ראשי » יהדות » דעות

ט"ו בשבט הגיע: בואו נחגוג את האדמה שלנו

מעולם לא באמת חשבתי שאפשר לאהוב את האדמה. מבחינתי אפשר היה להעתיק אותנו לאוגנדה, בתנאי שמזג האוויר יהיה מגניב, ושיהיה חוף ים. לאהוב את ארץ ישראל? זה הרי פרימיטיבי, גורם למלחמות. אז מה לי ולחג הזה? לשמחתי, בסוף קיבלתי את התשובה

ט"ו בשבט הגיע חג לאילנות. יופי, כפיים לעצים וחג שמייח. אבל מה כל זה קשור אלי?

רובנו הפסקנו לחגוג את ט"ו בשבט בגיל 11 פחות או יותר, ומה שנשאר לנו בתודעה זה רק פירות יבשים ושיר אחד על שקדיה. אפילו הילדים קופצים מחנוכה הישר לפורים, חג הילדים. אז מה זה ראש השנה הזה שתקוע באמצע? והרי כבר היה לנו ראש השנה משלנו.
 
רק כשחזרתי בתשובה התוודעתי לשינויים הקטנים שנקבעו במטרה לכבד את היום הזה. בגדול, ראש השנה לאילנות דומה בקונספט שלו לראש השנה שלנו. גם בו יש מידה של דין שיורדת על העולם, על האילן. כמו בכל המועדים והחגים, גם בט"ו בשבט יש עצירה מסוימת שמטרתה מעין ספירת מלאי, ארגון מחדש ובדיקה כללית ופרטנית. כולנו מכירים את הפסוק הידוע "כי האדם עץ השדה". לא, זה לא מהשיר של שלום חנוך, זה מספר דברים (כ', י"ט). זאת אומרת שאנחנו משולים לעצים, ולכן גם ראש השנה הזה שלהם, נוגע אלינו.

אז מה בדיוק עושים ביום הזה? קודם כל שמחים. למה לא בעצם? במצבנו צריך לאמץ כל סיבה למסיבה. ואם ביום הזה יש מעט מהסגולות של יום טוב, אפשר לנצל זאת "לקטוף" קצת שמחה מהאווירה הכללית. מבחינתנו, העניין הגדול של ט"ו בשבט הוא הכרת הטוב לארץ ישראל, מין חגיגה קטנה לציון אהבת הארץ שלנו.

אם להודות על האמת – כאחת שגדלה בתל אביב, ועד גיל מאוחר לא ממש יצאה ממנה אלא בשעות הערב, להופעות בכל מיני מקומות שלא ממש ידעתי איפה הם במפה – לא ממש התחברתי לכל הקונספט של אהבת הארץ. זה לא שלא אהבתי את המקום שאני גרה בו. זה יותר עניין של חיבור. מדינת תל אביב מילאה את כל צרכיי, וחוץ ממנה ומים המלח שבו נהגתי לנפוש אחת לכמה זמן, לא מצאתי בה יותר מדי עניין. מיוחד לא במקומות הקדושים, או באלה שמעבר לקו הירוק.
 
אהבתי את המשפחה שלי, החברים, הברנז'ה, אבל לא חשבתי שאפשר ממש לאהוב את האדמה. מבחינתי אפשר היה להעתיק אותנו לאוגנדה, בתנאי שמזג האוויר יהיה מגניב, ושיהיה חוף ים. לאהוב את ארץ ישראל? לשייך את עצמי לכל סוג של אדמה? זה נשמע לי פרימיטיבי, וגם הגורם הבסיסי לכל המלחמות בין האומות בעולם.

עם השנים, כשהתחלתי להתחבר יותר ויותר להיסטוריה שלנו, הגיעה גם ההכרה בכך שאי אפשר להפריד את העם שלנו מהאדמה הזאת, כי זאת עסקת החבילה המוצלחת ביותר שיש. זה המקום שלנו. המקום שבו אנחנו אמורים להיות. המקום שיש לו את הפוטנציאל הכי גדול לחבר אותנו לעצמנו, לעזור לנו לגדול ולצמוח ולממש את הייעוד שלנו בצורה המדויקת ביותר.

אז למה זה לא באמת קורה כל הזמן ובמידה הרצויה? יש לכך סיבות רבות, שלא כאן המקום לפרטן. אבל כשאני הבנתי שארץ ישראל היא לא רק סתם אדמה בשבילי, היא חלק משמעותי בעבודת ה' ובעבודת המידות, התחלתי בהדרגה להתייחס אליה אחרת.
   
זה מתבטא בכל מיני אופנים, אפילו ברמה הפשוטה ביותר, כמו לשים לב שאני לא מלכלכת אותה, ולחנך את ילדיי לכבד אותה ולשמור על ניקיונה. אך באותה מידה שיש לכלוך פיזי, יש גם לכלוך רוחני. בעבר, לא היססתי להתלונן על הארץ ולהוציא דיבתה בכל מקום שרק אפשר. ראיתי רק את חסרונותיה ולא הפסקתי להבליט אותם, להיטפל אליהם ולהפיצם לכל עבר. את היתרונות של הארץ, לעומת זאת, לא ממש ראיתי וגם לא ממש ציינתי. לא לעצמי, ולא לאף אחד מסביבי.

היום אני משתדלת לנהוג הפוך. לכבד את הארץ שלי, במחשבה, בפה ובלשון. לא להבליט חסרונותיה, וכן להבליט את יופייה ואת יתרונותיה. כי על אף שקשה פה מכל מיני בחינות, כל אחד מאיתנו יכול למצוא גם כל כך הרבה דברים שהוא אוהב בארץ הזאת. דברים שמחברים אותו דווקא לכאן, ולא לשום מקום אחר. דברים שהופכים אותו להיות הוא, בזכותה.

ט"ו בשבט הוא בעצם החג שבו אנו אומרים לארץ שלנו תודה ומכירים בערכה. איך עושים את זה? באמצעות אכילת הפירות שנותנים האילנות, אותם פירות המסמלים אותה כארץ טובה, זבת חלב ודבש, הרי הם שבעת המינים.
  
אז אם בא לכם לחגוג את יום האהבה לאדמת ארץ ישראל, קחו כמה פירות (לא חייבים יבשים) ויין, ותתפסו ראש. ואם גם מהות ועומק אתם מחפשים? בשביל זה יש סדר ט"ו בשבט, שבו לכל פרי מודגשת סגולה מיוחדת משלו, לשפע בכל התחומים – בזוגיות, בפרנסה, בריאות, עם הילדים וכו'. יש הזדמנות, כספומט פתוח, וערב משפחתי של פיצוחים ויין טוב. מה כבר אפשר להפסיד?


מקור ראשון במבצע היכרות. הרשמו לקבלת הצעה אטרקטיבית » היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

שרון רוטר

יוצרת ומוזיקאית, חוזרת בתשובה ואם לחמישה

לכל הטורים של שרון רוטר