הדוסים לא המציאו את ז'אנר המוזיקה היהודית
למרות התחושה ההגמונית־משהו שהמוזיקה היהודית מתחילה ונגמרת באורתודוקסיה הדתית, החיבור האמיתי של רוב הישראלים ליהדות המוזיקלית הוא עדיין דרך קלאסיקות שיוצרים כמו אביהו מדינה אחראים עליהן
על צג הסלולרי הופיע בפעם החמישית טלפון ממספר חסוי, באותו יום שלישי לפני חצי שנה. הראש הקונספירטיבי ישר קפץ למחשבות על פקידת הבנק, קצינת הקישור מהמילואים, אראלה ממפעל הפיס ועוד אי אלו משבשי דופק. נוהל הסינון הקבוע פינה את מקומו ל"הלו" מסוקרן. על הקו, בקול חביב ועולץ, הייתה אתי ממשרד החינוך, שציינה שהיא מתקשרת בשמו של כבוד השר.
עוד כותרות ב-nrg:
- מתח בחסידות הקיצונית: תרגיל נגד האדמו"ר
- לפחד מהשבת: המצווה שהכי קשה לשמור
- כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
מד הלחץ הראה נסיקה חדה לכיוון התקרה, וכל הזיכרונות מהזן הפחות חביב מימי הישיבה התיכונית התחילו להתרוצץ במודע ובתת שלו. גם עשרים שנה אחרי, צמד המילים "משרד החינוך" ו"מחפש אותך" זורק אותך היישר לבגרויות, רבנים ושאר מעוררי תבהלה סטנדרטיים מבחינת מי שבכל שנה נשלח הביתה להסתפר ולהחליף את החולצות המוזרות האלו עם הפרצופים של הלהקות. שר החינוך? אותי? עד כדי כך עצבנתי את הרב?
''התרומה שלו לתחום הייתה בסופו של דבר פשוטה וטבעית''. מדינה
צילום: יח''צ
כשנרגעה הפרנויה המשיכה אתי בשיחה ואמרה ש"השר" החליט על הקמת ועדה שתבחר ותעניק פרס ליצירה יהודית, ושאני מוזמן להשתתף בהקמת הוועדה ובבחירת נשוא הפרס. אני מודה שהתרגשתי ושמחתי. בשלב הזה יכול כל קורא להרים גבה בציניות ואבין אותו או אותה לחלוטין. אין צורך להתגורר בצנטרום של הפיילה התל־אביבית או להיות משתמש טוויטר כבד כדי להגיב בגיחוך אל מול מתרגשים ממסדיים. אך צר לי לאכזב, זהו טקסט פרו־ממלכתי. גם אם את הממלכתיות בדמות "כבוד השר" אתה זוכר מתרוצץ עם כדור במגרש הכדורסל של בית הספר שלך (לא ממש מייקל ג'ורדן, אגב). סרג'יו קוסטנזה של המוזיקה - היר איי קאם.
אפשר להוציא את הנער מהישיבה התיכונית הפריפריאלית, אך אי אפשר להוציא את הפריפריאליות מהנער. תחושת שליחות החלה מפעמת בי.
אחסוך לכם את דיוני ההקמה, צירוף שני החברים היקרים האחרים בה (השדרנית לבנת בן־חמו והעיתונאי שאול מייזליש), הרוגלעכים הקלישאתיים בישיבות והטלפונים הבהולים מצוות "כבוד השר" באשר לאיחור בהגשה. גלגלי הביורוקרטיה עובדים ונעים: על חלקם אפרים קישון היה כותב עוד פרק או שניים, וחלקם האחר בסופו של דבר מניע את העגלה הזו שכולנו רכובים עליה.
אבל זה לא האישיו, ועד כאן חלק "המנוח ואני" בלי שום מנוח בסביבה. עשרות הדיסקים, מאות הדפים עם הטקסטים של השירים, הביוגרפיות ועוד אי אלו חומרים של עשרות אמנים ששילבו את העולם היהודי באמנות שלהם הם כמובן העניין לחפור בו.
עד לא מזמן האמנות היהודית נחשבה לסצנה של בודדים, אבל מאז היא הפכה לעולם תוכן שלם שמביא אינסוף גלים עוצמתיים אל קו החוף המוזיקלי בישראל. אפשרויות הבחירה היו רבות ומגוונות, והיה אתגר רב במלאכה, הדורשת להבדיל באופן דיכוטומי בין יצירות שאנשים השקיעו בהן את עמקי נשמתם; היה גם קושי, שלעתים נראה בלתי אפשרי, לתחום גבולות גזרה למהי יצירה יהודית.
יש משהו אירוני בבחירה הסופית באביהו מדינה, אף שהתרומה שלו לתחום הייתה בסופו של דבר פשוטה וטבעית. למרות התחושה ההגמונית־משהו שהז'אנר מתחיל ונגמר באורתודוקסיה הדתית, שמגיעה מעולם הישיבות והאולפנות המודרני, החיבור האמיתי של רוב הישראלים ליהדות המוזיקלית הוא עדיין דרך קלאסיקות שמדינה אחראי עליהן ולא תמיד קיבלו את המקום שמגיע להן. הלחנים של "שבחי ירושלים", "אל תשליכני לעת זקנה", "יעקב התמים" (אל תירא ישראל) היו שם קודם, והם משמשים עדיין גם בפורומים צעירים כהמנוני "באנקר", כשרוצים לחבר בין הישראליות החילונית והמסורתית ליהדות במוזיקה.
יש לא מעט אלבומים נהדרים שיצאו בשנים האחרונות והביאו איתם אמת וזווית מרעננת. אמנית כמו נעמה חשמונאי, שנבחרה אף היא לקבל פרס ולייצג את מה שהלוואי שנראה עוד ועוד בסביבה המוזיקלית שלנו, היא דוגמה נהדרת לכך. אביהו מדינה הוא קיר תמך בקונסטרוקציה הזאת, וכל הרבדים צריכים להוקיר לו תודה על כך, בטח אחרי שנים שזה לא קרה. הענקת הפרס הזה לראשונה בעוד כשבוע, היא הזדמנות נהדרת לעשות זאת. וכן, לתפארת מדינת ישראל.
הטור פורסם במגזין מוצש
מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם