹלֵךְ הוֹלֵךְ לְפָנִים חוֹתֵךְ רְקִיעֵי הַקַּרְקַע
לְאֵינְסוֹף תְּנוּעָה לַעֲשׂוֹת מָקוֹם אֶחָד
קוֹלֵךְ בְּאָזְנְךָ אִלֵּם
קוֹלֵךְ
בְּעַנְפֵי הָעֵץ הַמִּשְׂתָּרֵג מֵחַלּוֹן חֲדַר הַיְלָדִים

*
אַחֲרֵי שֶׁנִּקְרַע הַיָּם
הָיָה שֶׁקֶט. חִכִּיתִי
לְשַׁעֲטַת הַמֶּרְכָּבוֹת שֶׁתַּעֲלֶה
בַּמִּרְדָּף, לְלֵיצָן שֶׁיִּפְרֹץ מִן הַקֻּפְסָה
לָעֵרוּת הָאֲרוּרָה שֶׁתִּקַּח אוֹתְךָ מִמֶּנִּי
בְּאִבְחָה, כְּמוֹ שֶׁבָּאתָ
עִם הָעֵינַיִם מֵהַתְּמוּנוֹת שֶׁל יַלְדוּתִי
שֶׁהָיִיתָ כְּבָר אָז.
אַחֲרֵי שֶׁנִּקְרַע הַיָּם
נִעַרְתָּ אֶת הָאָבָק מֵעַל בִּרְכֵֶּיךָ
מוֹתִיר שְׁתֵּי גֻּמּוֹת שֶׁל קֹדֶשׁ בֶּעָפָר
הֶחֱזַרְתָּ אוֹתִי הַבַּיְתָה.
וּבַבַּיִת הַזֶּה אֲנִי נוֹדֶדֶת אַרְבָּעִים שָׁנָה
בַּיּוֹם מְחַכָּה שֶׁיֹּאמַר לְךָ לִסַּע
שֶׁתָּשִׁיב אֵלַי אֶת הָרֵיחַ שֶׁאַתָּה מוֹדֵד לִי
כְּמִצְוָה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ 
אֲנִי מְבִינָה אֶת הָאֵימָה שֶׁלָּהֶם בַּמִּדְבָּר
כָּל כָּךְ הַרְבֵּה טוֹב לֹא יְתֹאַר 
אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהָכִיל אֶת כָּל הַיָּם הַמָּתוֹק הַזֶּה.

הכתבה פורסמה במגזין מוצש

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...