מה גרם לי לצום לראשונה בתשעה באב
באותם הימים חורבן בית המקדש לא היה בראש מעייני, בלשון המעטה, ועם זאת צמתי. בשנים האחרונות, כשאני מחוברת למשמעות וכואבת את חסרונו של בית מקדשינו, גם בחיי היומיום שלי, הצום קשה לי הרבה יותר
אני זוכרת את הפעם הראשונה שצמתי בתשעה באב. עד אותו יום בכלל לא הייתי מודעת לתאריך הזה ובטח שלא למשמעות שלו. חיים שלמים חייתי בהתעלמות מוחלטת מלוח השנה היהודי ותאריכי המועדים והצומות לא נכנסו לרדיוס של מציאות היומיום שלי.עוד ב-nrg יהדות:
- מלחמות הליבה: איך עושים בגרות בישיבה חרדית?
- ארגון רבנים אמריקאי חובר ל"שוברים שתיקה"
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
לא יודעת מה נכנס בי באותו יום, ט' באב, לפני שלוש עשרה שנה. עדיין לא הייתי בתהליך של חזרה בתשובה ובטח שלא שמרתי מצוות. הצום היחידי והראשון שצמתי בחיי היה יום הכיפורים, בתחילתה של אותה השנה. כנראה שחוויית הצום ההוא הותירה בי תחושה טובה, נקייה, מחוברת ובעיקר ככזאת שעברה בקלות יחסית כך שקפצתי על ההזדמנות לחזור על החוויה.
לא הייתי מודעת לתאריך או למשמעות שלו. תשעה באב בכותל
צילום: פלאש 90
אני חייבת להודות שחיבור למהות ולתוכן לא ממש היה שם. רק התחלה של רצון להתקרבות, כמו ניסיתי לטעום ולברר אם זה קשה כמו שחשבתי, אם זה מפחיד אותי ואם אני בכלל מוכנה. אולי היה זה גם בגלל בעלי (שבאותו זמן טרם נשא את התואר המכובד הזה), שלקח על עצמו לצום והסביר לי מעט על חשיבות היום, ואולי, פשוט רציתי להרגיש גיבורה, חזקה וגאה.
ואכן בהסתכלות לאחור באמת הייתי חזקה וגיבורה באותם זמנים ולא הסמרטוט הסחוט של היום. איך אני יודעת את זה? הדבר היחיד שזכור לי בבירור מאותו יום הוא התמונה הסוראליסטית שלי ושל בן דודי אלעד עולים בחדר המדרגות המטונף של הדירה שלי בפלורנטין עד לגג שבקומה הרביעית וסוחבים בידינו אמבטיה גדולה וריקה.
הייתי צריכה את האמבטיה הזאת לתפאורה לקליפ שעמדנו לצלם, ומפאת חוסר תקציב הגרלתי אותה בחצר של איזה מפעל לא רחוק מהבית. אני זוכרת שהזענו למוות בלחות של אוגוסט בתל-אביב, ושחשבתי לעצמי שאני משוגעת להתאמץ ולהזיע כל כך בלי יכולת לשתות אחר כך. גם בן דודי אלעד חשב שאני משוגעת, אבל לא בגלל האמבטיה שסחבנו כמו שני מוטרפים, על זה הוא דווקא פרגן בכיף. הוא אדם כזה שאוהב לעזור, מאלה שנדיר שיגידו לך "לא". הוא חשב שאני משוגעת בגלל הצום. סך הכול קליפ זה מגניב. צום יהודי קצת פחות. אבל הוא לא עיקם את האף יותר מדי ואני צלחתי את הצום ההוא בהצלחה.
יש משהו מוזר בתשעה באב: אין חופש, זה יום עבודה סטנדרטי. וכשהמרוץ של החיים ממשיך כרגיל - לא צריך הרבה בשביל לשכוח או לפספס אותו. בשביל לצום בתשעה באב צריך מסירות נפש, להיות באמת מונח ומחובר לבית המקדש, חורבנו והרצון להקמתו המחודשת.
חייבת להודות שבאותם הימים, ימי צילומי הקליפ שלי "נעים", חורבן בית המקדש לא היה בראש מעייני, בלשון המעטה, ומספיק לראות את הקליפ הזה בשביל להבין. ועם זאת צמתי, את הצום הזה ואת הצומות שבאו אחריו עד עצם היום הזה.
בשנים האחרונות, כשאני מחוברת למשמעות וכואבת את חסרונו של בית מקדשינו, גם בחיי היומיום שלי, הצום קשה לי הרבה יותר. עד כדי כך שבשנה שעברה נשברתי מעט אחרי צהריי היום. נכון, היה לי פטור מהצום כי הייתי בהריון ויום הצום נדחה לעשרה באב, אבל בכל זאת כאב לי לאכול ולשתות בידיעה שכל אחיי ורעיי מתענים.
כמעט כל יום אני כואבת את חורבנו של המקדש. שלא תיטעו, אני לא כזאת קדושה ומחוברת למציאות של לפני שלושת אלפים שנה לערך. אני בעיקר כואבת את חורבנו של הבית שלי, את זה שאין לי בית משלי בטאבו וכל החיים אני עוברת מדירה שכורה לאחרת. את זה שאני אף פעם לא מרגישה באמת את התחושה הזאת של "בית" עם הביטחון וההגנה שהוא אמור לספק לי.
או בכל פעם שאין לי שלום בית, או שאני רחוקה מהשם, או שאני מרגישה געגוע וערגה למקום נכון, כזה שאני מצליחה לנגוע בו רק לעתים רחוקות ולרגע אחד קטן, שמרגש אותי עד לעומק נשמתי. חורבן הוא מושג שמוכר לי, בקטנה כמובן, במציאות המאתגרת שלי, בניסיונות ובלופים שחוזרים כל יום. את מציאות בית המקדש אני יכולה רק לדמיין. ובשביל לקבל קצת אוויר לנשימה בתוך כל ההריסות אני עפה על כנפי הדמיון וגם לא חוסכת מהילדים את סיפורי "הסוכריות יגדלו על העצים".
תשעה באב הוא צום די מבאס. חודש אב נכנס ומצמצם לך את המוח: מראש חודש לא אוכלים בשר, לא שומעים מוסיקה ואסור להרבות בשמחה, שבדור שלנו גם ככה לא מצליחה להתרומם מעל למילימטר מהאדמה. אבל ככל שהוא "מייבש" אותנו היום, כך לעתיד לבוא הוא הולך לעשות מהלך ב"פליפ" רציני ולהפוך להיות יום משמח במיוחד. ואני כבר מחכה בקוצר רוח ללונה פארק המטורף של תשעה באב העתידי. ואולי זה אפילו יקרה מחרתיים.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם