88 שנה לטבח בחברון: מה השתנה מאז?
האם מישהו רוצה להאמין היום שבעוד 88 שנה כך יהיה כאן? המקום הוא אותו המקום, האנשים אותם אנשים, בפער של חמישה דורות. הקונסטלציה השתנתה לחלוטין, אבל השנאה האוניברסלית, העונה לשם "אנטישמיות" שרדה גם את פיסת ההיסטוריה הזאת
העיר חברון נותרה אחד המוקדים הנפיצים ביותר בארץ, כאילו לא עברו כמעט 90 שנה מאז מאורעות תרפ"ט. צה"ל מנסה להתמודד עם תשתית הטרור שמרימה שם ראש, אבל יש מי שיאמרו שפעילויות תוקפניות מצידנו מרחיקה את השלום. אם נחזור למאורעות תרפ"ט נקבל פרספקטיבה שמעמידה בראש סדר העדיפות את מה שמגן על עם ישראל.עוד כותרות ב-nrg:
- אולי הוא קוסם, אבל התורה של ברלנד איננה אמת
- בכירי הקהילה היהודית בצרפת נגד הבורקיני
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
יום שישי י"ז באב תרפ"ט. 23 באוגוסט 1929, ימים אלה לפני 88 שנה. היישוב היהודי-ערבי המעורב שבעיר חברון יכול היה להוות מודל בינלאומי והיסטורי של דו-קיום, לא מעט בזכות ישיבת "כנסת ישראל" שהגיעה לכאן מסלבודקה הליטאית חמש שנים קודם לכן. חמש השנים הללו, שהתאפיינו בידידות קרובה עם התושבים ובשיתוף פעולה שהזניק את כלכלת העיר, היו תשתית מוצדקת לאדישות התושבים היהודים בעיר. וזאת למרות שהם שמעו על הפרות סדר בערים שונות בארץ.
מושל העיר, ערבי נוצרי, הבטיח מפורשות לרבני חברון כי הוא נוטל על עצמו את האחריות שלא יאונה ליהודים שום רע "עלא עיני ועלא ראסי" (על עיני ועל ראשי). בפועל, נערכו הרציחות לעיניהם של פרשי משטרה בריטים שנכחו במקום ולא נקפו אצבע.
ככל שחלפו השעות, האימה גברה. משלחת מערביי ירושלים הגיעה לחברון ובידה מכתב נאצה מהמופתי של ירושלים שהבטיח ש"מי שיהרוג יהודי יזכה לגן עדן". פרסום המכתב היה כפתור ההדלקה לגיהינום שהתרחש אחריו. ההסתה החלה כמה ימים קודם לכן, בתשעה באב, לאחר ויכוח על קיום תפילה ליד הכותל המערבי.
אחד מתלמידי הישיבה, צבי פאליי, לימים מנהלה הרוחני של הישיבה, סיפר כי בשעות אחר הצהריים הגיעו לביתם ראש העיר ומנהל בנק אנגלו-פלשתינה, הרב אליעזר דן סלונים, שהציע להם להגיע לביתו. כמה שעות קודם לכן נפגש מנהל הבנק עם נכבדי הערבים שהתפארו בפניו על היחסים המצוינים השוררים בינם לבין התושבים היהודים.
כמה שעות לפני כניסת השבת פרצו הפורעים להיכל הישיבה, שם ישב הבחור המתמיד שמואל רוזנהולץ כשהוא לבוש בבגדי שבת ועוסק בלימוד תורה. שקיעתו וריכוזו המוחלט בלימוד אפשרה להם להפתיע אותו ולדקור אותו למוות מעל דפי הגמרא. תלמיד נוסף שנכח שם הספיק לקפוץ לתוך בור ולהסתתר. לאחר הפרעות הגיע אביו של רוזנהולץ מארה"ב ונכנס, תחת אבטחה כבדה, לבית המדרש כדי לעמוד על המקום בו נעקד בנו כשהוא ממלמל "זה מקום המזבח עליו נעקד בני מחמדי המתמיד הקדוש".
עם רדת החשיכה נשמעו קריאות "איטבח אל-יהוד" והמון ערבי התנפל על בתי היהודים כשבידיו פגיונות, סכינים וגרזנים. גם למחרת נסעו הפורעים ברחובות העיר מצוידים בסכינים ובחרבות כשהם משלהבים את עצמם בשירים ובקריאות אלימות. את האכזריות שבאה לידי ביטוי באותן שעות קשה לתאר. תלמידי הישיבה נטבחו שם לצד ילדים קטנים. הורים לעיני ילדיהם וילדים לעיני הוריהם.
