ראשי » יהדות » תרבות

יוצרת ישמח חתני: "יש משהו יפה בהושבת נשים למעלה"

בסרט הביכורים שלה, "ישמח חתני", חוזרת שלומית נחמה אל המראות והקולות מבית הכנסת של ילדותה, אבל בעיקר אל הנושא הטעון של מעמד האישה בו. בריאיון היא מספרת על הליהוקים המפתיעים, וכיצד דרך עשיית הסרט חזרה לאהוב את הדת

משחר ילדותה ניהלה שלומית נחמה מערכת יחסים אמביוולנטית עם עזרת הנשים בבית הכנסת. כבר כילדה קטנה לא מצאה את מקומה, וכעסה כשלא הרשו לה לאסוף סוכריות בעזרת גברים יחד עם אחיה התאום. "אני זוכרת שתמיד היו עושים 'ששש' לכיוון עזרת הנשים, שהייתה צפופה ועם מחיצה די אטומה. מגיל צעיר קוממה אותי הצפיפות והייתה תחושה שאנחנו הכי לא נחשבות. זו חוויה שצרובה אצלי", היא נזכרת.


עוד כותרות ב-nrg יהדות:
- אורות עמומים: כבר לא קל לי לחזור בתשובה
- ספרדים ואשכנזים, לא הגיע הזמן למניין משותף?
- מצעד הפדיחות היהודיות הגדולות של תשע"ו
  
ועדיין, היא רואה בעזרת הנשים גם מקום מרגש ורוחני: "יש משהו יפה ברעיון של הושבת הנשים למעלה, משם הן יכולות לראות הכול, להחליף מבטים. אפילו בזריקת הסוכריות יש משהו מקסים, סוג של סוכריות משמיים".



את החוויה המעורבת הזאת תרגמה נחמה לסרט הביכורים שלה, "ישמח חתני", שמגיע בימים אלו אל המסכים. עלילת הסרט, שביים אמיל בן שמעון, סובבת סביב בית כנסת ירושלמי מסורתי. כאשר מרגלית (עינת שרוף), תקווה (אורנה בנאי), אתי (אוולין הגואל) ואורה (שרון אלימלך) מגלות שהרב דוד, רב חרדי כריזמטי, השתלט להן על עזרת הנשים, הן יוצאות למאבק להחזרת מקומן הראוי בבית הכנסת. הסרט מתרחש בשכונת הבוכרים בירושלים, שם בילתה נחמה שנתיים בילדותה, כשמשפחתה גרה ליד סבה. גם אחרי שחזרו למרכז הארץ, היא העבירה שם שבתות וחגים רבים.

"בזמנים ההם יכולת לפגוש בשכונה דמויות כמו בסרט, סוג של מסורתיות, באמצע", היא אומרת, "היום העידן הזה נגמר, בכל השכונות בירושלים יש התחרדות, ומי שלא מתחרד מתחלן". נחמה, 47, שגדלה בציבור הדתי לאומי, בחרה באופציה השנייה ועזבה את העולם הדתי עם גיוסה לצה"ל. כבר בשירות הצבאי גילתה את כישרון הכתיבה שלה, כשהמציאה לעצמה קורות חיים חילוניים שלא היו: "שני הדברים שהכי זכורים לי מאותה תקופה זה פחד ובושה. פחד שאם אדליק חשמל בשבת אתחשמל, ובושה בעבר שלי. כל הזמן הייתי בסוג של משחק כדי שלא יגלו שהייתי דתייה".

כתיבת התסריט ל"ישמח חתני" הפכה אותה מרוככת יותר ביחס לדת: "הסרט הוא סוג של חזרה בתשובה שלי, בזכותו חזרתי לאהוב את הדת ואת הדברים היפים שבה. חזרתי להתגעגע לערבות ההדדית שיש אצל הדתיים ואין בשום מקום אחר, ולשירים בסעודה שלישית בבני עקיבא. עד היום אני מאוד אוהבת מוזיקה חסידית", היא אומרת. את מקומה של הבושה בעברה ממלאת היום גאווה: "העבר הדתי שלי הוא יתרון גדול ביצירה הזו, הרי בלעדיו לא הייתי לעולם יכולה לכתוב תסריט כזה".

בסרט מחזירה נחמה את הצופים אל הקולות, המנהגים, הצלילים, וגם למריבות הקיימות בלא מעט בתי כנסת סביב הנושא הטעון של מעמד האישה.

"הסרט בבסיס שלו מדבר על כוחניות", מודה נחמה, "בלי קשר לדת. זה קשור לתובנה שהבשילה בי ומאוד משמעותית בחיים שלי בשנים האחרונות. כשאתה יוצא מהעולם הדתי אתה מהגר. הייתי מהגרת בעולם החילוני והייתי צריכה לבנות את עצמי מההתחלה. עם השנים וההתבגרות הבנתי שמה שכל כך ברחתי ממנו זו לא הדת אלא האנשים שהביאו אליי את הדת. הבנתי שהדת עצמה חפה מכל הפחדה, ומי שמשתמש בהפחדה אלו האנשים שמביאים את הדת לקהל".

במקרה של "ישמח חתני" הדמות ה"מפחידה" היא זו של הרב דוד, רב צעיר המצליח לסחוף אחריו את גברי הקהילה בבית הכנסת. כדי לכתוב את דמותו של דוד, ישבה נחמה שעות מול יוטיוב והאזינה להרצאות של רבנים מחזירים בתשובה: "הם מלאים בכריזמה ומפעילים עלייך מניפולציות, עד שהיו רגעים שכמעט השתכנעתי כשראיתי את זה. חיפשתי מראש רק את אלו עם המבט המהפנט והלהט. אם לא היה להם את זה, דילגתי".

 
כאשר נערכו האודישנים לתפקיד הרב דוד, שהה השחקן אביב אלוש בחו"ל, ושלח משם דיסק עם צילום האודישן. "כשפתחנו לראות את האודישן שלו עפתי", היא נזכרת, "הוא התלבש כמו רב, אי אפשר היה לזהות אותו, והוא לגמרי היה נראה לי כמו מחזיר בתשובה. זה ישר החזיר אותי לרבנים ביוטיוב".

לצד אלוש מככב בסרט קאסט מרשים הכולל את יגאל נאור, אורנה בנאי ("היחידה שכתבתי את התסריט מראש בשבילה") ועינת שרוף, שזה לה תפקידה הקולנועי הראשון: "הפרסונה שלה התאימה לנו בדיוק לתפקיד, ואמרנו שגם אם יכולת המשחק שלה לא תהיה מדהימה, היא מאוד מתאימה לנו כי היא מביאה איתה ערך מוסף ענק. לשמחתי היא שיחקה אותה בגדול. כל השחקנים פשוט 'הרימו' את הדמויות מהתסריט".

שנים רבות לא הבינו במשפחתה של נחמה את הבחירות המקצועיות שלה. "קריירה דמיקולו" נהגה אמה לומר לה תמיד על עבודתה בתחום הפיתוח והעריכה הטלוויזיונית. כשפרשה בשנים האחרונות לטובת כתיבת התסריט, הם כבר באמת לא הבינו מה היא עושה.

ביום שבו צילמו את סצנת ליל הסדר, שבה בין היתר מצליפים הסועדים זה בזה בעזרת בצל ירוק כמנהג עדת פרס, הגיע אביה של נחמה לראשונה לבקר על הסט. הוא הסתכל על הסצנה ונבהל. "אבא בא אליי כולו בלחץ ואומר לי 'שלומית, לא כולם עושים את זה. זה רק אצל הפרסים'. הוא לא הבין איך יש משהו שהוא אצלנו בבית ואני מביאה אותו למסך. ואז הוא שואל אותי: 'מה, ביקשו ממך לכתוב סרט על פרסים?' אמרתי לו שכתבתי מה שאני רוצה. זה היה הרגע שבו הוא הבין שהעולם שלו, שלי, עומד להיות סרט קולנוע. זה היה מרגש ברמות".

