כיסוי ראש זה הכי, אחותי
באמצע שנות העשרים זכיתי לעשות "שולם" עם תלתליי, שאותם אהבתי לשנוא בילדות, והם הפכו לסימן ההיכר שלי. היחסים בינינו לא האריכו ימים אחרי החתונה, כשהכיסוי עלה על הראש. איך זה הסתיים? טוב יותר משחשבתי
הייתי כבר כמעט חמש שנים במסע התשובה שלי. שמרתי שבת, אכלתי אוכל כשר בבית ומחוצה לו, שמרתי טהרת המשפחה ואפילו נפטרתי מהג'ינסים והגופיות. נותרה רק משוכה אחת משמעותית שאותה התקשיתי לעבור- כיסוי תלתליי השופעים. היו לי מיליון תירוצים לכך. חלקם אפילו מוצלחים ביותר.אני מודה ומתוודה שבשנות ילדותי שיערי היווה את עקב אכילס שלי, נקודת החולשה העיקרית במראה שלי מבחינתי. שנאתי את התלתלים שלי וכבר בבית הספר היסודי בקשתי מאמא ללכת למספרה לעשות גלח אימתני. תבינו, זה נוגד את כל המוסכמות שילדה בכיתה ג' בבית ספר חסר ייחוד בהרצליה מגלחת את שיערה כליל ומאמצת מראה בני-נערי. כל בנות גילי טיפחו את שערן ולא נתנו לקצה המספריים לגעת בהן, ואילו אני? הסתובבתי כמו ילדה מצורעת עם כינמת רק בגלל שנמאס לי כל בוקר להסתכל במראה ולהתאכזב.
- לטורים נוספים של שרון רוטר:
- עשור בלי בעלי בראש השנה: חשוב לי שייסע לאומן
- לא כמו פעם: גם אני מקיימת מצוות "על אוטומט"
- פרידה מאדי דריבן: לוחם עם חזות קשוחה ולב רך
כשפגשתי את בעלי לראשונה במספרה שלו, עדיין התביישתי. כבר הייתי זמרת מפורסמת (לפחות בחוגים מסוימים) אבל עדיין חסרת ביטחון ברעמתי, במיוחד לאור העובדה שנכנסתי למועדון האקסקלוסיבי של השערות של תל אביב. הוא כמובן עדיין לא היה בעלי בשלב הזה (למרות שמהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שהוא הזיווג שלי. באמת. יש דבר כזה. לא בצחוק).
בדיעבד, הוא דווקא אהב את התלתלים שלי, ועם השנים, הרבה בזכותו כמובן, הן קבלו את הטיפול הראוי להם והתנוססו בגאווה ובתפארתם המלאה על ראשי. סוף סוף, באמצע שנות העשרים העליזות, זכיתי לעשות "שולם" גם עם השיער שלי וכך התחילה לה תקופת תור הזהב של תלתליי.
''התלתלים שלי היו מין סימן היכר''. שרון רוטר
אריק סולטן
לכן, כמה שנים טובות מאוחר יותר, כשהבנתי שאני אמורה לכסות אותם כליל, הצטערתי על כך באמת. נוסף לאהבה ולמערכת היחסים שפתחנו, התלתלים שלי היו מין סימן היכר, כמו שם שני שלא רציתי לוותר עליו. אבל הסיבה העיקרית שבגללה לא רציתי לשים כיסוי ראש הייתה בגלל התדמית שזה יוצר. כי אחרי שאת שמה כיסוי את דוסית פר אקסלנס, וזה אפילו לא משנה איזה כיסוי ואיך הוא מונח.
מילא חצאית, זה עוד יכול לעבור איכשהו, אבל כשהראש מכוסה זאת הצהרה, וגם אחת מחייבת, ואני לא ממש רציתי להצהיר על עצמי. היה לי נוח עדיין להתחבא, לשמור על עצמי מפני הדעות של הסביבה, מפני המשפחה ובכלל מפני אלו שלא ממש הבינו מה עובר עלי.
כשיש לך כיסוי ראש את לא יכולה לשבת עם חברות במסעדה לא כשרה, אפילו אם לא מזמינה כלום. כשיש לך כיסוי ראש את לא יכולה לחתוך מישהו בכביש, או לקלל מישהו שחתך אותך. כשיש לך כיסוי ראש את מחויבת להיות בן אדם ערכי ומסרי, בפנים ובחוץ. כשיש לך כיסוי ראש את כבר לא יכולה להסתיר את זה שאת דוסית.
ערב אחד שכבתי במיטה בלילה וחשבתי מחשבות של לפני השינה. מבלי משים התפתחו המחשבות התמימות לחרדות עצומות כי נזכרתי בבן של חברים שלנו שנפטר ממחלה. לבי היה כבד עלי והתחננתי לבורא עולם שלא יעמיד אותי בניסיון הזה. הפלגתי בלי רצון למחשבות איומות על מצב שכזה וחשבתי שבוודאי הייתי שמה כיסוי ראש אם זה היה קורה לי.
מה זה הדבר הזה על הראש שלך? כיסוי ראש
צילום: שאטרסטוק
אופס, תפסתי את עצמי ועצרתי מיד. "למה אני מתנה את המצווה הזאת בכך שיקרה לי אסון?". דברתי אל עצמי ואל ה': "אם אני מרגישה שיש איזה פתח לקיים את המצווה עדיף לי שזה יגיע בטוב".
למחרת בבוקר, כשלקחתי את הילדות לגן שמתי מטפחת אפורה על הראש. הבנות שלי כבר הלכו לגן דתי וחששתי מהתגובות של האמהות והגננות. לא הייתי סגורה על עצמי ועדין לא הייתי מוכנה לתגובות של הסביבה. להפתעתי היה דווקא שקט תעשייתי ואף אחת לא אמרה כלום בעניין.
החלטתי שאלך עם הכיסוי לכל מקום שאני מרגישה בנוח. המשכתי לדואר ולמכולת וחזרתי הביתה. כל אותו היום לא הורדתי את הכיסוי וכך גם בימים הבאים. השקט התעשייתי נמשך, כאילו הבין הקדוש ברוך הוא שאני זקוקה לעכל, ורק אחרי כמה ימים טובים התחילו להגיע תגובות מפרגנות ואוהדות.
חששתי במיוחד מהמפגש עם שותפי למוסיקה באולפן התל אביבי. התקרבותי לדת גרמה לו להידבק חזק יותר בגישתו השלילית בדרך כלל. כשנכנסתי עם הכיסוי לאולפן לא ידעתי מה מצפה לי. "מה זה הדבר הזה על הראש שלך? הוא אמר "זה אמור להיות צנוע יותר?" שאל בהתרסה. לא ידעתי מה לענות לו וגמגמתי משהו על יחסיי עם בורא עולם או משהו כזה. "כי זה לא" הוא פסק "זה הרבה יותר יפה לך בלי כל הבלגן הזה על הראש". הייתי בהלם. בהמשך גיליתי שרוב רובן של התגובות היו דומות. חברותיי המעצבות ראו בכך אמירה אופנתית וחברותיי הדתיות שבחו את מאור הפנים שהתגלה פתאום.
הכיסוי נשאר מאז ועד היום. צעיפים ומטפחות מטריקו, בצבע חלק ונקי מכסות את שערי ומדגישות לראשונה את פניי. אני חייבת להודות שנוח לי מאוד כשאיני צריכה לדאוג כל בוקר לסדר את שערי. אבל מעבר לכך אומר, בקול רם וחזק, שאני ממש אוהבת את עצמי עם כיסוי ראש ושבלי ספק אני יודעת ומרגישה שזה הרבה יותר יפה לי.
רק לג'ינסים עוד עולים מדי פעם הגעגועים. בכל זאת, היו לי מיטב הליוויס, לא סתם.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם