הצצה לסטודיו שסקרן את הגברת השנייה של ארה"ב

מקלט קטן בירושלים  הפך לבית עבור אמניות דתיות, מקום שבו הן מתפתחות יחד. בין שיתוף פעולה עם נשים ערביות להצגה בגלריות נחשבות הן אומרות: "האמנות פועלת כסוכנת לשינוי חברתי"

תכונה בלתי רגילה התחוללה סביב חורשה שבתוכה שוכן מקלט בשכונת הקטמונים בירושלים, באחד הבקרים החורפיים השנה. רכבי שרד של שגרירות ארה"ב גדשו את הרחוב הקטן והשקט הסמוך. על האדמה הלחה מגשם ובין מחטי האורן פסעו מעדנות שתי גברות אלגנטיות במיוחד, בחליפות מחויטות ובנעלי עקב.

עוד כותרות ב-nrg יהדות:
- "כבר אין תשובה ברורה לשאלה 'מיהו יהודי'"
- ליבה לחילונים: אם נלמד יהדות לא נרד מהארץ
- כבר לא זורקים את הכיפה: מסורתי במקום דתל"ש

הגברת ד"ר ג'יל ביידן והגברת שרה נתניהו באו לביקור. תקתוקי מצלמות נשמעו, כתבים נדחקו במקלט הקטן, ומי שחיכו לאשת סגן־נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ולרעיית ראש הממשלה בנימין נתניהו היו נשות קבוצת האמניות של "סטודיו משלך", ובראשן ציפי מזרחי, המייסדת והמנהלת של המיזם.

''הזדמנות חד־פעמית שעוררה הדים''. מימין: ציפי מזרחי, ד''ר ג'יל ביידן ושרה נתניהו צילום: קובי גדעון לע''מ

ציפי, מכל מיזמי האמנות בארץ, דווקא אתכן ביקשה לפגוש אשת סגן־נשיא ארה"ב?
"מתברר שכן. הגברת ביידן ביקשה לראות מיזם תרבות, הוצעו לה כמה וכמה, והיא בחרה בסטודיו משלך. עבורנו זו הייתה הפתעה משמחת, ונערכנו לאירוח המכובד תוך זמן קצר במיוחד. הביקור היה אישי עם שיח פתוח על נקודות חיבור ונקודות עימות בחייה של אישה אמנית, הייתה אווירה נהדרת ונעימה, שיחה כאישה אל אישה. זו הייתה הזדמנות חד־פעמית שעוררה הדים והעניקה חשיפה למיזם שקיים ופועל כבר שש שנים בירושלים ומוכר גם בשדה האמנות העכשווית בארץ".

הכול התחיל מעבודת מחקר שערכה ציפי מזרחי לקראת דוקטורט במגדר, לפני שמונה שנים. המחקר עסק בעבודות אמנות של נשים דתיות, ובעקבות ראיונות אישיים שערכה עם אמניות רבות עלתה תמונה קשה שהראתה יוצרות שאין דורש לעבודותיהן, אין מי שרואה אותן, אין במה להצגת העבודות שלהן ואין הכרה בהן בשדה האמנות. מעבר לכך, אין הכרה בחשיבות יצירתן גם בקהילה ובמרחב הקרוב אליהן, בסביבה הדתית.

מספרת מזרחי, המתגוררת במעלה־אדומים: "חלקן היו בוגרות מגמות אמנות שלימדתי בהן, או שעזרתי בהקמתן באולפנות רבות מאוד בארץ, בתור מדריכה להוראת אמנות במגזר הדתי מטעם משרד החינוך. אותן בוגרות שנחשפו לעולם האמנות בתיכון והלכו לעסוק בו במסלולים אקדמיים מצאו את עצמן בתסכול ניכר נוכח המצב, ורציתי לעזור להן לפלס את דרכן בשדה האמנות העכשווית בארץ".

לשם הקמת צוות היגוי למיזם, מזרחי הרימה טלפון לרעיה ברוקנטל, אמנית ידועה, לאמנית הדי אברמוביץ שהייתה אז חברת ועד בבית האמנים בירושלים, ולבקשתה של מזרחי הצטרפה אליהן גם פרופ' רונית קרק, מרצה לפסיכולוגיה ומגדר בבר־אילן, שאצלה למדה לקראת הדוקטורט. מתוך המצב המתסכל שהתגלה החלו לפעול, בהתנדבות מלאה ומתוך תחושת שליחות. שם הסטודיו נגזר כמובן משם הספר המכונן של הסופרת הפמיניסטית וירג'יניה וולף, "חדר משלך", שקרא לנשים ליצור לעצמן מרחב משלהן לכתיבה וליצירה.

קול קורא לנדוד

"שלחנו קול קורא לאקדמיות לאמנויות, הגיעו שלושים פניות כבר בהתחלה, ולאחר יומיים של ראיונות אינטנסיביים התקבלה קבוצה של עשר אמניות", נזכרת מזרחי, "כך, כל שנה נוספה עוד קבוצה. בהתחלה לא היה מקום לפעול בו. היינו נעות ונדות בין מתנ"סים. ואז קיבלנו קרוואן נטוש בשכונת בקעה, בחווה החקלאית. היה לנו שם סטודיו לקרמיקה וזה היה מקום מפגש עבורנו לשיחות ולהרצאות, מפגש עם אוצרים, לדיונים והכנות לקראת תערוכות.

"אני חייבת לציין שאז לא היינו עמותה עדיין ולא היו לנו תקציבים, לא היה שום דבר חוץ מרעיון ומתנדבות והרבה אש בעיניים. הראשון שעזר לנו ובזכותו העמדנו את שש התערוכות הראשונות שלנו, היה אורי אורבך ז"ל, שהיה אז חבר כנסת" (גילוי נאות: אורבך ז"ל היה בעלי, מ"א). "הוא גם זימן אותי לכנסת ב־2009, קצת אחרי שנבחר, למפגש עם כל מנהלי מוסדות התרבות של הציונות הדתית, ואנחנו היינו שם המיזם היחיד של אמנות פלסטית בין כל המדיומים האחרים, של תיאטרון, מחול, מוזיקה וכדומה.

"מי שתרמה לנו רבות בהמשך הדרך הייתה ליאורה מינקה, יו"ר תנועת אמונה, שראתה חשיבות רבה בעשייה שלנו ובקידום נשים אמניות. היא גם מימנה את הקורס הראשון שקיבלנו ממט"י, מרכז לטיפוח יזמות עסקית. זה היה קורס שבשיתוף איתם בנינו והתאמנו לצרכים של נשים אמניות לקידום עסקי".

''היצירה אינה 'דתית' בהגדרה''. עבודותיה של אביגיל פריד, סטודיו משלך צילום: מרים צחי

לאחר שנתיים של פעילות בקרוואן שבשכונת בקעה, נדדו ממקום למקום במשך שלוש שנים, עד ששכרו בשנה שעברה את המקלט בקטמונים. בהתחלה התפיסה הייתה שכל שנה יגיע מחזור חדש ויקבל שנתיים של חממה לקידום מקצועי ועסקי ומנטורינג אישי, ושזו תהיה קבוצה להפריה הדדית של יצירת אמנות. די מהר התברר שהאמניות רוצות להישאר כחלק מהקבוצה הזו, וכך הצטרפו עוד ועוד חברות לקבוצה שבעצם לא עזבו, ונוצרה קהילה פעילה של נשים אמניות. בשנה האחרונה עובדות אמניות הסטודיו כקבוצה, מייצרות יחד שיתופי פעולה ובוחרות אסטרטגיות וכיוונים להתפתחות וליצירה.

מהו הרכב הנשים שמגיעות אליכן?
"מבחינה מקצועית, מדובר באמניות מכל המדיומים שיש - צילום, ציור, פיסול, אנימציה, וידאו, קרמיקה ועוד, שהן בוגרות בתי הספר הגבוהים לאמנות בארץ. מבחינת הזהות הדתית, הן באות מכלל הקשת הרחבה, מקצה עד קצה: חרדיות, דתיות לאומיות בגוונים שונים, חוזרות בתשובה, ויש אצלנו גיורת וגם דתל"שית. ברור שהקשר בקבוצה הוא מעבר לכל הגדרה ותיוג, וגם היצירה אינה 'דתית' בהגדרה. אנחנו לא יוצרות יצירות פולקלור או יודאיקה - כמו שאולי יש מי שמצפה מאיתנו וטעות בידו - אלא יצירה עכשווית, ואצלנו עוסקים בנושאים רבים, שחלקם מאוד לא מדוברים בחברה הדתית, מתוך נקודת מבט נשית".

"זכינו להכרה"

למזרחי חשוב לציין כי לא תמיד היה קל ועדיין לא פשוט לאמניות להיות חלק מקבוצה בעלת צבע מוגדר ומגזרי, ורובן אינן מעוניינות בתיוג פוליטי, כי גם מבחינה זו יש רבגוניות בסטודיו. יש להן רצון להתקבל ולהצליח כאמניות בזכות האמנות שלהן ולא בשל הדתיות שלהן. אבל מתברר כי כוחה של הקבוצה, בייחוד כשהיא מגוונת ואיכותית, הוא בעל משמעות רבה גם עבורן. לדבריה החיבור לקבוצה חיזק אמניות שהגיעו עם סיפורי חיים מורכבים וקשים, התמודדות במישור הכלכלי, הבריאותי או הזוגי, ומינף את הקושי ליצירה.

אמנות, אומרת מזרחי, הוא עיסוק שדורש טוטליות, בדיוק כמו זוגיות וכמו הורות. ולאישה שרוצה לטפח גם משפחה לצד היצירה זה דבר שדורש פניוּת. אצל אישה דתית המצב מוקצן גם בשל נורמות חברתיות וגם בעקבות נישואין מוקדמים וילודה מואצת. בקבוצה כמו סטודיו משלך מתאפשר המרחב הזה לעשייה אמנותית.

"אחת האמניות נשאבה אל בין קירות ביתה לאחר לידת ילדהּ הראשון ולא הצליחה לצאת ממטלות הבית. בזכות הפעילות בסטודיו והעידוד מצד הקבוצה, הצליחה להיות אמנית יוצרת ופעילה, ולא רק לייצר אמנות אלא גם לאצור תערוכות, לצד מטלות היומיום", מספרת מזרחי. "בביקור של הגברת ביידן, אחת האמניות שוחחה איתה על עבודתה כשהתינוק שלה בן החודש במנשא שעליה. היו בין הנוכחים שהרימו גבה - מי מביא תינוקות למפגש כזה מכובד. אבל חיכינו שם זמן רב, והתינוק יונק, אז לא הייתה ברירה, והיו בכך חן וגם אמירה".

''הרגשתי שהשפה האמנותית שלי מנותקת מהעולם האמוני שלי''. ארונסון צילום: מרים צחי

יוליה ארונסון גדלה בעפרה והיא חברת קהילת הקיבוץ בבית ישראל שבירושלים. למחזור הראשון של הסטודיו הצטרפה אחרי לימודים בבית ספר גבוה לאמנות בניו־יורק. "הרגשתי שהשפה האמנותית שלי מנותקת מהעולם האמוני שלי, אין מלכות נוגעת בחברתה, ורציתי לחבר ביניהם. החיבור לאמניות אחרות בסטודיו נתן שפה משותפת לדברים שעניינו אותי ואפשר לקבל השראה הדדית. במקביל השתתפתי בבתי מדרש לאמנים, שבהם ניסינו ליצור חיבור דו־כיווני; הן להשתמש בטקסטים כהשראה ליצירה והן להבין את הטקסט טוב יותר באמצעות ההקבלה לתהליכי היצירה. בסטודיו הרבה מהאמניות נמצאות בחיפוש אחר העושר הזה, אחר השיח בין רעיונות מופשטים, עבודה רוחנית, לבין השפה האמנותית".

תארי קצת את תהליך העבודה על תערוכה קבוצתית.
"אנחנו עורכות מפגש, ולרוב האוצרת של התערוכה מנהלת את הדיון. כל אחת מביאה עבודה שלה ומספרת עליה, עולים רעיונות ביחס לנושא התערוכה, וכל אחת ממשיכה בעבודה באופן עצמאי. אבל אני מרגישה שלעבודות האמנות יש פעולה כמעט רדיואקטיבית. אנחנו מושפעות זו מזו גם בלי שניזום נושא משותף. רק מעצם הצפייה שנה אחר שנה בעבודות של חברות הקבוצה נוצרת השפעה. עבודה של אמנית אחרת התלויה ליד עבודה שלי בהקשר משותף - משפיעה על היצירה שלי גם בלי שנוכל להגדיר מה הייתה ההשפעה. אני מעריכה מאוד את האמניות בקבוצה, שמחה שיש לי הזכות לראות את תהליכי העבודה וההתפתחות שלהן, וזה מעשיר אותי ואת העבודות שלי.

"עבור כל אחת מאיתנו הקבוצה ממלאת צורך שונה. יש מי שהידיעה שצפויים מפגש או תערוכה מדרבנת אותה ליצור. יש מי שצריכה קהל, ומי שלא. מי שצריכה תמיכה מול העולם הדתי לצד מקום וייעוד בעיסוק באמנות, או צורך במשענת דווקא מול עולם האמנות שלא תמיד מאיר פנים. כאן יש אמניות מרקע דומה, שיכולות להבין זו את זו ומתמודדות מול שאלות דומות. כל אחת מנסה למצוא את הדרך שלה ואת רמת המעורבות שמתאימה לה".

צפייה באמנות כהאזנה לניגון חסידי

ארונסון מדגישה את הצורך של אמן בכך שהקהל יצפה ביצירתו. "טוב שיבואו להתבונן בעבודות גם בלי כוונה לרכוש אותן. יש משמעות לתערוכה גם אם היצירות לא מיועדות להימכר. תחושת החסך הגדול שקיימת היא לא רק ענייני תקצוב או תמיכה ממוסדת כלשהי, אלא הרצון שאנשים יצפו בעבודות, יבואו לתערוכות, שנדע שהיצירה שאדם ראה עשתה לו משהו, נגעה בלבו".

ועד כמה הדתי הממוצע מאפשר ליצירה ויזואלית לגעת בלבו?
"בציבור הדתי יש באופן מובהק רצון להתעלות מעל חיי היומיום, ורגילים למשל ללכת לשם כך לשיעור או לקרוא ספר, וגם הופעה מוזיקלית נכנסת לתוך התחום בהדרגה. אבל אצל רבים הצפייה באמנות אינה נחשבת חלק מהכלים שדרכם ניתן לעשות זאת, וחבל, כי הייתי רוצה שאנשים יחשיבו את האמנות כחלק מהעולם הרוחני שלהם, כדרך להעשיר את עולמם הפנימי. לצפייה ויזואלית יש פוטנציאל ליצור שינוי ותיקון כמו להאזנה לניגון".

למרות כל הקשיים בדרך צברה הקבוצה יבול בלתי מבוטל. "בשש השנים שעברו מאז הקמת סטודיו משלך יצרנו 14 תערוכות", מונה ציפי מזרחי, "ביניהן תערוכה בקיץ הקודם בקיבוץ בארי שעסקה בעשור להתנתקות, התערוכה 'נוף בהפרעה' באלון־שבות, שעסקה בגדר ההפרדה; תערוכה במרכז התרבות של שגרירות ארה"ב ליום האישה הבינלאומי; תערוכה שעסקה בדימויים של נשיות מזרחית דתית, בחסות תנועת אמונה; תערוכות שעסקו בגוף ובמיניות, ובאמהות על המורכבות שלה. במקביל הציגו אמניות הסטודיו בגלריות ובתערוכות נחשבות כמו 'אמנות סודית', הביאנלה לקרמיקה ואחרות. ניתן לומר שבשנתיים האחרונות זכינו להכרה מצד הממסד האמנותי בארץ".

''מאמינה ביכולתן של נשים לשנות מציאות פוליטית וחברתית'' צילום: מרים צחי

ומה מעבר לכותלי הסטודיו והגלריות?
"לאורך כל שנות הפעילות עסקנו גם בהנגשה של אמנות לחברה ולסביבה. בשכונת בקעה העברנו סדנאות אמנות לנערות בסיכון, בקטמונים אנחנו מעבירות סדנאות לנכים ומוגבלים, ובמקביל אמניות הסטודיו פעלו במקלט של 'בת מלך' ובמרכז לטיפול באלימות במשפחה של 'יד שרה', עם נשים מוכות.

"בשיתוף פעולה עם קבוצת מוסללה ציירה אמנית שלנו, יעל בוכבינדר שמעוני - שהיא תלמידה בתוכנית פוסקות הלכה ומורה לגמרא - על חזית בית הכנסת של בניין כלל המיועד לסוחרים ואין בו כלל עזרת נשים. יש בכך הטבעת חותם נשי על מרחב גברי שהדיר נשים ממרחב התפילה. השנה גם עבדנו על פרויקט מיוחד ונדיר של אמנות במרחב הציבורי החרדי, בשיכון ברסלב של קהילת 'שובו בנים' במוסררה".

ואיך קיבלו אתכן בשכונה החרדית?
"בהתחלה ממש צעקו עלינו, 'מה זה הדבר הזה? פריצות! ביטול תורה! אנחנו לא צריכים את זה!' - חששו מעבודות לא ראויות. לאט־לאט ראו איך העניין משפיע לטובה על האווירה בשכונה, ואפילו הוציאו ותלו עבודות של אנשי המקום, חלקם אמנים חוזרים בתשובה, לצד העבודות שלנו", מספרת מזרחי בחיוך.

פרויקט ייחודי נוסף, "רוקמות", שהחל לפעול בקיץ הקודם בין אמניות הסטודיו לבין נשים ערביות ממזרח העיר ומהשכונות הערביות של ירושלים, הניב מפגש מרגש במיוחד בין הנשים והושהה למשך שנה עקב המצב הביטחוני הקשה בשנה האחרונה. המפגשים אמורים להתחדש לאחר החגים בתקווה לימים של שקט, שיאפשרו שיתוף פעולה. מזרחי: "אני מאמינה בכוחה של האמנות כסוכנת לשינוי חברתי, וביכולתן של נשים לשנות מציאות פוליטית וחברתית, קשה ככל שתהיה, בוודאי כשהן מגיעות יחד עם אמנות. יש בכך כוח להמיס חומות הפרדה ולגשר מעל תהומות תרבותיים ואידיאולוגיים".

בעקבות העיסוק באמנות שמקדמת שינוי חברתי, הוזמנת לסיור מטעם מחלקת המדינה האמריקנית.
"אכן. זכיתי להשתתף בקיץ האחרון כנציגה ישראלית ויהודייה יחידה בקבוצה שחבריה היו מנהלי מוסדות וארגונים שעוסקים בתרבות ואמנות מ־23 מדינות ברחבי העולם. ביניהן מירדן, מרוקו, אוסטרליה, נורווגיה, צ'ילה, ניקרגואה, ונצואלה ועוד. הסיור, שארך שלושה שבועות ונערך בחמש מדינות בארה"ב, היה מפעים ומעשיר. ראינו כיצד אמנות משנה קהילה ומעצימה את זהות חבריה. נוצרו קשרים וניצנים ראשונים לשיתופי פעולה מרתקים".

פרופ' רונית קרק מהמחלקה לפסיכולוגיה ומהתוכנית ללימודי מגדר בבר־אילן מלווה את הסטודיו עוד מהשלב שהיה בגדר חלום בלבד. "ציפי הגיעה אליי לבר־אילן כשתכננה בכלל לכתוב דוקטורט על עבודות אמנות. סיפרתי לה על התוכנית הייחודית שבניתי, שבאה לשלב בין לימוד תיאורטי בנושא מגדר יחד עם עשייה אקטיביסטית.

לפני כן, היו מי שפעלו בשטח במיזמים שונים מהצד האקטיביסטי אבל עם פחות ידע תיאורטי, והיו מי שנטו להעמקה וללימוד שאינם מקושרים לעשייה. הרעיון שמאחורי הקורס שלי הוא שכל אחד ואחת יכול ליצור שינוי בעזרת גישה פמיניסטית בתחום שבו הוא עוסק. ציפי באה מההתחלה עם החלום הספציפי של קידום אמניות צעירות דתיות, והצעתי לה לשים בצד את הדוקטורט ולהתחיל במה שניתן לשנות באופן מיידי. נעניתי בשמחה להזמנתה להצטרף לצוות ההיגוי, ולמרות שבאתי יותר מהצד של הפסיכולוגיה ולא כאמנית, היה טבעי עבורי להשתלב בצוות, כאוהבת אמנות שגם צורכת אותה.

"הכוונה שלנו מההתחלה הייתה לא לבחור מועמדות לאיזשהו חוג נחמד, אלא לבחור את מי שיש להן פוטנציאל לבלוט ולהשפיע, ולהיות אמניות ברמה הארצית ואפילו הבינלאומית, במפורש כך. מרתק לראות את ההתפתחות משנה לשנה. יותר ויותר אמניות שלנו מציגות בתערוכות, לא רק של הסטודיו, וגם בחו"ל, והן משפיעות על השיח האמנותי, שלפני כן לא נשמע בו הקול המיוחד שלהן. כשביקרה אצלנו ביידן, אמרתי לה שתצפה לפגוש חלק מהשמות כאן במוזיאון ה"מומה" לאמנות מודרנית או במוזיאון גוגנהיים בניו־יורק, וזו המגמה לשאוף אליה".

סוד הצמצום

יעל סרלין, בת 33, מתגוררת בירושלים, אמנית המחזור הראשון של סטודיו משלך שנכנסה החודש לראשות החוג באמנות של מכללת אמונה, מספרת שהצטרפה לסטודיו אחרי שסיימה את לימודי התואר הראשון ב"אמונה", בציפייה לקבל מקום פיזי לעבודה, מה שהתברר כפחות חשוב. מה שהפך למשמעותי עבורה היה העשייה המשותפת, המפגשים לפני יצירת תערוכה קבוצתית והשיח המעניין שהתקבל סביבם.

לדבריה, היום הסטודיו תפס מקום אחר. היא רואה בעשייה הזו משהו חלוצי מבחינה כוללת - נשים דתיות שיוצרות בשדה האמנות בארץ. "זה עולם טוטלי מאוד", היא אומרת. "לא פשוט להיות אישה דתית שיוצרת, גם בעולם הדתי וגם כלפי חוץ. יש עוצמה בקבוצה שיוצרת תערוכות יחד ופונה גם החוצה וגם פנימה, לציבור שממנו באה".

מצפים שהיצירה שלך תהיה מקושרת דווקא ליהדות?
"אנחנו נמצאות על קו התפר. בעולם החילוני אומרים לנו 'נו, איפה אני רואה כאן שאת דתייה?' והרי עצם זה שאני דתייה ויוצרת, זה נמצא שם בפנים. מצפים שהיהדות שלנו תהיה נוכחת שם כל הזמן. וזה קיים, לעומק, זה חלק מהזהות שלנו ומרכיב את עולם היצירה שלנו, אבל זה לא מחייב שדווקא בכך אתמקד. אני עוסקת במה שמעסיק אותי, והיצירה שלי יכולה לדבר גם עם יוצרים שאינם זהים לי מבחינה דתית, מגדרית או כל דבר אחר".

''מצפים שהיהדות שלנו תהיה נוכחת שם כל הזמן''. מימין: ארונסון, מזרחי, קרק וסרלין צילום: מרים צחי

ולעומת זאת, נראה שמצד המגזר הדתי לפעמים רואים באמן מעין ועדת קישוט.
"כן, ממש כך. אנשים מצפים הרבה פעמים שיצירת אמנות תהיה יפה ונעימה, אבל יצירה צריכה להיות אמיצה ואמורה לבטא עומק, גם אם קשה להכיל אותה. העומק מושפע מאיזה אדם אתה, מהם עולמות התוכן שלך. הדבר הכי חשוב בעיניי הוא להבין שלאמנות יהודית דתית יש מקורות כוח שהיא יונקת מהם, והיא סופר־עכשווית ורלוונטית".

מה תיקחי מתוך מה שקיבלת בסטודיו משלך ותעבירי לתלמידות שלך ב"אמונה"?
"אני רוצה לבנות חממה לאמניות, ליצור מקום פתוח שיכול לנהל שיח אישי כן ומעמיק, ולהביא לידי ביטוי את העולם של היוצרות הדתיות. החממה הלימודית מאפשרת לדברים להתחיל לנבוט ולצמוח כדי שאחר כך הם יהיו בשלים לצאת ולבטא את עצמם בחוץ. הזהות הדתית והנשית היא מבחינתי כוח גדול, עולם תוכן שהיצירה יכולה לשאוב ממנו ולהתפתח מתוכו, יצירה שאינה מתפשרת ואומרת את שיש לה להגיד. מבחינה זאת האמנות מחייבת.

"סטודיו משלך הוא מודל חלוצי עבורי לרעיון הזה: לקחו אמניות שסיימו את לימודיהן וראו את עצמן כאמניות למרות כל הקשיים. נוצרה קבוצה שבמשך השנים ההשתתפות בה דינמית. מקבלים את העובדה שיש זמנים שבהם כל אחת מקדישה יותר לעצמה ולמשפחתה ובהם פחות נוכחים בקבוצה, כי יש דברים שהחיים מכתיבים לנו, אבל תמיד אפשר לחזור ליצירה פעילה, להשתתפות בשיח הפנימי.

"למדתי גם שהיצירה היא לא הכול או כלום. חשבתי פעם שאצטרך קיר גדול פנוי ואעבוד עליו חמש שעות. בסוף אני בבית קטן וצפוף, עם ילדים, ויש לי חמש דקות ודף קטן, אבל עם זה אני אעבוד. שיניתי את התפיסה בעניין, ומתוך כך ממש נולדו לי סדרת עבודות והמון רעיונות. דווקא כשלא הכול פרוש בפניי ואין לי את כל היום, זה יכול להיות מקור כוח, ומתוך הצמצום נולדים דברים מעניינים".

לעלות על המפה

בשנה הקרובה עומדות אמניות הסטודיו להציג שתי תערוכות משמעותיות ופורצות דרך, בגלריה האוניברסיטאית בבן־גוריון ובמשכן לאמנויות בעין־חרוד. מזרחי מספרת: "זו למעשה גם הכרה ממסדית מצד שדה האמנות וגם פריצת דרך מבחינה אקדמית, כי זו תהיה תערוכה שתמפה יחד עם הקטלוג שלה יצירות אמנות שנעשו מאז קום המדינה על ידי אמנים דתיים, והתערוכה הזו תעיד בפרספקטיבה היסטורית על החשיבות והראשוניות שבפעולה של קבוצת אמניות דתיות, לראשונה בתולדות האמנות הישראלית".

השבוע נפתחה התערוכה "משונה להיות אישה" של סטודיו משלך, במסגרת אירועי הפתיחה של פסטיבל "מנופים בירושלים", בשיתוף מפעל הפיס. התערוכה נוצרה מתוך שיתוף פעולה של אמניות הסטודיו עם מגזין השירה "משיב הרוח". הן עיטרו בעבודתיהן גיליון של המגזין שעסק ביצירה עכשווית של משוררים בהשראתה של זלדה.  שם התערוכה, "משונה להיות אישה", נבחר מתוך שיר  של זלדה.

בערב הפתיחה התקיים הפנינג של מופעי פרפורמנס והקרנות וידאו במרחב הציבורי שמסביב לסטודיו, ובסטודיו עצמו מוצבת תערוכה בהשתתפות 15 אמניות "סטודיו משלך", שאצר ליאב מזרחי, ובה עבודות שונות שיצרו בהשראת שיריה ודמותה של זלדה. התערוכה תוצג  עד סוף אוקטובר במקלט ברחוב אברהם אלמליח 40, ירושלים. בדף הפייסבוק של "סטודיו משלך" יתפרסם קישור לקטלוג מקוון של התערוכה, שיכלול סרטונים שיתעדו את ערב הפתיחה.

הכתבה פורסמה במגזין מוצש