ההקרנה הייתה מרגשת במיוחד עבור כל המשפחה: "הם ראו את החיים שלהם על המסך. יש הרבה משפטים של אמא שלי שהכנסתי לדמויות, כמו למשל כשאחת הדמויות מקבלת מתנה סתם ככה מבעלה והיא שואלת אותו: 'מה קרה, איזה חג היום?' או 'איף, כל דבר, הערות הערות'".

הדמויות בסרט נלחמות על שוויון זכויות, אבל לא תמצאו בו טענות על קיפוח מזרחי: "אני לא נראית מזרחית, ובחיים לא הרגשתי מופלית. כל חברות הילדות שלי אשכנזיות, ועד היום אנחנו חברות טובות. איפה כן הרגשתי אפליה? לפעמים בבתים שלהן, שם הייתי 'המזרחית'. אנחנו חיים בחברת מהגרים, וכמה שאנחנו יותר מתערים לא רואים הבדל. אני לא יודעת עד כמה זה נכון היום בחברה הדתית, שאולי נשארה עדיין סגורה לגבי הנושא הזה".

את הסרט מלווה מוזיקה פרי יצירתה של אהובה עוזרי, שלצלילי שיריה כתבה נחמה את התסריט. "בכל מה שקשור למוזיקה מזרחית אני מרגישה שהמזרחים עשו לעצמם עוול, כי הם לקחו את המוזיקה שלהם למכנה המשותף הכי נמוך והוא זה שעומד בפרונט, במקום להרים יוצרים כמו אהובה עוזרי שהיא גאון מוזיקלי", היא מצרה. "לאחרונה עשו על עוזרי מחקר באוניברסיטת תל־אביב והמחקר הגיע למסקנה שמקור ההשראה שלה הוא המוזיקה שנוגנה בבית המקדש. היא גאון אבל היא הולכת לאיבוד בין כל החפלה־חפלה, יאללה־יאללה. הלחן שלה משדר עומק וחום וזה מה שרציתי".

בולטות בסרט האסתטיקה וההקפדה שבה לבושות הדמויות הנשיות המרכזיות: "היה לי חשוב מאוד שהן יהיו לבושות בקלאסה. תמיד בסרטים בגלל שהנשים המזרחיות מבשלות, וזה כביכול הדבר היחיד שמעניין אותן בחיים, אז הן גם מוזנחות. אם הדמות היא עורכת דין אז היא לבושה מדהים, אבל אם אין לך מקצוע את לבושה בסמרטוטים.

"לגבי הדמויות בסרט שלי - אני לא יודעת אפילו אם הן עובדות או לא, אבל הן קמות בבוקר והן הולכות לקניות ולטייל, אז הן צריכות להתלבש. לא רציתי לחזור על הסטריאוטיפ של השמלה הרחבה. לכן כשבאתי לרונה דורון המלבישה ולסיגלית גראו מעצבת השיער, הבאתי להן רפרנס מתצוגה של דולצ'ה וגבאנה של מאמות איטלקיות, והן לגמרי הלכו על זה ועיצבו את הדמויות ככה".

את הסרט ביים אמיל בן שמעון, עד לאחרונה בעלה של נחמה, שביים בעבר את הסדרה "קטמנדו", ואת הסרט "עד מדינה". "אמיל עשה עבודה מופלאה בבימוי, שהרימה את המילים שלי בכמה דרגות".

הסרט קשור לפרידה?
"אנחנו שני יוצרים וגם אם החלומות שלנו נפרדים, ביצירת הסרט הם היו משותפים. אמיל עשה דברים, ביים וכתב, וגם אני. היינו 12 שנה ביחד והיצירה תמיד הייתה משהו נוכח ביחסים בינינו. הפרידה קשורה בהמון דברים, והסרט קשור ולא קשור. אתה עובר עם עצמך הרבה, ודברים משתנים ב־12 שנה. הספקנו ביחד יצירה משותפת של שני ילדים וסרט".

הילדים אוהד (11) ועדי (9) נדרשו לגלות סבלנות יתרה כששני ההורים נעדרו למשך כמעט חודש לצורך צילומי הסרט: "במשך כל התקופה של הסרט הילדים שלנו היו ילדים מוזנחים. הם היו מדברים איתי ולא הייתי שומעת מה הם אומרים. גם כשהיינו בבית לא היינו איתם, כי היינו מרוכזים בסרט. העובדה שהם נתנו לי לעבוד ולהגשים את החלום שלי היא בעיניי אחד הדברים הטובים שקרו להם. היכולת להקריב למען מישהו אחר היא שיעור שילדים לא לומדים. כהורים אנחנו תמיד נעשה הכול בשביל הילדים, אבל הפוך זה כמעט לא קורה".

את רגשות האשם על כך שנהגה להזמין פיצה לצהריים כי תהליך היצירה לא הותיר לה כוח לבשל, הרגיעה העובדה שראתה את ילדיה צומחים "מתוך ההקרבה שלהם לתהליך והידיעה שהם חלק מזה. האמהות שינתה אותי. מרגע שיש לך ילדים, היכולת שלך להילחם על דברים עולה פלאים. הסרט הוא סוג של ילד, והיכולת שלי להיות בנאדם חזק ואישה חזקה ולא לברוח כשאני נתקלת בכוחניות, מגיעה מהעובדה שאין דבר שלא תעשי בשביל הילדים שלך".

"כל החיים הרגשתי שאני מתגלגלת ממקום למקום", אומרת נחמה כשאני מבקשת ממנה לספר על יה המקצועיים. מיד אחרי הצבא סידר לה אביה עבודה בבנק. "הוא היה מאושר שסימן וי על הילדה 'הבעייתית' ומצא לה עבודה", היא נזכרת, אבל אחרי שנה בחרה לעזוב ובמשך שנים אביה לא הבין איך עזבה את העבודה הנוחה והיציבה לטובת עולם התקשורת.

העבודה הראשונה שלה בתחום הייתה כתחקירנית ברדיו, משם המשיכה לתוכנית "חמש עם רפי רשף": "העורך אמר לי שהם לוקחים אותי לשלושה ימי ניסיון שבהם אהיה זבוב על הקיר ובסופם הם יחליטו אם אתקבל או לא. לא הבנתי איך אני אמורה להיות זבוב על הקיר והם יקבלו אותי לפי זה, אז באחת מישיבות הבוקר הצעתי אייטם מצוין, הוא התקבל ואני התקבלתי. אבל בהמשך הייתה לי תחושה, שליוותה אותי בעוד מקומות עבודה, ש'הנה הצלחתי לחדור למקומות שהם לא לי, ועוד שנייה יגלו את זה ויעיפו אותי'.

"הייתי כל יום על סף התקף לב. אתה עובד כל היום ובחמש התוצאה על המסך, ואז יש ישיבת סיכום. פחדתי שנשב בישיבה ורפי יגיד על אייטם שלי את המשפט שלו 'איך אייטם כזה עבר את הצינורות שלנו?' וכשהוא אומר את זה, את רוצה למות".

 
הקריירה שלה כתחקירנית באה אל קצה עם אייטם שבו הביאה לאולפן שני ילדים שהיו אמורים לדבר על תחרות סקי שהשתתפו בה. "זה היה שידור חי והם יושבים באולפן ולא אומרים כלום. מהמהמים. ואני יושבת ורואה את זה ואומרת לעצמי, אני אתאבד עכשיו או אחר כך?" היא נזכרת.

התחנה הבאה שלה הייתה תוכניתו של קובי מידן ומשם עברה לעבוד בתחום הטלוויזיה לילדים. היא ערכה מגוון תוכניות לילדים, בהן 'ששטוס', ובהמשך עבדה כחמש שנים בערוץ בייבי כמנהלת פיתוח ועורכת תוכניות.

כחלק ממשבר גיל הארבעים החליטה, כמעט בלי הכנה מוקדמת, לעזוב את העבודה הנוחה והמתגמלת: "זה היה כאילו ירדה בת קול משמיים ואמרה לי לעזוב. זה היה צעד מגוחך מבחינה כלכלית, ודרש הרבה אומץ. בימים האחרונים בעבודה פתאום הכול נראה לי מהמם ואמרתי לעצמי איך אני עוזבת מקום כזה, אבל בתוכי ידעתי שזה כלוב זהב שצריך לצאת ממנו".

היא ישבה בבית, פיתחה רעיונות, ישבה וכתבה, שלחה פורמטים והצעות לסדרות ו"כלום לא קרה. שממה". לפני ארבע שנים החלה לכתוב את "ישמח חתני". עד אז התסריט הארוך ביותר שכתבה היה בן שלושה עמודים לערוץ לפעוטות. אבל נחמה לא נתנה לחוסר הניסיון להפריע לה: "כל החיים שלי כבשתי פסגות בתחום מסוים, ואז המשכתי הלאה. הייתה לי הרגשה חזקה שזה יקרה לי גם פה. למדתי דברים מאפס. בדיעבד זה היה אולי הזוי מצדי לחשוב שאצליח לכתוב תסריט לסרט".

"המנטרה שליוותה אותי בכתיבה היא שעדיף להיות אפס שחושב שהוא גאון, מגאון שחושב שהוא אפס. אני חושבת שכל אחד בינו לבין עצמו, צריך להאמין שהוא גאון",  היא אומרת.

במהלך הכתיבה היא חייתה את הדמויות והדיאלוגים: "חייתי את הסרט. לגמרי. ניהלתי דיאלוגים עם הדמויות ונהניתי מכל רגע בכתיבה. תוך כדי התהליך הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות לפרנסתי. גם אם לא ישלמו לי, אני רוצה לעשות את זה".

והנה, יש לך סרט. אפשר לקבוע שלפעמים חלומות מתגשמים?
"לגמרי. זה כמו שאת הולכת בקניון ורואה שמלה יקרה ואת מתקמצנת ולא קונה, אבל בסוף את קונה כי היא לא יוצאת לך מהראש. אז גם 'ישמח' היה רעיון מתוך הרבה רעיונות, אבל הוא לא יצא לי מהראש ולכן הוא התגשם".

לתחושתה, בגלל שהסרט מבוסס על אירועים בחייה, הכתיבה הייתה כמו תהליך של חפירה ארכיאולוגית: "הדברים היו שם, לא המצאתי אותם. זה היה רק לגלות ולהוציא אותם החוצה, ובגלל זה היה לי קל יותר להחליט שאני הולכת על זה".

לפני שנה וחצי החל התסריט לקרום פנים ושמות, לוקיישנים וסצנות. "זאת כבר באמת הייתה הגשמת חלום. כתבתי בתסריט שעזרת הנשים נופלת, ופתאום מגיעות חמש משאיות, ומהנדס, ופועלים, והיא באמת נופלת. מדהים".

כרגע היא עדיין נהנית מגלי התהילה של הסרט הנוכחי, אבל בראש כבר מתגלגל התסריט הבא: "הדבר שהכי חשוב לי לטפל בו זה נושא השוויון בין כל בני האדם. 'ישמח' עוסק בזה, וכך גם יהיה בסרט הבא. זה משהו מאוד מפרה. ויהיו שם נשים, כי הכי קל עבורי לחשוב ולכתוב נשים".

הכתבה פורסמה במגזין מוצש

מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg