ראשי » יהדות » דעות

מעדיפה את עצמי צנועה, אבל זוכרת שפעם הייתי אחרת

מדי פעם אני מזכירה לעצמי בכוח את הימים שלפני התשובה. אם שלט ענק באיילון עם דוגמנית חצי ערומה עליו גורם לי לשצוף מכעס, אני נזכרת שפעם גם אני רכבתי על אופניים במכנסיים קצרים. ושכולנו זכאים לפעול בחיינו לפי אמונתנו

אני נמנית עם האנשים האלו שלא ממש זוכרים כלום מהעבר. תמיד מפליאות אותי החברות שלי שזוכרות כל פרט ופרט מאתנו בתיכון - את החברים לכיתה עם השמות ושמות המשפחה, את המורים, מה עשינו בהפסקה הזאת והזאת ביום הזה והזה, ומתי בדיוק היינו חותכות והולכות לעשן בגינת הבימה. יש כאלו שעוד מגדילות לזכור מהיסודי ואפילו מהגן - איך קראו לגננת ומה לבשתי למסיבת סוף שנה ועוד פרטי-פרטים שכאלו.
 
אז אני לא. ממש לא. לא זוכרת מה עשיתי ביום שלישי שעבר, עד כדי כך. בדרך כלל אני מברכת על הפגם המהותי בזיכרון לטווח ארוך שלי. נראה לי שזה חלק ממנגנון הדחקה שמרחיק זיכרונות שלא כדאי שאזכור. אבל לפעמים זה גם בא בעוכריי, כמו למשל שאני לא זוכרת את הילדים שלי בקטנותם, או שאני כבר בחציו של הספר כשאני פתאום נזכרת שכבר קראתי אותו, או שאנשים אומרים לי שלום ומתחילים לשאול אותי מה שלום הילדים? ואין לי מושג קלוש מאיפה אני מכירה אותם.

לפעמים מחיקת העבר מהמוח שלי גורמת לי להתבוננות לא הוגנת על החיים ואולי אפילו גורמת עוול. לפעמים אני מוצאת את עצמי ממש לא מבינה התנהגויות שנהגתי בהן בעבר בעצמי. אני שופטת ומבקרת כאילו מעולם לא הייתי שם, לא עברתי את אותו הדבר פחות או יותר, מסרבת לקבל ולהכיל (והכל זה ביני וביני) עד שאני מזכירה לעצמי בכוח להירגע ומיד, ומכריחה את עצמי לחזור ולהיזכר.

למשל אני יכולה לראות שלט ענק באיילון עם דוגמנית חצי ערומה ולהתחיל לקצוף ולשצוף על החוצפה שבהצבת שלט כזה לעיני כל "זו כפייה חילונית ממש!". אני אומרת לעצמי: "ומה עם ילדיי שעכשיו איתי ברכב, שלא רגילים למראות כאלו, שאני ממש עושה מאמצים שלא ייחשפו לדברים כאלו, ופתאום זה מגיע בעל כורחי רק כי הייתי צריכה לעבור באותה דרך כדי להגיע למחוז חפצי. למה הם חייבים להציב אותה כך חשופה בגודל עשרים על עשרים? כדי שאף אחד לא יפספס לה את הפופיק? שלא לדבר על החזייה המינימלית האדומה שכמעט לא מכסה?"

אני חושבת על בעלי שצריך לעבור כל יום בדרך הזאת, וכמובן משווה את מידותיה למידותיי ויוצאת מופסדת בעליל. אין לי סיכוי להיראות כמוה, במיוחד לא אחרי חמש לידות ועשרים ומשהו שנים הבדל. לטובתה. השלט כבר עבר מזמן אבל המוח שלי ממשיך לקדוח. אני מנסה להרגיע את עצמי ולהיזכר בימים של לפני-תשובה. הרי גם אני הצטלמתי לא פעם בצורה חושפנית כזאת או אחרת. גם אני קיפצתי על במות בלבוש מינימלי. גם אני נסעתי על אופניים במכנסונים קצרים, גופייה ומגפים וסובבתי את ראשם של כל הנהגים. אז תודה לאל שהיום אין זאת מנת חלקי, כי בערוב השנים התחלתי להבין את ההשלכות הרבות שיש לערטול הפומבי הזה, על בעלי, על הילדים, אבל במיוחד עליי.
   
היום אני מעדיפה לכסות. עדיין בסטייל אבל בלי הפופיק בחוץ. יש יתרונות בהצנעה הזאת, בעיקר ביחס המכובד שלו אני זוכה מהגברים. היום אף אחד לא יעז לגעת בי בלי לשאול אם מותר, או לומר ולרמוז לי הצעות משפילות, או אפילו להישיר אלי מבט משמעותי בעיניים. אפילו בפייסבוק אני כמעט שלא מקבלת הודעות מציקות מגברים, בשעה שאני יודעת שאחרות, שתמונת הפרופיל שלהן שונה משלי, סובלות מהצעות מגונות באופן תדיר ויומיומי בצורה מפורשות ובלי סינון כלל.

גם הילדות שלי, שנמצאות על התפר בין ילדות לגיל ההתבגרות, לבושות יפה אך בהתאם לגילן. בלי עקבים, בלי טייצים עם הדפס של נמר או חולצת בטן. בלי איפור ובלי לק. אני רוצה להאמין שגם עליהן שומר הלבוש הזה, בעיקר כדי שלא יטעו לחשוב אותן לגדולות מגילן.

אבל העובדה שהיום אני נוהגת אחרת לא נותנת לי לגיטימציה לבקר את כל מי שלא נוהג כך. לכן כשאני נתקלת בילדה שלבושה כמו גדולה אני מעלה את הזיכרונות שלי מפעם, וכשאני נתקלת באישה שהולכת מעורטלת ברחוב אני שוב מציפה אותם. כך הלאה לגבי כל נושא ששיניתי את דעתי לגביו בגלל אורך החיים ותובנות שאימצתי לעצמי. זה שאני חושבת אחרת לא נותן לי לגיטימציה לבטל את האחר. כולנו זכאים לפעול בחיינו על פי אמונתנו והדרך בה בחרנו ללכת.

אומר רבי נחמן מברסלב (בסיפורי מעשיות): "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי ואל לנו להתעסק באחרים" - זה אני וזה הוא. ואין לי מה להתעסק אתו בכלל. הרי בכל אחד ואחת מאתנו יש טוב, הרבה טוב. אבל רק בצורת ההסתכלות הזאת, שיש בה קבלה והכלה של השונה ממני, נזכה באמת לאהוב אחד את השני, להתאחד ולממש את הייעוד שלנו.


מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

שרון רוטר

יוצרת ומוזיקאית, חוזרת בתשובה ואם לחמישה

לכל הטורים של שרון רוטר