הפורעים נתנו דרור לדחפיהם האכזריים ביותר כשהם מתעללים בקרבנות בכל צורה שהיא. האם גם לכך התכוון המופתי כשהבטיח גן עדן לכל מי שירצח יהודי? אחד מבני הישיבה, צבי הלר, זעק לעברם תוך שהם מכים בו באלות: "אני רק ילד, למה אתם הורגים אותי?" אבל ההכאות רק התגברו. תלמיד ישיבה אחר, אהרן ריפס, ביקש מהרוצחים כמה שניות לומר "וידוי", הם הסכימו לבקשה.
תלמידי הישיבה ניסו להילחם במעט הנשק שלהם, אולם הם הובסו על ידי הפורעים באכזריות. האחד נותר, הרב מאיר חדש, לימים מנהל רוחני בישיבה, שנפצע ושכב בין הפצועים כחלל. עדי הראייה מספרים על זעקות התחנונים של הקרבנות, נשים וילדים, הצורחים בפחד מוות אל השוטרים. שמצידם לא עושים דבר. הפורעים פרצו גם למרפאה שבבית הדסה, מקום שעד אמש עוד העניק להם שירות רפואי.
הרב פאליי שהה באותם רגעים איומים בקומת הקרקע של משכיר ערבי. בעל הבית חשש למראות שבתוך ביתו והתווכח שעה ארוכה עם הפורעים. באותן דקות של אימת מוות אמרו הבחורים "וידוי" וקיבלו לשפר את מעשיהם באם יתרחש נס והם יינצלו. חלקם אכן זכו לנס. מתוך 67 הנפשות שנרצחו בעיר חברון 24 היו תלמידי הישיבה.
השוטרים הבריטים הניחו לפורעים להשתולל, לאנוס ולרצוח כאוות נפשם. רק כשהתקרבו לביתו של ראש הישיבה הרב אפשטיין, שהיה צמוד לביתו של המושל הבריטי, ניסו השוטרים לעצור בעדם. השוטרים חשו מאוימים וירו בפורעים. כמה יריות בודדות סיימו את הפרעות. הרציחות התרחשו גם בצפת, ירושלים, רמלה וערים נוספות, ובסך הכול נרצחו במהלכן 133 איש, ומאות נפצעו.
היישוב היהודי בחברון חוסל בהחלטת הבריטים, כמו גם יישובים יהודיים אחרים שהוקמו אז, כמו "מגדל עדר", "הר טוב" ואחרים. ישיבת "כנסת ישראל" עלתה אז לירושלים ונקראה "ישיבת חברון" על שם הפרעות והנרצחים. בשם זה היא מכנה עצמה עד היום. הישיבה שעלתה מליטא לחברון, בעקבות חוק מקומי שאילץ את בני הישיבה להתגייס לצבא האדום, ספגה מכה אנושה. אך למרות הפרעות היא לא נשברה ונותרה בארץ. בכך היא הפכה לאחת הישיבות המזרח-אירופיות היחידות (לצד ישיבת מיר שהצליחה לברוח ברכבת הטראנס-אטלנטית לשנגחאי שביפן), ששרדו את השואה וקיימו רצף חינוכי עד היום.
האם מישהו האמין אז שבעוד 88 שנה, לאחר סילוק המשטרה הבריטית והקמת מדיה יהודית עצמאית וחזקה, עדיין יהודים ינוסו על נפשם ברחובות חברון וירושלים? האם מישהו רוצה להאמין היום שבעוד 88 שנה כך יהיה כאן? המקום הוא אותו המקום, האנשים אותם אנשים, בפער של חמישה דורות. הקונסטלציה השתנתה לחלוטין, אבל השנאה האוניברסלית, העונה לשם "אנטישמיות" שרדה גם את פיסת ההיסטוריה הזאת.
הפעילות של צה"ל היום בחברון היא נחוצה, אך לצערנו היא אפילו לא אקמול ליד הבעיה השורשית: שנאת היהודים בגל מקום ובכל זמן בגלל יהדותם. בני הישיבה שחוו אותה על בשרם בצורה הכי נוראה נסעו לירושלים להקים בה מחדש את הישיבה כדי לחדש שוב את לימוד התורה והגברת הזהות היהודית העצמית. כי הם הבינו שנחוץ להילחם בגויים, אבל יותר חשוב לחזק את היהדות.
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם